מאה שנות סכסוך בין היהודים ובין הערבים בארץ ישראל / פלסטין.
מאה שנות סכסוך אלים ועקוב מדם.
סכסוך שמנוצל על ידי אימפריות בעלות אינטרסים כלכליים מובהקים.
סכסוך שמשפיע על יציבות כל האיזור. סכסוך שמשפיע על כל אחד ואחת מאיתנו.
סכסוך שיש באפשרותנו לפתור, כמו כל סכסוך, אם נצליח לדמיין קצת מעבר למוכר.
לראות מעבר לגבולות ולקווים, מעבר לאבידות ולהרוגים. מעבר לחשדנות ולשנאה. מעבר לחומות ולמדים. להפסיק להאשים את המתנחלים או את הפלשתינים. אין באמת צדדים. כולנו אחים.
כך כתב מרטין בובר לפני כשמונים שנה, כאילו זה נכתב אתמול:
"...וכשאני בא לדבר [בשאלה הערבית] עיני רואות
בכובד ראש ובבהירות את הדברים כהוויתם, בכל מורכבותם החמורה והאכזרית.
אף-על-פי-כן, ושמא מפני זה, אני אומר שגם בשאלה זו מתפשטת בקרבנו התבוללות לאומית.
הבה נזכור, ובאמת אין אני צריך להזכיר לכם, שהרי כל שעה מחיינו מעידה על כך, כיצד
ראו אותנו שאר העמים, וכיצד הם עדיין רואים אותנו בכל מקום כמשהו זר ונחות. חלילה
לנו לראות את הזר וכל מי שאין אנו מכירים אותו די כנחות ולנהוג בו בהתאם. חלילה
לנו לעשות לאחרים את מה שנעשה לנו! אני חוזר ומדגיש: אין כל ספק, ששמירת קיומנו
היא תנאי מוקדם והכרחי לכל מעשינו; אבל לא די בזה; אנו צריכים גם לדמיון. דבר אחר לו אנו צריכים הוא היכולת לראות את
עצמנו במקומו של האחר, הזר, ולשים את נשמתו כנשמתנו. ועלי להודות: מבהיל בעיני
הדבר, מה מעט אנו מכירים את האדם הערבי. ואיני משלה את עצמי להאמין, שיש בשעה זו
שלום בין טובתנו שלנו ובין טובת הערבים, או שקל להשיג שלום זה.
ואף-על-פי-כן, אף-על-פי שגדול הפירוד בין זו לזו, ואף-על-פי שפירוד זה
אינו בא מחמת אשליה או פוליטיקה בלבד, יש מקום למדיניות לאומית משותפת, כיוון
שגם הם וגם אנחנו אוהבים את הארץ, ודורשים את שלומה לעתיד ; והואיל ואנו אוהבים את
הארץ ומבקשים יחד את שגשוגה בעתיד, על כן ייתכן שנעבוד בשבילה במשותף.
רבים בקרבנו אומרים: איננו רוצים להיות נשלטים כמיעוט על-ידי רוב ואף
אני אומר כך. אבל אם זה פירוש דבריהם, שאינם רוצים להיות כפופים לשלטון רוב של
אחרים, ורוצים שהרוב שלנו ישלוט באחרים, הרי שאיני מסכים לדבריהם; אלא כך עלינו לומר: כשם שאין אנו רוצים להיות נשלטים על-ידי
רוב של אחרים, כך אין אנו מבקשים לשלוט באחרים על-ידי רוב שלנו.
אל תבואו לתבוע ממני הוראות מעשיות בדבר כגון זה, הדורש אחריות אישית
באלף הכרעות פעוטות. הבה נחדל מהכרזות נוספות. הבה נחדל מהצהרות כלליות נוספות.
תחת זאת תעיד מעתה בכל רגע המציאות היומיומית על כוונותינו [ביחס לערבים]. חייבים
אנו להוכיח כוונה זו הלכה למעשה: במדיניות, בתרבות, בחברה, וביחס שבין אדם לחברו.
אני מבקש להציע כאן, בתור סימן לכוונות הטובות שלנו, שתתמנה ועדה מתמדת
לארץ-ישראל, שתשמש גוף מייעץ להנהלת הסוכנות בכל הדברים הנוגעים לשאלת הערבים. יש
רבים הדוחים את הדבר בשאט נפש. בעיני, ובעיני אלה הרואים כמוני את המצב ההסטורי שאנו שרויים בו כמשבר חמור ואינם
מגיבים עליו בדברי מליצה, הרי מצב זה הוא ראשית תקופה חדשה שאין לה עניין
בהכרזות, אלא במעשים. אין בנמצא מתכונים: להתנהגות אחראית באמת יש כיוון, לא
מתכון."
(מתוך אוסף המאמרים 'ארץ לשני עמים')
וכפי שידוע לנו מהבסטינג ברחובות תל-אביב, מרטין בובר צדק...
המנהיגים הנוכחיים אינם משרתים עוד את העמים. אפשר לראות זאת בהתקוממויות העממיות שקמו בכל מדינות האיזור, כולל אצלנו, כולל בפלשתין. הגברים הסמכותיים והשמנמנים בחליפות כבר לא מייצגים אף אחד, זה די ברור. לא ביבי ולא ברק, גם לא מופז, ליברמן, לפיד ויחימוביץ. לא אבו-מאזן ולא הנייה, לא אסד ולא חוסיין, לא מורסי ולא מונטי, לא פוטין ולא מרקל.
הפסקנו להאמין בשיטה הדמוקרטית-קפיטליסטית-מיליטריסטית. ההרס שהיא יוצרת כבר מזמן גובר על היציבות והבטחון שהיא מצליחה לתת וכולם רואים את זה.
אז מה כן?
יוזמות אזרחיות, יצירת קשרים באופן בלתי אמצעי, עסקים בין אנשים מצדדים שונים.
ישנן הרבה דוגמאות לאנשים שיצרו יוזמות שלום בלי לחכות לאף אחד. קמפיין ישראל אוהבת את איראן, או הקמפיין המדהים "READY TO LIVE IN PEACE" של פותחים דף חדש לשלום.
ישנם ארגונים שיוצרים שיתופי פעולה בין פלסטינים וישראלים בתחומים עסקיים, תקשורתיים-חינוכיים, סביבתיים, תרבותיים, ועוד ועוד. רוב היוזמות האלו ממומנות על ידי גורמים מארצות שמעבר לים, או על ידי אזרחים אכפתים משני הצדדים שמשקיעים מכספם וזמנם כדי לקדם את השלום בין אנשים מעמים שונים ותרבויות שונות, בגלל האמונה ששלום אפשרי.
עם כל האנשים שעושים כל -כך הרבה למען החזון המשותף הזה, איך זה שאנחנו כל הזמן שומעים על עוד אלימות ועוד כוחנות? איך זה שעדיין מיליון וחצי אנשים בעזה חיים בסגר ללא תנאי מחיה בסיסיים כמו מים נקיים ומיטות בבתי חולים? איך זה שאנחנו לא כל שבוע עושים עוד צעד לעבר החזון שכולנו רוצים?
ב-21.9 מתקיים "יום השלום הבינלאומי". זה יכול להיות עוד יום שבו קומץ של אנשים משני העמים נפגשים שרים ומתחבקים, וזה יכול להיות יום שבו יוצאים כולם מהבתים ואומרים בקול רם וברור - אנחנו רוצים שלום. אנחנו מוכנים לוותר, אנחנו מוכנים לדמיין מציאות אחרת בינינו, אנחנו מוכנים לחיות עם פחות צבא ויותר חינוך, עם פחות שליטה ויותר סובלנות ושותפות, עם פחות אלימות והרוגים ויותר שמחה ותקווה.
האם את/ה מוכן לחיות בשלום? ומה את/ה מוכנ/ה לעשות בשביל זה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה