‏הצגת רשומות עם תוויות ארץ ישראל. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ארץ ישראל. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 19 באפריל 2015

לזכור את החיים


ילדים ישראלים


ילדים פלסטינים



מאסתי בטקסי זכרון ממלכתיים,
טקסים שמנציחים את המוות, ומהללים את אלו שמתו בעודם לובשים מדים,
טקסים שמשכיחים את הכאב האישי האינטימי, ומנכסים אותו לטובת הלאום, לטובת המדינה.

איני מבין -
בעבור מה מתו הלוחמים שיצאו לקרבות בעשור האחרון?
מדוע אנו ממשיכים לשלוח את בנינו ובנותינו כדי להלחם מלחמות שמטרתן לא ברורה, אם לא בזויה?
מדוע אנו ממשיכים להאמין לראשי ממשלה ושרים לוקחי שוחד ודוברי מרמה?
מדוע אנו הולכים אחרי גנרלים אשר מתעשרים ממכירת כלי נשק אחרי כל מלחמה ומבצע?
מה השגנו במלחמת לבנון האחרונה?
מה יצא לנו מהמתקפות החוזרות על עזה - עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן?
מלבד עשרות הרוגים ישראלים, ועוד אלפי הרוגים פלסטינים ולבנונים,
חלקם הגדול ילדים, נשים, גברים, זקנים שכל פשעם היו שהיוו "מגן אנושי"?

המדינה  שלנו יודעת להוקיר את מתיה,
אך מה לגבי חייה?
מה עם תושבי הדרום? מה עם הזכאים לדיור ציבורי? מה עם נכי צה"ל?
מה עם אלו הזקוקים למריחואנה רפואית כדי לטפל בהלם הקרב ובפוסט טראומה?
ולמרות זאת אנחנו ממשיכים לתמוך ולהאמין שבלי מדינה יהיה לנו הרבה יותר גרוע,
ושפשוט אין לנו ברירה.


השנה יצא לי הרבה להפגש ולעבוד עם פלסטינים,
חלקם אזרחי ישראל, אזרחים סוג ב', עניים ומוחלשים, אך אזרחים,
וחלקם כפי שאנו מעדיפים לא לראות - נחותים לעיתים מבעלי חיים.


היכולת שלנו לראות את הכאב "שלנו", את הצער "שלנו" את האובדן "שלנו",
ובאותו זמן להתעלם או אפילו לשמוח מהכאב של"ההם",
כאילו יש הבדל בין אמא יהודיה לאמא מוסלמית,
כאילו הכאב שבאובדן בן הוא כאב שונה,
וכאילו שאם נמשיך להלחם ולהרוג זה יביא תנו יותר בטחון.

אנחנו חיים בפחד מתמיד,
חרדה בלתי פוסקת,
שהנה עוד רגע האיראנים ישלחו עלינו פצצה,
דעאש ואל-קעידה יצאו מתוך המחילות שלהם,
ויחד עם חמאס וחזבאללה ישמידו אותנו,
ואז נחזור להיות רדופים וחסרי בטחון,
כפי שהיה לפני שהיתה לנו מדינה,
כפי שהיה בשואה.

הפחד הזה מפומפם אלינו השכם וערב,
החל מהגן, המשך בטקסי בית-הספר, בצבא,
וכמובן בכלי התקשורת שבנויים על כך שנחשוש ונצרוך.
הפוליטיקאים שלנו בונים על הפחד הזה קריירה,
הגנרלים שלנו מרגישים חזקים ורצויים, ועל הדרך גם מתוגמלים בכסף, וביוקרה.

ואנחנו ממשיכים, במצעד השכול הבלתי פוסק,
בהתרפקות על העבר ועל המלחמות שבהן אשכרה ניסו לכבוש אותנו,
ולא רק ירו עלינו טילים שבעקבותיהם אנחנו נכנסים למקלטים לכמה שבועות,
בזמן שהפצצות האמריקאיות וכלי הטיס המשוכללים שלנו מחריבים שכונות וכפרים שלמים,
כדי שאויבנו ידעו ולא ישכחו - שאנחנו יותר חזקים, ויותר טובים בלהרוג להם מאשר הם לנו.

הגיעה העת להפסיק עם זה,
להסתכל על הכאב גם של הצד השני, בעיניים פקוחות, בלי להסיט מבט.
זה קשה, זה דורש מאיתנו לתת דין וחשבון,
זה דורש לקחת אחריות על מעשינו, ואפילו להתנצל על חלק מהדברים שעשינו.
זה דורש להבין שאין צד אחר, ושהפלסטינים אינם מושלמים,
גם אצלם יש אלימות, ושחיתות, וחוסר אמון, ובעיקר הרבה פחד.

אבל אין צדדים.
יש אנשים.
יש כאלו שמוכנים להמשיך להלחם ולנסות לשלוט במצב,
שמוכנים להמשיך בדרך של עליונות, והנסיון לדחוק את האחר אל מחוץ לתחום הנראה,
כדי שלא נצטרך להרגישו רוב הזמן.
ויש כאלו אשר כבר אינם יכולים לספוג את האובדן
ולהכיל את האיוולת שבמלחמה חסרת פשר.
יש כאלו שמוכנים להסתכל על עצמם ולהגיד, אנחנו צריכים לשנות,
ובשביל לשנות עלינו להשתנות.
עלינו להיות מוכנים להגיד מהם הדברים אשר הורסים אותנו, כאנשים , כחברה, מבפנים,
ולהיות מוכנים ליצור את השינוי הזה, בתוכנו, בינינו.

לסלוח, לשלוח יד, לקחת צעד לקראת, להפסיק לאחוז בנשק, לבנות אמון.

השנה החלטתי לעשות צעד לקראת השונה,
השונה עבורי, הוא המקום ממנו באתי,
החברה אשר מגנה בקנאות על הגבולות, ומזהמת את עצמה,
חברה שאוכלת בשר של חיות שגודלו תחת עינויים, כדי לחגוג את עצמאותה.

אז אני הולך עם הוריי לטקס יום הזכרון ממלכתי בקיבוץ הולדתי - מעגן מיכאל.
קיבוץ שידע נופלים רבים,
קיבוץ שרבים מתושביו מעולם לא הושיטו יד או יצרו קשר עם השכנים הערבים מדרום,
קיבוץ שעודנו קהילה משגשגת על אף ההתרסקות של התנועה הקיבוצית,
קיבוץ שעיצב את מי שאני, שנותן לי תקווה לאפשרות לחיות ביחד.

אני הולך לשם בתקווה לפגוש את מי שאני,
להתמודד עם המקום שממנו באתי, עם הסיפור שלתוכו גדלתי,
כדי שאולי אצליח יחד עם עוד אנשים ליצור סיפור חדש,
כזה שמוכן להתגבר על הפחד שעומד בבסיס של רעיון ה"מדינה יהודית",
ורוצה לנסות ליצור מציאות שונה עבור כל מי שמחובר לארץ הזו,
כל מי שמאמין שאפשר לחיות פה בחופש ובבטחון, ללא הבדל דת גזע ומין,
כל מי שרוצה לחיות באמת, ולא רק לשרוד עד המלחמה הבאה.

אם נרצה....


       




יום שבת, 8 בספטמבר 2012

די בהכרזות


מאה שנות  סכסוך בין היהודים  ובין הערבים בארץ ישראל / פלסטין.
מאה שנות סכסוך אלים ועקוב מדם. 
סכסוך שמנוצל על ידי אימפריות בעלות אינטרסים כלכליים מובהקים.
סכסוך שמשפיע על יציבות כל האיזור. סכסוך שמשפיע על כל אחד ואחת מאיתנו.
סכסוך שיש באפשרותנו לפתור, כמו כל סכסוך, אם נצליח לדמיין קצת מעבר למוכר.
לראות מעבר  לגבולות ולקווים, מעבר לאבידות ולהרוגים. מעבר לחשדנות ולשנאה. מעבר לחומות ולמדים. להפסיק להאשים את המתנחלים או את הפלשתינים. אין באמת צדדים. כולנו אחים.

כך כתב מרטין בובר לפני כשמונים  שנה, כאילו זה נכתב אתמול:

"...וכשאני בא לדבר [בשאלה הערבית] עיני רואות בכובד ראש ובבהירות את הדברים כהוויתם, בכל מורכבותם החמורה והאכזרית. אף-על-פי-כן, ושמא מפני זה, אני אומר שגם בשאלה זו מתפשטת בקרבנו התבוללות לאומית. הבה נזכור, ובאמת אין אני צריך להזכיר לכם, שהרי כל שעה מחיינו מעידה על כך, כיצד ראו אותנו שאר העמים, וכיצד הם עדיין רואים אותנו בכל מקום כמשהו זר ונחות. חלילה לנו לראות את הזר וכל מי שאין אנו מכירים אותו די כנחות ולנהוג בו בהתאם. חלילה לנו לעשות לאחרים את מה שנעשה לנו! אני חוזר ומדגיש: אין כל ספק, ששמירת קיומנו היא תנאי מוקדם והכרחי לכל מעשינו; אבל לא די בזה; אנו צריכים גם לדמיון. דבר אחר לו אנו צריכים הוא היכולת לראות את עצמנו במקומו של האחר, הזר, ולשים את נשמתו כנשמתנו. ועלי להודות: מבהיל בעיני הדבר, מה מעט אנו מכירים את האדם הערבי. ואיני משלה את עצמי להאמין, שיש בשעה זו שלום בין טובתנו שלנו ובין טובת הערבים, או שקל להשיג שלום זה.

ואף-על-פי-כן, אף-על-פי שגדול הפירוד בין זו לזו, ואף-על-פי שפירוד זה אינו בא מחמת אשליה או פוליטיקה בלבד, יש מקום למדיניות לאומית משותפת, כיוון שגם הם וגם אנחנו אוהבים את הארץ, ודורשים את שלומה לעתיד ;  והואיל ואנו אוהבים את הארץ ומבקשים יחד את שגשוגה בעתיד, על כן ייתכן שנעבוד בשבילה במשותף.

רבים בקרבנו אומרים: איננו רוצים להיות נשלטים כמיעוט על-ידי רוב ואף אני אומר כך. אבל אם זה פירוש דבריהם, שאינם רוצים להיות כפופים לשלטון רוב של אחרים, ורוצים שהרוב שלנו ישלוט באחרים, הרי שאיני מסכים לדבריהם; אלא כך עלינו לומר: כשם שאין אנו רוצים להיות נשלטים על-ידי רוב של אחרים, כך אין אנו מבקשים לשלוט באחרים על-ידי רוב שלנו.

אל תבואו לתבוע ממני הוראות מעשיות בדבר כגון זה, הדורש אחריות אישית באלף הכרעות פעוטות. הבה נחדל מהכרזות נוספות. הבה נחדל מהצהרות כלליות נוספות. תחת זאת תעיד מעתה בכל רגע המציאות היומיומית על כוונותינו [ביחס לערבים]. חייבים אנו להוכיח כוונה זו הלכה למעשה: במדיניות, בתרבות, בחברה, וביחס שבין אדם לחברו. אני מבקש להציע כאן, בתור סימן לכוונות הטובות שלנו, שתתמנה ועדה מתמדת לארץ-ישראל, שתשמש גוף מייעץ להנהלת הסוכנות בכל הדברים הנוגעים לשאלת הערבים. יש רבים הדוחים את הדבר בשאט נפש. בעיני, ובעיני אלה הרואים כמוני את המצב  ההסטורי שאנו שרויים בו כמשבר חמור ואינם מגיבים עליו בדברי מליצה, הרי מצב זה הוא ראשית תקופה חדשה שאין לה עניין בהכרזות, אלא במעשים. אין בנמצא מתכונים: להתנהגות אחראית באמת יש כיוון, לא מתכון." 

(מתוך אוסף המאמרים 'ארץ לשני עמים')

וכפי שידוע לנו מהבסטינג ברחובות תל-אביב, מרטין בובר צדק...



המנהיגים הנוכחיים אינם משרתים עוד את העמים. אפשר לראות זאת בהתקוממויות העממיות שקמו בכל מדינות האיזור, כולל אצלנו, כולל בפלשתין. הגברים הסמכותיים והשמנמנים בחליפות כבר לא מייצגים אף אחד, זה די ברור. לא ביבי ולא  ברק, גם לא מופז, ליברמן, לפיד ויחימוביץ. לא אבו-מאזן ולא הנייה, לא אסד ולא חוסיין, לא מורסי ולא מונטי, לא פוטין ולא מרקל. 
הפסקנו להאמין בשיטה הדמוקרטית-קפיטליסטית-מיליטריסטית. ההרס שהיא יוצרת כבר מזמן גובר על היציבות והבטחון שהיא מצליחה לתת וכולם רואים את זה.

אז מה כן?
יוזמות אזרחיות, יצירת קשרים באופן בלתי אמצעי, עסקים בין אנשים מצדדים שונים.

ישנן הרבה דוגמאות לאנשים שיצרו יוזמות שלום בלי לחכות לאף אחד. קמפיין ישראל אוהבת את איראן, או הקמפיין המדהים "READY TO LIVE IN PEACE"  של פותחים דף חדש לשלום.

ישנם ארגונים שיוצרים שיתופי פעולה בין פלסטינים וישראלים בתחומים עסקייםתקשורתיים-חינוכייםסביבתייםתרבותיים, ועוד ועוד. רוב היוזמות האלו ממומנות על ידי גורמים מארצות שמעבר לים, או על ידי אזרחים אכפתים משני הצדדים שמשקיעים מכספם וזמנם כדי לקדם את השלום בין אנשים מעמים שונים ותרבויות שונות, בגלל האמונה ששלום אפשרי.




עם כל האנשים שעושים כל -כך הרבה למען החזון המשותף הזה, איך זה שאנחנו כל הזמן שומעים על עוד אלימות ועוד כוחנות? איך זה שעדיין מיליון וחצי אנשים בעזה חיים בסגר ללא תנאי מחיה בסיסיים כמו מים נקיים ומיטות בבתי חולים? איך זה שאנחנו לא כל שבוע עושים עוד צעד לעבר החזון שכולנו רוצים?

ב-21.9 מתקיים "יום השלום הבינלאומי". זה יכול להיות עוד יום שבו קומץ של אנשים משני העמים נפגשים שרים ומתחבקים, וזה יכול להיות יום שבו יוצאים כולם מהבתים ואומרים בקול רם וברור - אנחנו רוצים שלום. אנחנו מוכנים לוותר, אנחנו מוכנים לדמיין מציאות אחרת בינינו, אנחנו מוכנים לחיות עם פחות צבא ויותר חינוך, עם פחות שליטה ויותר  סובלנות ושותפות, עם פחות אלימות והרוגים ויותר שמחה ותקווה.

האם את/ה מוכן לחיות בשלום? ומה את/ה מוכנ/ה לעשות בשביל זה?