‏הצגת רשומות עם תוויות יום הזכרון. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות יום הזכרון. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 19 באפריל 2015

לזכור את החיים


ילדים ישראלים


ילדים פלסטינים



מאסתי בטקסי זכרון ממלכתיים,
טקסים שמנציחים את המוות, ומהללים את אלו שמתו בעודם לובשים מדים,
טקסים שמשכיחים את הכאב האישי האינטימי, ומנכסים אותו לטובת הלאום, לטובת המדינה.

איני מבין -
בעבור מה מתו הלוחמים שיצאו לקרבות בעשור האחרון?
מדוע אנו ממשיכים לשלוח את בנינו ובנותינו כדי להלחם מלחמות שמטרתן לא ברורה, אם לא בזויה?
מדוע אנו ממשיכים להאמין לראשי ממשלה ושרים לוקחי שוחד ודוברי מרמה?
מדוע אנו הולכים אחרי גנרלים אשר מתעשרים ממכירת כלי נשק אחרי כל מלחמה ומבצע?
מה השגנו במלחמת לבנון האחרונה?
מה יצא לנו מהמתקפות החוזרות על עזה - עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן?
מלבד עשרות הרוגים ישראלים, ועוד אלפי הרוגים פלסטינים ולבנונים,
חלקם הגדול ילדים, נשים, גברים, זקנים שכל פשעם היו שהיוו "מגן אנושי"?

המדינה  שלנו יודעת להוקיר את מתיה,
אך מה לגבי חייה?
מה עם תושבי הדרום? מה עם הזכאים לדיור ציבורי? מה עם נכי צה"ל?
מה עם אלו הזקוקים למריחואנה רפואית כדי לטפל בהלם הקרב ובפוסט טראומה?
ולמרות זאת אנחנו ממשיכים לתמוך ולהאמין שבלי מדינה יהיה לנו הרבה יותר גרוע,
ושפשוט אין לנו ברירה.


השנה יצא לי הרבה להפגש ולעבוד עם פלסטינים,
חלקם אזרחי ישראל, אזרחים סוג ב', עניים ומוחלשים, אך אזרחים,
וחלקם כפי שאנו מעדיפים לא לראות - נחותים לעיתים מבעלי חיים.


היכולת שלנו לראות את הכאב "שלנו", את הצער "שלנו" את האובדן "שלנו",
ובאותו זמן להתעלם או אפילו לשמוח מהכאב של"ההם",
כאילו יש הבדל בין אמא יהודיה לאמא מוסלמית,
כאילו הכאב שבאובדן בן הוא כאב שונה,
וכאילו שאם נמשיך להלחם ולהרוג זה יביא תנו יותר בטחון.

אנחנו חיים בפחד מתמיד,
חרדה בלתי פוסקת,
שהנה עוד רגע האיראנים ישלחו עלינו פצצה,
דעאש ואל-קעידה יצאו מתוך המחילות שלהם,
ויחד עם חמאס וחזבאללה ישמידו אותנו,
ואז נחזור להיות רדופים וחסרי בטחון,
כפי שהיה לפני שהיתה לנו מדינה,
כפי שהיה בשואה.

הפחד הזה מפומפם אלינו השכם וערב,
החל מהגן, המשך בטקסי בית-הספר, בצבא,
וכמובן בכלי התקשורת שבנויים על כך שנחשוש ונצרוך.
הפוליטיקאים שלנו בונים על הפחד הזה קריירה,
הגנרלים שלנו מרגישים חזקים ורצויים, ועל הדרך גם מתוגמלים בכסף, וביוקרה.

ואנחנו ממשיכים, במצעד השכול הבלתי פוסק,
בהתרפקות על העבר ועל המלחמות שבהן אשכרה ניסו לכבוש אותנו,
ולא רק ירו עלינו טילים שבעקבותיהם אנחנו נכנסים למקלטים לכמה שבועות,
בזמן שהפצצות האמריקאיות וכלי הטיס המשוכללים שלנו מחריבים שכונות וכפרים שלמים,
כדי שאויבנו ידעו ולא ישכחו - שאנחנו יותר חזקים, ויותר טובים בלהרוג להם מאשר הם לנו.

הגיעה העת להפסיק עם זה,
להסתכל על הכאב גם של הצד השני, בעיניים פקוחות, בלי להסיט מבט.
זה קשה, זה דורש מאיתנו לתת דין וחשבון,
זה דורש לקחת אחריות על מעשינו, ואפילו להתנצל על חלק מהדברים שעשינו.
זה דורש להבין שאין צד אחר, ושהפלסטינים אינם מושלמים,
גם אצלם יש אלימות, ושחיתות, וחוסר אמון, ובעיקר הרבה פחד.

אבל אין צדדים.
יש אנשים.
יש כאלו שמוכנים להמשיך להלחם ולנסות לשלוט במצב,
שמוכנים להמשיך בדרך של עליונות, והנסיון לדחוק את האחר אל מחוץ לתחום הנראה,
כדי שלא נצטרך להרגישו רוב הזמן.
ויש כאלו אשר כבר אינם יכולים לספוג את האובדן
ולהכיל את האיוולת שבמלחמה חסרת פשר.
יש כאלו שמוכנים להסתכל על עצמם ולהגיד, אנחנו צריכים לשנות,
ובשביל לשנות עלינו להשתנות.
עלינו להיות מוכנים להגיד מהם הדברים אשר הורסים אותנו, כאנשים , כחברה, מבפנים,
ולהיות מוכנים ליצור את השינוי הזה, בתוכנו, בינינו.

לסלוח, לשלוח יד, לקחת צעד לקראת, להפסיק לאחוז בנשק, לבנות אמון.

השנה החלטתי לעשות צעד לקראת השונה,
השונה עבורי, הוא המקום ממנו באתי,
החברה אשר מגנה בקנאות על הגבולות, ומזהמת את עצמה,
חברה שאוכלת בשר של חיות שגודלו תחת עינויים, כדי לחגוג את עצמאותה.

אז אני הולך עם הוריי לטקס יום הזכרון ממלכתי בקיבוץ הולדתי - מעגן מיכאל.
קיבוץ שידע נופלים רבים,
קיבוץ שרבים מתושביו מעולם לא הושיטו יד או יצרו קשר עם השכנים הערבים מדרום,
קיבוץ שעודנו קהילה משגשגת על אף ההתרסקות של התנועה הקיבוצית,
קיבוץ שעיצב את מי שאני, שנותן לי תקווה לאפשרות לחיות ביחד.

אני הולך לשם בתקווה לפגוש את מי שאני,
להתמודד עם המקום שממנו באתי, עם הסיפור שלתוכו גדלתי,
כדי שאולי אצליח יחד עם עוד אנשים ליצור סיפור חדש,
כזה שמוכן להתגבר על הפחד שעומד בבסיס של רעיון ה"מדינה יהודית",
ורוצה לנסות ליצור מציאות שונה עבור כל מי שמחובר לארץ הזו,
כל מי שמאמין שאפשר לחיות פה בחופש ובבטחון, ללא הבדל דת גזע ומין,
כל מי שרוצה לחיות באמת, ולא רק לשרוד עד המלחמה הבאה.

אם נרצה....


       




יום ראשון, 4 במאי 2014

לזכור שאנחנו משפחה אחת


כרגיל בבואי לכתוב בימי חג ואבל לאומיים,
אני מתלבט אם לכתוב בהתייחסות לאירוע שנקבע על ידי מישהו אחר,
או דווקא לנצל את הזמן כדי לדבר על דברים אחרים
 שלא מקבלים תשומת לב עקב האירועים  המדומיינים הלאומיים.

גם הפעם אני בוחר להתייחס לאירועים אך מתוך פרשנות אישית למתרחש.

אנחנו והם
יום הזכרון הוא יום לזכור בו.
לזכור מי אנחנו.
ומה שמשתמע מכך היא שאנחנו גם נדרשים לזכור מי הם.
מי הם אלו אשר המיתו את בנינו ואחינו, מי הם אלו אשר אינם רוצים בנו.
ההם הזה נועד לאחד את האנחנו, ליצור סיפור משותף, נרטיב.

האם באמת יש אנחנו והם?
כאשר יהודיה וערבי מתחתנים ומביאים ילדים (לרוב זה המקרה, נדיר הרבה יותר שערביה תתחתן עם יהודי),
הם למעשה שוברים את האנחנו וההם של יהודים וערביים.
הם מביאים צאצא לעולם שאינה מתאימה להגדרות,
שעלולה להיות מנודה מכל אחד מהצדדים בשל היותה בת תערובת.

איך בכלל אפשר לעשות את ההפרדה בין יהודים וערביים?
אבל עובדה, הצלחנו לעשות זאת.
בעזרת מילים מכובסות - מחבלים/לוחמים, הרתעה/טרור, הכרזת עצמאות/נכבה.
אנחנו נלחמים בהם. כי הם לא רוצים אותנו. כי להם יש עוד מדינות ולנו אין. כי הם מבינים רק אלימות.
כי הם לא אנחנו. כי הם הם.


        
 


כולנו בני אדם

אבל
אנחנו והם
אנחנו בסך הכל בני אדם רגילים.
אני ואתה 
אלוהים יודע שזה לא מה שהיינו בוחרים לעשות.

ומה בני-אדם עושים?

אנחנו נלחמים אבל אנחנו גם יוצרים וצורכים, ומשוחחים וחווים ומטיילים ולומדים.
ואנחנו אוכלים ושותים וישנים וחולמים ומשתינים  ומחרבנים ומזדווגים .
וכולנו מרגישים.
לפחות כולנו יודעים להרגיש, למרות שחלקנו שכחנו איך להרגיש.
ואנחנו צריכים להיזכר.
וטוב להיזכר בכך ביום הזיכרון.
איך אני מרגיש לגבי אלו שמתו לאורך הדרך.

לי גם קשה להרגיש.

בסוף השבוע הייתי בוואלג'ה כחלק מריטריט שטח שנקרא "בעיניים פקוחות" שאורגן על ידי דהרמה מעורבת חברתית.
מטרת הריטריט הייתה להפגש באופן לא אמצעי עם מציאות החיים של תושבי הכפר וולאג'ה שבפאתי ירושלים, ולנסות להתבונן על עצמנו למול הסיטואציה.

עלו בי הרבה דברים - תסכול על המצב, חוסר סבלנות לכל המילים שנאמרו לאורך כל היום, אבל גם נחת רוח ותקווה מהמפגש האנושי הפשוט שהיה לנו. אנשים שיכולתי להתחבר אליהם ולהזדהות איתם בלי קשר למוצאם, או למוצאי.

אחד הדברים שניסיתי להבין, זה מה הם מרגישים?
אנחנו פעמים רבות מתבוננים על מה אני מרגיש, ומה אנחנו מרגישים, אבל לא מספיק אנחנו שואלים את עצמנו,
מה הם מרגישים?

יום הזכרון הוא יום מצוין לראות מה אנחנו מרגישים, וגם לנסות ולדמיין, מה הם מרגישים.

ההם הזה יכול להשתנות בכל סיטואציה - הנשים, הדתיים, הגנרלים, העניים, האריתראים, הדולפינים.
ביום הזכרון ההם הזה מאוד מובנה, והוא מובנה כך כדי להבנות את מי אנחנו.
אנחנו כל מי שהוא לא הם.

האמנם?
תמלול בעברית מתחת לסרטון

       


תמלול (לא מלא):

שתי ילדות קטנות
נתפסנו באיך שהעולם רואה אותנו
איך שהעם שלי רואה את העם שלך,
ובדרך שהעם שלי רואה את העם שלך
ובדרך שהעם שלנו רואה את עצמנו

ב-1996 ילדה יהודיה נולדה עם נרות שבת זורחים בעיניה
ב-1996 נולדה ילדה מוסלמית עם תפילה מצלצלת באוזניה
היא הכירה רק את הטקסים הדתיים שלה,
את אדוני
את אללה

היא אף פעם לא שמה לב
שהילדה הקטנה היהודית הזו
שהילדה הקטנה המוסלמית הזו
היתה יושבת עם אותם חוטים ואותם מחטים שהיא החזיקה.

נולדנו מתוך הסתגלות למציאות
אבל גודלנו עם דעות קדומות
שילדה יהודיה
ילדה מוסלמית
כל מה ששמענו זה
כסף מלוכלך
בעל מדכא
בנקאי בעל אף גדול
חשוד כטרוריסט
ניצולת תא גזים
לכו חזרה הביתה

אבל השנה היא 2013
וכל זה היה בעבר נכון?

אז איך זה שבכל פעם שמטבע נופל אני זו שמצופה שתרים אותו
גונבת מכיסם של כולם?
ואיך זה שבכל פעם שהתור לבדיקה בטחונית בשדה התעופה מתקדם הלאה
אני זו שנלקחת הצידה ומתחילים למשש אותה?

שתינו מסתכלות לאפליה בעיניים
שתינו חיות בארץ שנשבעה למעלה ולמטה
שכל האנשים שווים

הידיים שלנו צריכות להיות משולבות
אגרופים מונפים מעלה כאחד
נאבקות יחדיו על התגיות שהארץ הזו שמה על אנשיי

בחברון ילדה פלסטנית בת 14 נהרגה
כאשר מתנחל יהודי ירה כדור לתוך עינה הימנית
היא לעולם לא תזכה לראות את ארצה הקדושה חוזרת אליה
בהרצליה ילדה בת 14 נהרגה על ידי מתפוצץ פלסטיני
היא רק רצתה לאכול במסעדה האהובה עליה ליד החוף

נאמר לנו להישאר בתוך גבולות הדת שלנו, המסורת שלנו
כאילו שחיי ילדה פלסטינית שנהרגה מירי של רובה יהודי
שווה פחות או יותר
מחיי ילדה ישראלית שנהרגה על ידי פצצה פלסטינית.

העולם מעדיף ללעוס ולירוק את ההסטוריה שלנו
מאשר לעזור לשתי הילדות הללו

אלו יכלו להיות אנחנו

העולם בלע את העבר שלנו
אבל כמה מהר הוא שכח
הינך מה שאת/ה אוכל/ת

אתם מבינים,
הילדה היהודית הזו
והילדה המוסלמית הזו
הרבה יותר דומות ממה שהדתות שלנו היו רוצים שנחשוב
משום ש...
אני בטוחה שלא חשבתם ש...
יש לנו את אותם סרטים אהובים
וששתינו אוהבות חומוס
ואנחנו ממשיכות לשאול את אותן השאלות הארורות
בכל פעם שאנו מתאהבות בבחור
האם הוא בחור מוסלמי הגון?
בחור יהודי הגון?
אם פגשת אותו במסגד? בבית הכנסת?

הילדה הפלסטינית הזו
והילדה הישראלית הזו
אף פעם לא יזכו לשאול את השאלות הללו
הן יכלו לאהוב את אותן הסרטים האהובים
והן יכלו להיות משוררות
שמופיעות  על במה כמו זו

ולנו אולי אין את האפשרות הזו
כי אנחנו נותנים לאיך שהעולם רואה אותנו
לחסום את דרכנו
אנחנו מחוברות
אנחנו אחד
כמו אדוני
כמו אללה
כמו אלוהים

אלוהים גדול מדי מכדי להכלל בדת אחת


איזה מין משפחה אנחנו?

אני מאמין שכולנו משפחה אחת.
משפחות הן משהו שמחזיק אותנו, שמלווה אותנו ותומך בנו לאורך הדרך.
אבל משפחות הן גם כלי לשימור ההירכיה ומבנה הדיכוי והשליטה.
רוב מקרי האונס, ומקרי האלימות כלפי נשים וילדים נעשים בתוך המשפחה.
כבר במשפחה הראשונה בסיפור התנ"כי מופיע רצח בתוך המשפחה.
המשפחה שלנו חולה.

אבל אני מאמין שגם אפשר לרפא את היחסים בינינו.
מה שהילדות הנהדרות האלו מספרות לנו בצורה כל-כך יפה,
זה שאנחנו יכולים לנסות לראות את הדומה אצל השונה,
ואז הם, כבר לא כל-כך הם.

זה לא אומר שאנחנו פחות אנחנו. זה פשוט מגמש את האנחנו, מרחיב אותו, משנה צורה.
כמו החיים. כמו המציאות. כמו אהבה.
להתנגד לזה, זה להילחם.
להילחם בעצמנו.
כי אנחנו גם ההם. ההם של ההם.

מילה על עצמאות

מה פירוש המילה עצמאות,
ומה למעשה אנחנו חוגגים במטסים צבאיים, בפיצוצים ראוותניים ובשריפת בעלי-חיים?

עצמאות בעיני היא היכולת לקיים את עצמך ואת הקרובים אליך
מבחינת אוכל, מחסה, ואנרגיה
וגם מבחינת תרבות, חיי רוח וקהילה, ואהבה.

איני מאמין במדינה פלסטינית כפי שאיני מאמין עוד במדינה יהודית,
בעיניי הישות של מדינת לאום היא ישות שבנויה על ערכים מיושנים,
והגיעה העת לחדש את המבנה החברתי שבתוכו אנחנו חיים.

החברה הפלסטינית מפוררת.
מאות קילומטרים של גדרות ומחסומים,
הטלת חוקים שונים על חלקים שונים באוכלוסיה,
הפעלת מערך מלשינים,
כליאה מסיבית של גברים ונערים פלסטינים,
אלימות ודיכוי ממוסדים
הותירה את החברה הפלסטינית מסוכסכת ומדממת.

אין בי תקווה להסכם שלום או הסדר שיושג על ידי פוליטיקאים.
מטרת תהליך השלום היא לשמר את הסכסוך.
מלבד זו שאני יחד עם ציבור הולך וגדל איבד את האמונה בהנהגה.
אבל לא מדובר באדם מושחת כזה או אחר. מדובר בכל מערך השליטה.
כשם שאיני מאמין בהנהגה הישראלית המושחתת,
כך גם אין לי אמון בהנהגה הפלסטינית המושחתת.

אך אני מאמין שגם הפלסטינים וגם הישראלים יכולים ליצור לעצמם חיים הרבה יותר טובים
לו יתחילו להפנות משאבים לדברים החשובים,
ובמקום להתלונן או לבקר את הפוליטיקאים,
ליצור שיתופי פעולה של גידול מזון, תקשורת, חינוך.
לימוד השפה של השכנים,
מעבר לאנרגיה עצמאית נקייה ומתחדשת,
שימוש יעיל במים, כמו בניית שירותי קומפוסט,
יצירת מטבע קהילתי.
ריפוי הנפש ועבודה פנימית משותפת,
אמנות ומוזיקה.

עבודה משותפת מהסוג הזה יכולה להתחיל ליצור את המבנה החברתי שאליו אנו עוברים
מבנה של קהילות שתומכות זו בזו ומספקות לעצמן את רוב תצרוכתן,
ובדרך זו גם לתת מענה לאתגרים שיצוצו בזמן שינויי האקלים ואובדן האיזון האקולוגי.

העבודה הזו, והמפגש עם השכנים,
יכול ליצור מציאות אחרת,
מציאות של תרבות מעורבת, ודת משולבת.

מציאות של עצמאות אמיתית.
עצמאות שאינה בלתי תלויה,
אלא כזו שרואה בהם את אחיותינו, את ילדינו, את סבתותינו, את דודינו
כזו שרוצה לחזור להיות משפחה
משפחה אוהבת

אם נרצה...