העבודה כאומנות

הפוסט הוא תרגום של פרק מתוך ספרו של צ'ארלס אייזנשטיין - The ascent of humainty :

מהי עבודה בימינו?

העבודה היא חלק מרכזי של החיים המודרניים.

כשאנחנו שואלים מישהו, "מה אתה עושה? " אנחנו בדרך כלל מתכוונים  "מה העבודה שלך", ועל ידי כך אנו מתכוונים, "מה אתה עושה בשביל כסף?". ועבודה, המילה עצמה, קשורה בקונוטציה עם עבודת הכרח, שעמום,  הקרבה, ושגרה. שחיקה יומיומית. תכונות אלו אופייניות למכונית. ואין זה פלא , משום שאנו שקועים בתרבות של מכונות, ולכן אנחנו רואים את העבודה כמשהו מכני, כניגוד לפנאי ולכיף.

מותה של ההשקפה המכאנית של העולם, וקיצה של "תרבות המכונה", מחזיקה בחובה הבטחה.  לא לביטול של העבודה , אלא לשינוי המשמעות שלה .

עובד בעידן פוסט מכונה, בכלכלה משקמת (restorative economy), יהיה בעל מאפיינים שונים מאשר העובד המסורתי בעידן המכונה.  שינוי זה עתיד ללכת מעבר לתוכן ואופי העבודה עצמה ועשוי לחולל מהפכה באופן ההתייחסות ל"תעסוקה". עבודה ופנאי, עבודה וחיים, יהפכו לאחד .

כשלון המכונה בשחרור האדם

במשך כמה מאות שנים , מכונות כבר מחליפות בני אדם במשימות חוזרות ומייגעות. אך באופן פרדוקסלי, רוב העיסוקים האנושיים עדיין משעממים ושיגרתיים. זאת משום שאפילו כשמכונות השתלטו על יותר ויותר פונקציות, פונקציות חדשות נולדו מתוך "תרבות המכונה". בני האדם - שהינם חלק מהמכונה לא פחות מחלקיה הדוממים -  חייבים למלא את הדרישה שלה ולעמוד בסטנדרט של המכונה. המאמץ כדי לחסל את העבודה האנושית והורשת העבודה למכונה, דורש יותר עבודה ממה שהוא מבטל, כי המאמץ לסיים את העבודה רק מעצים את  המתודולוגיה של המכונה.

לכן במקום לנסות "לחסל" את העבודה האנושית, אפשר לתת לה משמעות שונה. ההתעלות מעבר לעבודה מגיעה בצורה שונה ממה שהעתידנים של המאתיים שנים האחרונות חזו. העבודה האנושית לא תוחלף על ידי מכונות, במקום זאת החברה העתידית תדרוש פחות ופחות מהעבודות שכיום הן "הכרחיות". 

הפנמה של עלויות 'נעלמות'

אחת התוצאות של מגמות כלכליות  וטכנולוגיות נוכחיות כמו מטבעות מקומיים וטכנולוגיות ירוקות תהיה ירידה בהיקף הייצור בתעשיות רבות. כיום, רבים מתהליכי הייצור ההמוניים הם יעילים יותר מאשר ייצור ביתי או קטן רק משום שהם מחצינים עלויות (כלומר לא מודדים את הזיהום והניצול שהם מגלמים בתוכם). חקלאות היא דוגמא מעולה. החקלאות התעשייתית היא יעילה יותר במונחים של שעות עבודה לתוצרת, אבל הרבה פחות יעילה במונחים של שימוש באנרגיה או ייצור ללא זיהום, מחקלאות אורגנית. כאשר העלויות של שימוש באנרגיה ויצירת זיהום יקבלו ביטוי באופן מדידת יעילות שיטת הייצור (הפנמת עלויות חיצוניות) , רבות משיטות הייצור התעשייתיות יפנו מקומן לשיטות ידניות ועתירות עבודה. בתחומים רבים, הייצור ההמוני יהפוך למיושן, ויחד עימו האבטיפוס של פס הייצור, שבו העבודה היא שגרתית, חוזרת על עצמה ,ומקוטעת , ולכן דורשת מיומנות קטנה, מגע אישי קטן, ושכבות רבות של ניהול היררכי.

מאפיינים אלה עומדים בניגוד לעבודה של תיקון תחזוק ושיקום, שנזנחו בעידן התעשייתי-צרכני. עבודת התיקון  היא מקומית, בקנה מידה קטן, מיומנת, אישית, ומוחשית בתוצאותיה. ההיגיון הכלכלי שהיום עושה את זה יותר זול לקנות מערכת שמע חדשה ולא לתקן את הישנה יתהפך כאשר חומרי גלם יימכרו במחיר העלויות האמיתיות שלהם, וכאשר מעצבים יחלו לתכנן מוצרים כך שיהיו עמידים וקלים לתיקון. התוצאה תהיה יותר עתירת עבודה (תיקונים דורשים עבודה משמעותית ), אבל אופי העבודה יהיה שונה בהרבה , וכך גם המודל הכלכלי שלפיו החברה מתנהלת.

האם יגיע סוף לעידן פס הייצור?

שינוי בשיטת הניהול וההנדסה

תנופה נוספת לקראת סופה של המערכת התעשייתית, היא המורכבות הגדלה והולכת של תהליכי הנדסה ומנהל עסקים, שמורכבותה הופכת אותה לבלתי נשלטת באמצעות מערכת היררכית ריכוזית. כבר כיום ניתן להבחין בהשטחה של היררכיות ארגוניות. זה לא איזה שיגעון אופנתי חדש עסקי אלא הכרח מעשי, תוצאה של ההתמוטטות של תהליכי הייצור תחת המשקל של מעמד הניהול שלהם.

יותר ויותר מהתהליכים המורכבים של היום הם לא מתאימים לשיטה ההנדסית של חלוקה ובקרה, שבה הבעיות מחולקות לתת-בעיות, ותת-מחלקות, וכל מחלקה מטפלת בבעיה שונה. שיטה זו משקפת את ההירכיה העסקית המסורתית.  גם בהנדסה וגם בעסקים, הגישה הישנה לפתרון בעיות, ול"שליטה" בתהליך הייצור, כבר לא ממש עובדת.

בכל מכונה , בין אם היא עשויה מחלקים אנושיים או דוממים, המורכבות של יחסים בין חלקים גדלה אקספוננציאלית עם גדילת מספר החלקים. כיום, מהירות ריבוי המשתנים  יצא מכלל שליטה, ובשלב מסוים פתרונות ההפשטה המכניים המסורתיים חייבים להיכנע לפתרונות שגדלים באופן אורגני, לא מהונדסים.

תהליכי שיתוף מידע כמנוע לשינוי כלכלי חברתי

זה כבר קורה בתחומים רבים כגון תכנון מעגלים חשמליים, שבו אלגוריתמים אבולוציוניים מחפשים פתרונות שאינם נגישים בשיטות החשיבה האנליטיות. הנדסת תוכנה היא דוגמא נוספת שבו המורכבות של המוצר נוגדת ניהול היררכי; יותר ויותר, פתרונות נוצרים מלמטה למעלה, על ידי לגיונות של מתכנתים עצמאיים.

הוגים כמו מישל באוונס  מבקשים להכליל את מהפכת שיתוף המידע (P2P)  כמודל חדש של ארגון כלכלי, חברתי ופוליטי. רשתות טכנולוגיות של קוד פתוח הן בעלות דמיון מפתיע לכלכלות מתנה של ימי קדם, כמו גם בעלות מאפיינים של כלכלה מבוססת השתתפות. מעמד בקהילה מבוססת השתתפות מגיע מכמה הפרט תורם , לא מבעלות על הון.

בכלכלה כזו המשאבים בדרך כלל משותפים ומתחלפים, לא נצברים, והחליפין של סחורות מתרחש על בסיס מתנה. רשתות אלו יוצרות למשל מודל חדש של עיתונות (הבלוגוספירה) שמסוגל לערוך, לסנן, ולארגן את הכמויות העצומות של המידע ביעילות רבה יותר מארגוני חדשות מסורתיים. מבנים אחרים עם אלמנטי  P2P כוללים את ויקיפדיה ואת המודלים שגדלו בסביבה של ענקי האינטרנט -Amazon  eBay,Google,  - כל אחד מהם צבר רווח על ידי מתן מידע בחינם. לעומתם,ספקי המידע שדבקו במודל העסקי של צבירה ומכירה של כמויות עצומות של מידע נפלו על שולי הדרך (האנציקלופדיה בריטניקה היא דוגמא). אחרים בתעשיות המוזיקה, הקולנוע, והתוכנה עדיין נאבקים לשווא כדי לשמור על מודל של מידע כשווה לרכוש .

רחוק יותר בשוליים, כלכלת צל ענק משגשגת כי היא אפילו באופן יותר מפורש מבוססת על מתנות. האנשים שמשתתפים ברשתות שיתוף הקבצים עושים זאת באופן מלא, ברוח המתנה. כאשר המשתמשים שמים את אוסף המוזיקה או התוכנה שלהם נגישים לרשת לכל מי שחפץ להוריד. בחלק מקהילות שיתוף מידע כאלה זה נחשב מוקצה לדרוש כסף עבור מידע.

עבור מה אנו עובדים ומה יחסינו עם חפצים?

הרעיון שאנו מרוויחים כאשר אנו נותנים או חולקים הוא חלק משינוי גדול יותר באופי העבודה. במקום לעבוד בשביל כסף, כסף הופך להיות תופעת לוואי של עשיית עבודה טובה . כאשר אנו לא עוד עבדים לכסף, העבודה תשרת מטרות אחרות : יופי, עזרה, כיף, או ביטוי עצמי. העובד, במילים אחרות, הופך להיות אמן.

רעיון הנתינה, והעובד כאומן, הוא חלק מרעיון של כלכלה משקמת. כלכלה שבה עשיית כסף אינה מנוגדת לשיקום החברה והסביבה, אלא מקבילה להן. 

כלכלה כזו גוררת יחס שונה גם לחומרים ולמשאבים שבהם אנו משתמשים.  ההפנמה של עלויות חיצוניות (עלויות הזיהום והניצול שהתעשייה מתעלמת מהם כיום), ערמות הפלסטיק שכיום מחולקות לנו בחינם, יהפכו להיות הרבה יותר יקרות, עד כדי כך שכבר לא תהיינה ערמות של זבל פלסטי. מוצרי צריכה באופן כללי לא יהיו כל-כך זולים יותר, והכוונה ב"זול" היא גם במחיר שאנו נותנים למוצר, וגם בזילות שאנו עושים לחפצים – זילות של השתמש וזרוק. עושר חומרי אמיתי יהיה לחיות עם חפצים שהם יקרים, כי נעשו בכשרון, תשומת לב וטיפול.

האם אפשר לדמיין חברה שבה הכישרונות והמתנות של כל אדם באים לידי ביטוי באופן מלא בעבודתם, ולא מדוכאים בשם האינטרסים של חיי מכונה? האם אפשר לדמיין בית שבו כל מכשיר, בגד, ורהיט תוכננו בחוכמה, ולכן עשויים היטב,  אלגנטיים, שילוב של יופי ויעילות, כך שאף אחד לא היה מתגעגע לדברים שקונים בזול רק כדי לזרוק תוך זמן קצר?

חיים כאלו יהיו מלאים בשפע של אובייקטים עשויים להפליא, כי בכלכלה משקמת כל אחד מאיתנו יוכל להיות בעל מלאכה, המבטא את כשרונו המלא בעבודה שלו, ולא להדחיק אותם הצידה ולזנוח אותם רק כדי לשמור על משרה מכניסה ומשעממת. חלק מהתהליך יהיה תחייה דרמטית של עבודות יד מסורתיות, משום ש "משאבי טבע" ייחשבו כל כך בעלי ערך, כך שיתבקש שכל חומר גלם יקבל את איכות העבודה הטובה ביותר. איכות זו מגיעה מעבודה פרטנית ידנית ולא מייצור תעשייתי. אבל גם בתחום ההיי-טק מספר פונקציות העבודה בעלות התמחות צרה יהיה הרבה פחות ממה שהיא היום, וגם עובד בתחום זה יראה  את עצמו אמן.

דוד, אומן תיקון אופניים
עושה עבודתו באהבה

עבודת אמנות היא עבודה ללא עבדות

וכך הכלכלה המשקמת תהרוס חלק מהדואליזם הבסיסי של התרבות שלנו : עבודה לעומת אמנות, עבודה לעומת פנאי, יעילות לעומת יופי. המושגים האלו כבר לא יהיו נפרדים או מנוגדים. כאשר זה יקרה, אז האידאל הנאצל שליבנו חולם עליו - של אוטופיה טכנולוגית - יבוא לידי ביטוי: לא בהעלמות של עבודה, אלא במימוש הטבע האמיתי שלה.

כאשר עבודה מוצגת מנקודת המבט של תרבות המכונה, אז אין כל מנוס מהיותה צרה ומדכאת. זו הסיבה שהחולמים על טכנוטופיה דמיינו את האדם כמלך שמפסיק לעבוד והמכונות ממלאות את כל צרכיו. הדעה הקדומה שלהם על עבודה, כמשהו מדכא, כפי שהיתה קיימת מאז תחילת העידן התעשייתי,  אינו מאפשר לדמיין משהו חוץ מאשר שמישהו אחר יעשה את העבודה במקומנו. אבל השאיפה לאחד עבודה ואמנות, לרפא את הפיצול בין עבודה ושאר חיים, היא שאיפה רדיקלית הרבה יותר מאשר להפסיק לעבוד .

זוהי פגיעה בכבודנו להתקיים מתוצרת של מישהו שעושה עבודה משפילה רק על מנת לשרוד. עבודה שנעשתה מתוך הכרח או כפייה היא עבדות. לאדם עשיר באמת אין צורך בתוצרים של עבדות. האם אנחנו יכולים לדמיין חיים שבהם החפצים שלנו נעשו כולם על ידי אנשים בריאים ושמחים ?

צרכנות יתר מעודדת עבדות מודרנית

מאז החברות השוויוניות של התקופה הפליאוליתית, האנושות התפתחה לתרבויות גדולות חקלאיות שבהן העשירים היו בעלי עבדים. בעידן המכונה, עבדות גלויה נעלמה, רק כדי להיות מוחלפת עם מערכת שבה כמעט כולם מבצעים עבודה משפילה מתוך חרדת הישרדות. הרעיון של "תעשו את זה או שתרעבו! " הוא בהחלט עבדות .

ההבטחה הגדולה של טכנולוגיית המכונות -  כל אדם הוא מלך! כל אחד הוא אל! – יצרה במקום זאת את היפוכה. כל אדם הוא עבד. אנחנו עבדים ללא בעלים אנושיים, אלא של שיטה, כורעים תחת עולו של כסף. אבל עכשיו, עם סוף עידן שליטת המכונות , אנו רואים את האפשרות של חזרה לשוויון יחסי, שבו הכלכלה היא זרימה של מתנות מתוך תפיסה של שפע.

אם עדיין יהיו יועצי קריירה בעידן שמתואר כאן, הם יעזרו לנו לענות על השאלות: " איזה מכשרונות היצירה שלי אני הכי אוהב?", "באיזו מהאמנויות הייתי רוצה להתאמן?". לא עוד עבודה ואמנות כניגודים אלא אותו הדבר .

רוח וחומר

הפגישה המחודשת של עבודה ואמנות מלווה בסוג חדש של חומרנות. יש התעלות והנאה בטיפול טוב בחפצים שלנו. 

לפני הימים של שפע חומרי והמבול של דברים זולים, אנשים עשו בדיוק את זה. בשנות השלושים,  אנשים אצרו בביתם את כלי העבודה שלהם, חפצי פנאי שונים, וצעצועים של הילדים, ואלו קיבלו את הטיפול הדרוש כדי להחזיק ולתפקד כל החיים, ואפילו דורות. 

כיום, למה לטרוח? למה לבזבז זמן ומאמץ כזה על משהו זול? אחד חדש עולה רק עשרים דולרים. לתקן טלוויזיה, בגד, רהיט, הפך להיות לא יעיל מבחינה כלכלית . מנקודת מבט אחת זה נראה כסוג של נוחות, מפני שאנו משתחררים מהנטל של הצורך לטפל בדברים שלנו. אבל מנקודת מבט אחרת זו תופעת לוואי של עבדות. למעשה בגלל אילוצים כלכליים והעובדה שזמננו נקנה בעבור מעט כסף אנו לא מסוגלים להרשות לעצמנו את הפנאי וההנאה לטפל בדברים שלנו. המבול של הכל בזול חוסך לנו זמן אבל גם מוזיל את החיים שלנו. כעת, על ידי היפוך של המרת החיים לכסף, הכלכלה המשקמת תשחרר אותנו שוב לאהוב את הדברים שלנו, ואנו נספק לעצמנו חפצים ששווה לאהוב.

אין כאן הצעה לניתוק מהעולם החומרי, או רוחניות מזויפת של התעלות מעבר לעולם בשר ודם למען איזו נשמה קרטזיאנית  נפרדת. להפך, אני רואה עתיד שבו אנחנו אוהבים את הנכסים החומריים שלנו לא פחות, אלא יותר. כל-כך אוהבים אותם שיהיה לנו אכפת מאיפה הם באים ולאן הם הולכים. אני רואה עתיד שבו אנו רואים את החיים בעולם החומרי כהזדמנות להשתתף ביצירה מתמשכת של יופי.

יותר מאשר רק תוצאה של המערכת הכלכלית שלנו, הזילות של החיים מודרניים היא השתקפות של הפיחות בערכו של החומר שנעשה באמצעות ההפשטה הקרטזיאנית של הפרדת הרוח מן החומר. למי אכפת מהעולם החומרי, כאשר היא נפרדת מהאני הרוחני שלנו?

להיות מאוהבים בעולם

קריסתו של עולם המכונה תאחד אותנו מחדש עם העולם, ואנו שוב נחזור להיות מאוהבים בו. להיות מאוהב זה למוסס גבולות, להרחיב את עצמך כך שתוכל לכלול את האחר. זה כבר קורה. האם שמת לב ? בזה אחר זה,אנו דוחים את סדר העדיפויות של החברה המודרנית שלנו כדי להתאהב שוב עם חיים. זה הטבע האמיתי שלנו, שאותו אנו יכולים להכחיש רק בעזרת מאמץ הולך וגובר. זה הטבע שלנו, לאהוב את החיים בשני המובנים של המילה : החיים הביולוגיים וחיינו האישיים. לאהוב את העולם ולאהוב את הזמן שאנו בו.

למדנו לפחוד ולדחות את  שניהם – את העולם ואת הזמן שלנו בו.  זה נגרם כתוצאה מתפיסה שעושה הפחתה של העולם החי למשאבים - דברים, כסף ,וההפחתה של הזמן לשעות ממוסחרות, מקומות עבודה, והנחיצות העגומה של פרנסה. החדשות הטובות הן שכאשר אנו משחררים את ההפרדה של עבודה ואמנות, של פרנסה ופנאי, ובוחרים להתאהב שוב בחיים, אז מה שאנו עושים עבור העולם יהיה גם עבור עצמנו. אנחנו לא נקבל פחות מחיים שמוקדשים בלהט ליצירת חפצים יפים, מוסיקה יפה, רעיונות יפים.

 "האם אתה ואני מסוגלים להבין ולדמיין, אפילו לרגע, באיזה להט הנינים שלנו אהבו להיות בחיים? ושהאהבה הזו לא היתה מצב רוח חולף, אלא כוח שלא נגמר, ששרר בכל שניה ורגע של השינה והערות שלהם? "

עבודה לא מייגעת

אני לא מכחיש כי ייתכן שתמיד יהיו כלים להדיח, שירותים לנקות, גגות לתקן - משימות שאנו רואים כחסרות דעת , מייגעות, או משעממות, אבל מה לא בסדר עם הפעלת מאמץ גופני על מנת לתחזק חיים? האם עלינו להמציא מכונות לעיסה כדי להציל אותנו מ"העבודה" של לעיסת המזון שלנו? האם המטרה של האנושות היא לנוח לנצח במיטה, מחוברת למכונות שונות המספקות לנו מזון, הנאה, התרגשות וכל זאת ללא המאמץ שלנו? האם זה יהיה המימוש של ההבטחה של המכונה - לא רק עבד שעושה את כל העבודה שלנו עבורנו,  אלא גם חי את חיינו בשבילנו?

מה שעושה את העבודה מייגעת זה ההקרבה של מגוון לטובת יעילות, חזרתיות וסטנדרטיזציה. כאן טמון ההבדל בין חקלאות לגינון: החקלאות בעבר הייתה התגלמות של עבודת פרך; עבודת הגינון לעומת זאת היא כל כך שמחה שאנשים עושים את זה למרות חוסר ההגיון הכלכלי הנוכחי שלה.

גינה קהילתית של שבועת האדמה בלב באר-שבע
חזרה ליופי האמיתי של עבודת האדמה

ככל שחווה חקלאית הופכת דומה יותר למפעל (ופחות לבוסתן או משק כפרי), כך העבודה בה יותר מייגעת ושוללת חיים היא. החקלאות הקונבנציונלית פועלת על פי אותם העקרונות כמו כל מפעל תעשייתי אחר. בגינה לעומת זו, אף אחד לא מבלה שבועות בקטיף כותנה, עגבניות, או ענבים. במשק מעורב קטן אף אחד לא מבלה שבועות, חודשים או שנים בביצוע חוזר של צעד אחד בתהליך של שחיטת תרנגולות.

מה שהופך משימה למעיקה הוא לא התוכן שלה, אלא משך הזמן, המוטיבציה, והמטרה שלה. ניקוי אסלה הוא לא משפיל ובהחלט לא מייגע , לעומת ניקוי מאות שירותים, כל יום, כל היום עבור זרים שאינך מכיר.  אף אחד לא נולד על האדמה הזו כדי לנקות שירותים של אחרים. ואף אחד לא היה נכנע לחיים יגעים כאלו אילו לא היתה כפייה על ידי איום באי הישרדות.

בחברה שבה עבודה היא אמנות והכסף אינו במחסור, אנשים לא יהיו מוכנים למכור את הזמן שלהם, כבודם, או יושרם עבור כסף. לא רק עבודת פס ייצור ועבודת כפיים, אלא כל עבודה שהיא משפילה, או שוללת חיים צריכה להיות מהונדסות להעלם מן הכלכלה. כיום, כמה מפרטי עיצוב תעשייתיים, כוללים גם דרישה כזו ?

העתיד הוא לא לחזור אל העבר ולא נטישה של הטכנולוגיה. העתיד קורא לנו לשנות את המוטיבציה שלנו  ואת העיקרון המארגן של הטכנולוגיה. כאשר הכוחות הפסיכולוגיים והכלכליים המעודדים המרה של חיים לכסף יתהפכו, אז הטכנולוגיה כבר לא תבקש לעשות את ההמרה הזו כמה שיותר מהירה ויעילה. המהנדסים של העתיד יעצבו ויתכננו מתוך ערכים של קיימות, של כבוד, ושל יופי.

 המהנדסים, במילים אחרות, יהיו אמנים, שיוצרים טכנולוגיות עבור עולם של אמנים, בגן העדן עלי האדמה.  הקונפליקט שכל האמנים נתקלים בין יצירה עבור השוק ויצירה עבור הרוח יחדל, כאשר עבודה ואמנות, כסף וקיימות, יהיו מקבילים.

אם נרצה...

      

פוסט היפי

שלשום חזרתי מסופ"ש ארוך בפארק הירדן שבו התקיים פסטיבל צלילים מרפאים ה-5.
לפסטיבל הגעתי כ'הלפר'.
מי שלא יודע מה זה 'הלפר', זה מגיע מהמילה הלועזית help. עזרה, עוזר.

    


זה אומר  שהגעתי לעבוד מספר מסוים של שעות בעזרה בהפקה
 ובתמורה לקבל כניסה חינם לפסטיבל, וארוחות.
תפקיד העוזר הוא תפקיד מבורך, מאפשר לי להיות בשירות
וגם להנות מאירוע תרבותי בלי להוציא עליו כסף.
בדרך כלל אני מגיע לאירועים כאלה ממקום של נתינה וההשתתפות,
הפעם כבר בתחילת האירוע הרגשתי משהו תקוע בתוכי וברוח ההשתתפות שלי.
עוד לפני האירוע פניתי לחבריי המארגנים של הפסטיבל,
ודרשתי הטבה בתנאים - שלוש ארוחות ביום במקום שתיים שהוצעו לנו.
הצד המרקסיסטי (ואולי הנרקסיסטי) שבי, דרש להיטיב בתנאיי,
ולא להיות מנוצל על ידי כוחות השוק
המבקשים לצמצם בהוצאות על חשבון הפועלים הפשוטים.
וכך מצאתי את עצמי נאבק עם עצמי בתחושות ביקורת מרמור ומרדנות
למול חברים שלי ואנשים נוספים שהיו "אחראים עלי".

בערב הראשון, עוד לפני שהפסטיבל התחיל,
התנדבתי לשבת בבותקה הכניסה ולקבל את פני  האנשים שנכנסים לפארק.
לראות מי שייך ומי לא.
הרגשתי חזרה בצבא, רק בלי נשק ועם אנשים חממודים מסביבי.
יושב בבותקה מעביר את הזמן בקריאה בספר "נמר בהרים" על הבדואי האמיתי האחרון.
הרגשתי איך גם אני נכלא לאט לאט על ידי הגבולות שמציבים בפניי ה"יהודים" וה"מצרים".
כל אלו אשר בוחרים ללכת עם השיטה ולהשתמש בכסף ובגדרות,
כדי ליצור מציאות אלטרנטיבית זמנית, מרחב מאפשר להתעלות והתפתחות.

כלוא בעמדת הש"ג של הפסטיבל

לזרום כמו מים

באותו ערב התחיל גשם, שהוסיף הרבה בלבול ובלגן.
אבל זה הביא גם הרבה ברכה ופליאה ותחושת אחדות נעימה שמזג אוויר בלתי רגיל יודע להביא עימו.
חברי היקר סופי, שהפיק את הפסטיבל במסירות מעוררת השראה,
סיפר לי שברוב הפסטיבלים שלו יורד גשם, והוא למד אפילו לזמן את הגשם,
שישטוף מעלינו את כל הפחדים, והמאווים, והסיפורים, וינקה אותנו וירווה את האדמה.

ישבתי באותו לילה קסום עם חברה חדשה שהכרתי, עשינו יחדיו מדורה.
חזרתי להרגיש כמו בדואי אמיתי, עם תה וקפה לחילופין על האש,
סיגריה לזכר ימים עברו, וסיפורים על החיים.
סיימנו את השמירה רגע לפני עלות השחר,
 והלכנו לישון במאהל הבדואי של הפארק.

מים היו חלק בלתי נפרד מהפסטיבל.
הפסטיבל נקרא צלילים מרפאים.
והצליל הכי מרפא ששמעתי היה הצליל של הגשם שירד כל הלילה,
והצליל של מי הירדן המפכפכים על חלוקי הנחל.
ישבתי באחד הבקרים במדיטציה עמוקה על גדת הירדן,
כאשר לפתע התעוררתי מקול חבטה.
הסתכלתי מסביבי וראיתי זוג נעליים על הסלע מתחתי.
הרמתי את ראשי לראות מהיכן הגיעו,
 וראיתי אשה שמנסה לחצות את הנהר, והחליטה לחצות אותו בדיוק בנקודה שבה ישבתי.
להתעורר מנעליים שנזרקות עליך, זו בהחלט חוויה מעניינת.
ניסיתי להבין מה היא אומרת?

מפגש נחלים, מקום טוב למדיטציה

מים, מקור לחיים, מקור לריפוי

הפסטיבל הזה ריכז מאות אנשים בעלי עניין משותף בחיים בריאים, רוחניים, אלטרנטיבים.
זו היתה הזדמנות מצוינת להפגש ולשוחח על הדברים.
אחד האנשים שיצא לי לשוחח איתם זה יעקב, שהקים את עמותת "איזון חוזר".
העמותה הגישה לפני כשנה עתירה לבג"ץ בנושא הפלרת מי השתייה בישראל.
העובדה שלמי השתייה שלנו מוכנסים כימיקלים שונים מסיבות שונות,
שהן לא תמיד קשורות לבריאותנו,
גרם ליעקב לעשות צעד ולהקים עמותה ולהיכנס לתוך מגרש המשחקים המשפטי.
שוחחנו ארוכות על המצב, על אינטרסים, ועל איך ניתן במציאות ההזויה שאנחנו חיים לגדל ילדים בריאים.
לעתים להעלים עין, לעתים להתפשר, ובעיקר להמשיך להאבק, על מה שחשוב לנו בחיים.


לפני כמה שנים נסעתי עם אבי וחבריו בטיול אופניים במדבר,
ושוחחתי עם אחד מחבריו וניסיתי להסביר לו מה לדעתי דורש שינוי במציאות הקיימת.
אחת הדוגמאות שהבאתי היתה העובדה שאנחנו מבקבקים מי מעיינות ושולחים אותם לחו"ל.
החבר טען שאין בעיה אם ייצוא מים, כי אפשר במקום זאת לייבא מים יותר בזול אפילו מהמים המקומיים.
לא ידעתי מאיפה להתחיל להסביר לו כמה הרעיון הזה מטופש ומעוות בעיני.
לשלוח מים לחו"ל עבור רווח, בזמן שכפרים רבים לידנו מנותקים לחלוטין ממים.
אבל בכל זאת ניסיתי.
ניסיתי להסביר לו את התפיסה,
שהמשאבים הטבעיים שייכים לקהילה המקומית,
לאנשים שחיים באזור, ולא פחות חשוב מכך לבעלי-החיים שחיים בסביבה הזו.
החבר טען שאני מתייחס אל המים כאל משהו קדוש.
ובכן, כן מים בעיניי הם קדושים, אבל לך תסביר זאת לאנשים.
במקום זאת הסברתי לו כך - החיים הם קדושים, ובלי מים אין חיים.

אחת המגמות החזקות במאה השנים האחרונות היא לקחת משאב טבעי שפעם היה זמין בחינם,
ולהפוך אותו למשאב פרטי שנמכר לנו עבור כסף.
המים הם דוגמא מצוינת לכך.
גם פסטיבלים הם דוגמא מצוינת.

התרבות שלנו היום גם היא מתווכת על ידי כסף.
בשיחה עם חבר, דיברנו על השקעת האנרגיה העצומה שקיימת בהפקה של פסטיבל -
הזמן, האנרגיה, הכסף, הדלק שמושקעים ביומיים של הופעות וסדנאות.
השיחה שלנו עסקה בשאלה האם נכון להשקיע כמות כזו של אנרגיה באירוע מרוכז,
או האם יש לחלק את האנרגיה הזו על החיים היומיומיים? על פרויקטים ארוכי טווח וברי קיימא?
בגדול הסכמתי עם החבר, והלוואי והאנרגיה שמושקעת בפסטיבלים היתה מומרת לחיים ה"רגילים",
אבל במציאות הנוכחית, יתכן שמרחב אוטונומי זמני, זה הכי טוב שאנחנו יכולים. כרגע...

ההיפים צדקו

הפסטיבל הזה הפך את פארק הירדן לשמורה להיפים, או למעשה פוסט היפים.
מלא משפחות צעירות ולרוב אשכנזיות, נשים בשמלות ללא חזיות, וגברים עם זקנים ו/או ראסטות.
בלי מנגלים, כולם חמודים ויפים, אוהבים ומחבקים.
בסך הכל דבר מבורך ומדהים, אז למה עולה בי ביקורת וציניות?
מה כל-כך מצחיק באהבה שלום והבנה?


     



בפסטיבל פגשתי שלושים ומשהו מחבריי למהפכה של אהבה.
ממש פגישת מחזור.
בפגישה איתם הוכרזתי על ידי חברה כהיפי למופת.
התנגדתי בתוקף!!
אני? היפי?
ניאו-היפי, היא הציעה כפשרה.
פוסט-היפי הסכמתי לבסוף.
מה זה אומר פוסט היפי? ובכן יש לי מסממני ההיפיות -
זקן, לא משתמש בדאודורנט, לעתים רבות חסר כסף, מעשן גאנג'ה ומטיף לאהבה חופשית.
אבל יש לי גם מודעות עצמית, ביקורת, ורצון לקחת אחריות, לא רק על עצמי.
למעשה אני מגדיר את עצמי כאקטיביסט רוחני.
מנסה להביא את הרוח לחומר, ולחבר את החומר לרוח.

ולפעמים אני פשוט ארני.
נהנה ממראות הפסטיבל, ומחברים רבים שמסביבי.
בלי הגדרות.

פגישת מחזור של מהפכני האהבה. תודה לסופי וליה :)

ילד פלא מנגן לנו ברוס ספרינגסטין

בית על גלגלים

בית לנוודים

אמנות עצים

שוטרים מסתובבים בשמורת ההיפים,
מעניין מה הם חושבים?

מיכלי הליצנית הקרקסנית הנוודית

חיים לא רגילים

בשבת אחר הצהרים תפסתי טרמפ לבית הוריי מפרדס-חנה.

בדרך שוחחתי עם הנהג החביב שהגיע עם בתו לפסטיבל

בעקבות משבר גיל הארבעים של גיסו,

שהחליט שהגיע הזמן להחשף ולהשתתף באירוע של היפים.

כאשר חבר התקשר לטלפון הוא סיפר לו בהתלהבות

 שיש איתו היפים טרמפיסטים,

ולכן מבחינתו הפסטיבל ממשיך.

הוא דיבר איתי ועם הטרמפיסטית הנוספת על הימים שעוד היו לו ראסטות,

למרות שהוא אף פעם לא היה ראסטה-מן.

הוא סיפר לנו שהילדה מאוד נהנתה מהפסטיבל,

הוא דיבר איתנו על מסעותיו בהודו,

ועל חוויותיו עם הריינבואיסטים המתעלקים

ועל הדרך שהוא עושה כל בוקר בפקקים למשרד,

ועל אשתו שלא מתחברת לכל הדברים האלה.

ואיזה באסה זה לחזור שוב לחיים ה"רגילים",

ותוך כדי הוא התחיל להילחץ על הנהגים שנוסעים כל-כך לאט,

אבל גם לא שכח להתפעל מהנופים.

הוא שאל אותנו מה אנחנו עושים? מה עושים היפים?

הטרמפיסטית השנייה סיפרה שהיא עובדת עם ילדים,

ואני סיפרתי שאני שליח על אופניים.

איפה? הוא שאל, בצ'יקלטה?

לא, בבודהה בורגר עניתי, בצ'יקלטה זה עבודה קשה מדי.

אבל שמחתי לשמוע שאנשים מכירים את הקונספט,

של שליחויות על אופנים.

אבל חוץ מזה אני פעיל בכל מיני מיזמים,

מיזם אושר למשל.

וכך התחלנו שיחה מרתקת על כסף, ודמוקרטיה, וצרכנות, וקהילתיות.

אושר הוא מיזם מאוד חזק שמנסה לחבר אנשים,

דרך הדברים ה"רגילים" שכולנו צריכים.

הפסטיבל היתה חווייה נהדרת, 

מקום מפגש בין החיים הרצויים לחיים המצויים,

עם המון אנשים שרוצים לחיות חיים לא-רגילים,

שרוצים להרפא דרך מים ודרך צלילים ודרך ילדים.

מי יתן ונצליח למוסס עוד ועוד את הגבולות,

בין הפסטיבל לבין החיים,

וניצור לעצמנו מציאות שלא דורשת שניסגר בתוך גדר,

ומאפשרת לילדינו להסתובב בחופשיות,

ולהנות ממים זורמים ובריאים ולא מבקבוקים.

אם נרצה...

        

קריאה להתעוררות

מכתב שנכתב לפני שנה וחצי בהינף קולמוס  (ללא עריכה), וכעת לאחר עריכה קלה ומתוך הקשר לאירועים קרבים, אני שם אותו כאן בבלוג.
באהבה רבה, שנה טובה!!

מזרח תיכון חדש עומד בפתח הדלת. עולם חדש. השאלה העיקרית היא איך נגיע אליו. האם אחרי מלחמת עולם שלישית, אשר ככל הנראה תהיה קצרה בהרבה ממלחמת העולם השניה, אך יתכן שעם לא פחות הרוגים, או באמצעות התעוררות עממית בינלאומית לא אלימה.

העתיד הוא לא ידוע.  מי היה מאמין לפני עשור שבארצות הברית יהיה נשיא שחור? מי היה מאמין ששנה וחצי אחרי אחרי הנאום של אותו נשיא שחור בקהיר, ההפיכה בעולם הערבי והמוסלמי תחל, תחילה על ידי אותו תוניסאי אמיץ שהצית את עצמו, ומשם לעבר כל שאר האנשים. האש תופסת ואוחזת בעם. מדינה אחרי מדינה, האנשים לוקחים את גורלם בידים, מי היה מאמין שהמחאה תתפשט לכל קצוות תבל – ספרד וישראל, הודו וצ'ילה, קנדה ואפילו ארצות הברית עצמה.

ב-1938 צ'רלי צ'פלין החליט לפצות את פיו. חומרת המצב באירופה גרמה לו להפסיק לשתוק. הנה הנאום שהוא נשא לאנושות:

                

ב-1938 המציאות התקשורתית היתה כזו שהמדינות שלטו כמעט באופן מוחלט בהפצת מסרים. זו לדעתי הסיבה שהמסר לא הגיע אל לבבות הגרמנים, והשואה קרתה.

אנו חיים בעידן אחר. עידן האינטרנט. המסר הזה שאני כותב הוא לא רק מסר שלי, הוא מסר שאני בעיקר מעביר, מסר שקיבלתי במהלך חיי מכל אותם אומנים וסופרים אוהבי אדם, מסר שקיבלתי מהוריי, ממשפחתי, מחבריי, מאהובותיי, ממורותי היקרות בבית הספר,מאנשים שעבדתי איתם, מהמפקד שלי בצבא – שטיינר, שהתייחס אלי כאילו הייתי ילד שלו, כאילו כל חייליו הם ילדיו.  מהילדים והנשים שלימדתי כדורסל, מהתלמידים באוניברסיטה בעם, מהמורה שלי לערבית, מאנשים אקראיים שפגשתי. זה מסר שקיים בכל אחת ואחד מאיתנו. גם הרודן המושחת ביותר יכול לבכות ולבקש כפרה.

מובארק היה רודן גדול, אך הוא גם היה אי של יציבות במזרח התיכון. יציבות מפלה ודכאנית, מגובה בהמון נשק, בעיקר אמריקאי, אך עדיין יציבות. אנשים מפחדים מחוסר היציבות הנוכחי, מחוסר הודאות. על כן הם משרטטים לעצמם קוים על מפה ומחליטים מי אויב ומי ידיד. אך שרטוט הקווים מביא למלחמות, וחוסר הודאות שבמלחמה הוא הנורא מכל. חוויתי אותו בזמן מלחמת לבנון השנייה. אי הידיעה האם ייפול עליך טיל ומתי הוא משתק וממלא את הלב במורא. לא סתם אמר רבי נחמן- והעיקר  והעיקר לא לפחד כלל.

הקווים האלו שמשורטטים על המפה הם אינם אמיתיים. הם אינם המציאות. תנועת הלאומיות החלה לאחר המהפכה הצרפתית, יחד עם תנועת ההשכלה, מתוך הרעיון שהקווים האלו יגנו עלינו מפני האחרים, והצבא והנשק ידאגו לאבטח את הקווים, בעוד השלטון הפנימי ינוהל על על ידי בחירות דמוקרטיות. אך בחירות דמוקרטיות הן לא ערובה לחיים בטוחים. היטלר עלה לשלטון באופן דמוקרטי ונשאר שם באופן דיקטטורי. מדינת ישראל מבצעת את אותו המהלך של חקיקת חוקים מגבילים ומפלים ומסוכנים.

בישראל  חיים כיום יחדיו יהודים, ערבים, דרוזים, מוסלמים, אתיופים, נוצרים, מצרים, צ'רקסים, תאילנדים, חילוניים, בודהיסטים, פולנים, אורתודוקסים, סינים, סורים, גרמנים, בולגרים, עירקים, מרוקאים, צ'רקסים, רוסים, מסורתיים, נוצרים, פיליפינים, קווקזים ועוד עמים רבים ומגוונים, בני דתות רבות, חלקם נולדו כאן, רבים הגיעו לכאן בנסיון לחיות חיים טובים וחופשיים, ללא פחד, עם עבודה בטוחה, ועם אפשרות לעתיד טוב.

חלק מאלה הינם בעלי אזרחות מלאה, חלקם חסרי אזרחות, חלק בעלי מעמד פליט, חלק עובדים זרים ולא רצויים לטענת השלטון, חלק באו והתחתנו והתאהבו, חלק התייאשו ועזבו.

כשלון הלאום כרעיון אשר אמור לספק הגנה לכל האנשים הללו, לא כשל רק בישראל, הוא נכשל בכל מקום. העירוב של בני עמים שונים ותרבויות שונות ודתות שונות לא יכול להתבסס על שליטה צבאית ובירוקרטית. הוא חייב להתקיים על בסיס של הזדהות וסובלנות לאחר וצרכיו. הוא חייב להיות משולב באהבה ובאמפטיה. הקיום חייב להיות מנוהל בצורה אחרת – פחות אינטרסנטית וכוחנית, יותר אכפתית ודואגת.

אנו חיים בעידן מנוכר ומאיים. עידן שבו אנשים כלל אינם יודעים מיהם שכניהם. הם מעולם לא טרחו אפילו לברר מי גר בבית ליד, או בדירות האחרות באותו בניין. אנשים עוברים ברחוב ואינם מדברים אחד עם השני. חולקים קרון רכבת ונמנעים מלהסתכל אחד לשני בעיניים. אדם שרוקד או שר במרחב הציבורי היומיומי עלול להחשב כמשוגע ולהכנס למוסד סגור.

תהיתם לעצמכם פעם איך קורה שאדם הופך להיות מסתם עוד אדם, סתם ישות אחרת שאין לנו רגש כלפיה, לחבר? מה מצית את הניצוץ הזה? מהו הרגע הזה שבו האדם שמולנו הופך מזר מוחלט למישהו עם מכנה משותף?

דיבור, חיוך, מבט מחווה. כל הדברים הקטנים האלה נשכחים לעתים. אבל הם אלה שבאמת מכתיבים את המציאות שלנו. כי המציאות אינה כפי שהיא מוצגת באמצעי תקשורת ההמונים, רווי האלימות והמלחמות והדעות הקדומות. המציאות היא ביום-יום, בצורה שבה אנו מחליטים לעצב אותה בהתאם למצב הקיים מולנו באותו הרגע.

וכשאני מביט במצב הקיים, אני בוחר לפעול בדרך הזו שאני עושה עכשיו. לשלוח את המכתב הזה לכמה שיותר אנשים, ובעיקר לכמה שיותר נשים. כי אתן בורכתן. טבעכן הוא שאתן יכולות להביא ילדים ולהניק אותם. יכולת זו מעניקה לכן את החמלה והאמפתיה שכל כך דרושים לנו בימים אלו. ולכל הנשים שקוראות את המכתב הזה, ואינן יכולות להביא בעצמן ילדים, רק אומר שישנם מספיק ילדים בעולם שזקוקים לתמיכתכן ולאהבתכן, גם אם לא יצאו מגופכן.

השינויים הללו שאני מתאר בודאי נראים לחלקכם מרחיקי לכת. אל אני לא חושב כך. הורינו נולדו לעולם אחר מזה שאנו גדלים בו. עם פחות מכונות אך יותר פתיחות ורגשות. אני חושב שראוי שעולם זה ישוב. תרבות הצריכה, תאוות הבצע,  הניכור והציניות של המערב הם מבחינתי נחלת העבר! הפתיחות, שמחת החיים, הנתינה והרוחניות של המזרח הם העתיד!

הטכנולוגיה היא רק כלי. קדמה ותחרות הם אינם מטרה, כי אם אמצעי להשתפרות מתמדת. אבל אם בדרך אנחנו שוכחים זאת ומתרכזים אך ורק בפרס, בעגל הזהב, אנו מאבדים הרבה מעצמנו.

אני רוצה לקרוא כאן לכל האמהות הפלסטיניות והישראליות, כל האחיות והבנות. דברו עם בני זוגכן, עם בניכן, אחיכן, אבותיכן. הגידו להם שאינם חייבים למלא פקודה, ולהפציץ אנשים חפים מפשע, רק בגלל ששליט כזה או אחר החליט שזה מה שנחוץ. הסביר להם שכאשר מתגרים בנו, אי-תגובה היא זו שמחזקת אותנו ומחלישה את המתגרה. הרג של בני עמים אחרים לא מביא שלום!

מלחמת לבנון גרמה לאלפי הרוגים אך המצב הבטחוני בצפון הארץ לא השתפר.

מבצע עופרת יצוקה גבה קורבנות חינם רבים, אך מצבם של תושבי עזה והדרום רק נעשה גרוע יותר.

שליטה שלנו על האחר אינה הפתרון. כאשר מנסים לשלוט באחר, הנשלט יביע התנגדות. כי זה טבעו של האדם, להיות חופשי. רק בדיבור ופשרה ומחוות של רצון טוב והתנצלות כנה נוכל לסיים את הסכסוך.

שימו בצד לרגע את כל הסיסמאות של זכות השיבה ומדינה יהודית, ססמאות שמנוצלות על ידי השליטים כדי ללבות את הסכסוך ולשמר אותו.

הסכסוך יסתיים כאשר כל מי שעשה עוול יתנצל על מה שעשה. כי אין חטא שהוא גדול מדי ואלוהים הוא סלחן ואללה הוא רחום.

על אזרחי העולם העשירים (שזה כולל רבים מאיתנו) להפסיק להשקיע בחימוש שלנו ושל שכנינו. עליהם להשקיע בשיקום תשתיות אזרחיות, בטיפול ותמיכה נפשית לכל אותם מיליונים שסבלו מדיכוי.

אני קורא לכל בנות איראן, סוריה ולבנון. תמכו גם אתן בחיילים – בניכם ואחיכם ואבותיכם. הסבירו להם, עזרו להם להבין שהרמת נשקם נגד אחיהם אשר רוצים בחופש, לא תביא להם תקווה, אלא רק עוד אובדן צלם אנוש.

ולאחי ואחיותי המצרים, שכנעו את שומרי התעלה שלא לפתוח אותה למעבר ספינות מלחמה, לא איראניות וגם לא ישראליות, אמריקאיות, סיניות או רוסיות. עורק התחבורה הראשי של העולם יהיה סגור מעתה לכלי מלחמה ופתוח רק לסיוע ולמסחר.

ביום חמישי הקרוב אני בוחר לצאת לרחובות באמצע הלילה ולקרוא לאנשים להתעורר. להסתכן בכעס של מי שהרגע הרדים את הילד שלו, כדי שלא יצטרך להתעורר מאוחר יותר משאון הטילים הנוחתים, או מרעב ללחם.   http://www.facebook.com/events/342046859218026/

אני גם בוחר לוותר על נכסיי ולהשקיע את זמני יחד עם עוד  אנשים מסורים למען  יצירת עולם טוב יותר, ליצור שינוי מודעות, שינוי תודעה, להפיץ את האהבה שבי בכל דרך שאוכל.

עזרו לי להפיץ את המסר, הוא אינו שלי, הוא של כולנו, אם מסתכלים פנימה מבינים זאת. אני רק מצאתי את הזמן כעת לכתוב אותו ולשלוח לכם.

תרגמו אותו לכל השפות, המחיזו אותו, רקדו אותו, שירו אותו, ציירו אותו. למען המדוכאים ולמען האנאלפבתים ולמען כל אחד שחי על הכוכב הקטן גדול הזה.

הגיעה העת לקחת את גורלינו בידינו, לעשות את הבחירה בשינוי. שינוי שמתחיל מבפנים ובמהרה יופץ בעזרתם האדיבה של מהפכני שנות ה-60 שהביאו לנו את התקשורת המרושתת, לכל קצוות תבל.

חזקו ואימצו, קבלו את האבידות הצפויות בעוז ובגבורה, שמרו על עקרון אי-האלימות, שכן האמת אינה אלימה, וזכרו שגם ברגעים הקשים והבודדים ביותר יכול למצוא אדם נחמה וכח ותקווה -  באמונה.