ביום ראשון נסעתי עם טליה באוטובוס לסמר.
בצומת מנוחה התחילו לעלות פתאום המון אנשים לאוטובוס.
תהינו מה קרה, הסתבר שלאוטובוס שלהם כבו האורות אז הם עלו אלינו.
היה צפוף ונחמד.
הילדים של מישהי ישבו עם מישהו אחר והיתה תחושת ביחד משעשעת
שקיימת משום מה בעיקר בעיתות מצוקה.
אחרי כחצי שעה הגענו לצומת סמר.
לחצנו מבעוד מועד על לחצן העצירה וצפינו באורות של סמר מתקרבים.
ואז חלפנו אותם.
לרגע לא הבנו מה קרה, חשבנו שאולי זה לא היה סמר.
ואז פתאום הנהג צעק - רגע, יש כאן מישהו לסמר? כןןןן!! ענינו ביחד.
הנהג עצר, והתחיל לנסוע רברס איזה קילומטר.
הנוסעים היו בשוק, בעיקר אלו שהגיעו מהאוטובוס השני.
מסתבר שלא רק ברכבת העמק יש נהג שיכור...
הנה עוד נהג שיכור מהסרט האהוב עליי KONTROLL,
סרט מעולה על פקחי רכבת תחתית בבודפשט.
עם פסקול מעולה לא פחות.
הקטע הזה בהונגרית בלי כתוביות , אבל חכו לסוף:
ירדנו בסמר והגענו לקיבוץ ופגשנו את יקיר היקר,
שעבר לשם כדי להיות גנן בגן האנטרופוסופי,
לעבוד וללמוד את חיי הקיבוץ והמדבר.
קיבלנו חדר משלנו, עם שמיכות וגם כנפי חיפושית שחיכו לנו בארון
 |
| אהובתי חיפושית המדבר, לו רק היו לך מחושים... |
קיבוץ אנרכיסטי, יש כזה דבר?
קיבוץ סמר הוא קיבוץ די מיוחד.
קיבוץ קטן עם בין 100 ל-200 אנשים,
כולל עובדי חוץ וש"שים.
כל מי שבקיבוץ, כולל אנחנו כאורחים,
יכולים לגשת מתי שרוצים לחדר האוכל ולקחת אוכל לעצמנו בכל שעה,
וגם ללכת למחסן האספקה ולקחת תכשירי ניקוי והגיינה.
חברי סמר מנסים מאוד לחיות את חיי השיתוף דרך הערכים של חופש ואחריות.
אני לא יודע הרבה הרבה, אבל ממה שראיתי והרגשתי במקום
יש תחושה גדולה של שותפות ושל אהבה בין האנשים.
ובעיניי זה מקסים.
אני ממליץ למי שיכול ורוצה ללכת לבקר בקיבוץ,
אך היזהרו לכם,
כי כמו שאמר לנו אחד החברים,
עברתי לשתות כוס מים ונשארתי 20 שנה.
בבוקר של יום שני עלינו אני וטליה להר סמר.
עלינו בדרך לא דרך, ובאמצע גילינו שאנחנו במקום די תלול.
טליה חששה, וגם אני, אך החלטנו להמשיך לעלות מאשר להתחיל לרדת.
אחרי קצת קריאות בהלה ודרדור אבנים הגענו למעלה,
והנוף היה מרהיב.
הייתי חייב לצאת בשירה ובריקוד.
 |
| על ראש הר סמר |
את המשך היום בילינו ברוגע ובנעימים,
בשינה קריאה ומשחקים
ביקור בגן שבו עובד יקיר
ובמוסך שבו בונים את המכונות הענקיות שקוטפות וממינות את התמרים
ולמחרת יצאנו באוטובוס צפונה.
לי היה שיעור להגיע אליו בג'סר א-זרקא.
בדרך קראתי חדשות על הרצח בבית-כנסת,
הזוועה הנוכחית שתביא עלינו עוד סבל וצער ואלימות.
זה הזכיר לי למה אני נוסע את כל הדרך מאילת לג'סר
בשביל שעה וחצי של שיעור שאני מעביר בהתנדבות.
בדרך הקשבתי לפרקים מספרו המוקלט של אייזנשטיין
שמדבר על הנסיון שלנו לשלוט עוד ועוד במצב
כשלמעשה מה שקורה הוא אובדן שליטה,
שעליו אנו מנסים להשתלט על ידי עוד שליטה.
בנינו חומות, שמנו מצלמות, השקענו בכיפת ברזל
עשינו חוק שכל בית חייב שיהיה בו מקלט נגד טילים
ועדיין מה שקורה הוא שאנחנו רק יותר ויותר מפחדים.
והרי אמר רבי נחמן מאומן כבר מזמן - והעיקר והעיקר לא לפחד כלל.
בסופו של דבר הכל יתמוטט, לא רק המדינה אלא כל הציוויליזציה.
זו דעתי לפחות. וגם דעתו של אייזנשטיין.
כל מה שנותר הוא לזרוע את הזרעים של תרבות חדשה,
תרבות של אחדות ואהבה במקום נפרדות.
ולהנות מהדרך כי היא אחת עם המטרה.
הגענו לתל-אביב,
כל הדרך תהינו לעצמנו האם האופניים של טליה שרדו
אחרי שהיא נעלה אותם למשך יומיים ברחוב נווה שאנן.
אני צחקתי עליה שהיו להם חיים יפים, ולא נורא
אבל להפתעתי הגענו והם היו.
עצרנו לאכול אינג'ירה במסעדה ליד
והמשכנו כדי לקחת את האופניים שלי מרחוב זבוטינסקי,
ומה שגיליתי זה את המנעול אך לא את האופניים.
כנראה שחזרתי על הטריק של שבוע שעבר
ולא נעלתי את האופניים כלל. פעם קודמת זה עבד,
הפעם הניסוי הותיר אותי חסר אופניים.
התעצבנתי לרגע ואז זה עבר,
לקחתי את האופניים של טליה ויצאתי לכיוון הרכבת.
הגעתי ברגע האחרון וגיליתי ששכחתי את ההפעלה שהכנתי לתלמידים
משחק קלפים שמתאים שמות לציורים של איברים.
שוב התעצבנתי לרגע, ושוב זה עבר.
זה קטע העצבים האלה שעוברים.
הגעתי לשיעור והתחלתי בשיחה עם אחד התלמידים
בזמן שחיכינו לכל השאר.
הוא שאל אותי כמה אני מרוויח בעבודה,
אז אמרתי לו שכלום,
אז הוא אמר, לא בעבודה הזו, בעבודה הרגילה.
אז לא בדיוק ידעתי איך להסביר לו שאני לא עובד בעבודה רגילה
אז אמרתי לו שאני עצמאי ולא שכיר.
הוא לא ידע מה זה אומר, למרות שתלמיד אחר הבין ותרגם
ואז הגיעו כל השאר התלמידים ונתתי להם שיעורי בית
לשאול את ההורים שלהם מה ההבדל בין עצמאי לשכיר
ומה היתרונות והחסרונות של כל דבר.
בהמשך ניסיתי לעשות כל מיני דברים אבל לא הצלחתי
כי היו המון דיבורים.
ואני שוב התעצבנתי לרגע - באתי כל הדרך מסמר
כדי ללמד עברית, כי זה חשוב, ולמען עתידנו
והנה ככה צוחקים לי בפנים, ולא מקשיבים ומדברים
כאלה חצופים...
ניסיתי כל מיני דברים:
לספור עד עשר בלי שאף אחד מדבר
להוציא חלק מהתלמידים לכמה דקות שידברו בחוץ
לשאול אותם למה הם בשיעור ולא הולכים.
ואמרתי שיש להם חברים שעוד לא שמעתי כי השאר מדברים
וכל מיני דיבורים כאלה חינוכיים.
אבל בסוף הבנתי שאין מה לעשות,
ואין לי באמת יכולת לשלוט על המצב
אולי רק לשפר אותו.
אז פרסמתי סטטוס בפייסבוק, וקיבלתי המון עצות
חלקן טובות חלקן פחות
וניסיתי להיות קשוב אליהן
ולזכור שבסך הכל באנו להנות.
שחררתי את התלמידים מוקדם,
לא לפני שנתתי להם שיעורי בית לבדוק מי אלה סיסטם עלי,
ולפני שהלכתי שוחחתי עם כמה מהתלמידות
שראו את אופניה של טליה ומאוד הסתקרנו
שאלתי אותן אם הן רוכבות, ושתיים אמרו שכן
ואז השרת צעק עליהן שהן לא יכולות כי זו בושה
ונזכרתי בסרט וואג'דה
ואמרתי לי בלב, שהדרך ארוכה ומפותלת
אבל מזל שיש אתגרים בחיים
כי אם הכל היה קל זה היה די משעמם
אז בינתיים אמשיך ללמוד ערבית
וללמוד מהילדים שמחת חיים
וללמוד להתעצבן ולתת לזה לעבור
ולא לפחד גם כשכולם מסביב מתלהמים
ולבנות עוד ועוד גשרים
אם נרצה...
