שאלת טבע האדם - יבגני כמשל

השקר הגדול

אנחנו עצמיים נפרדים שמתחרים ביניהם על משאבים ועל האפשרות להתרבות.
זה טבענו.
כאלה הננו בני האדם.

ואולי יש בכך מן האמת?

"הרבה צדק וחסד, או אולי הרבה יופי, גבורה, גדולה, יש במה שהאדם, התכשיט, נזר היצירה, מוצא לו זכות עליונה להיות טורף ואוכל את כל החי, גוזל את כל חירותו, מוצץ את כוחו! חסר לאדם רק התואר 'אדם עליון'! חסר לו רק להגיע למדרגה כזו כאשר הראתה המלחמה.  ...  אבל השאלה היא: האם אין באמת שום קשר חי, נפשי בין האדם ובין יתר החי? האם למשל, במקרה של בדידות גמורה, של רחיקות גמורה מבני אדם לא יהיה האדם שמח על כל בריה חיה וקרובה, למשל על כלב, על צפור, ואפילו על שור, או חמור, או שה? האם לא ירגיש אז, כי הבריה  החיה היא לו יותר מדבר שבתועלת? כי היא לו קודם כל ויותר מכל נפש חיה, שאין להעריכה בערך של תועלת? והעיקר - האם אין מקום לחשוב, כי מתוך היחס המצומצם והמטומטם הזה של האדם אל כל החי, הפועל בצורה כל כך ממשית פעולה כל כך מתמדת, מתרקם בנפשו שלא מדעתו ושלא מהרגשתו יסוד כל ארג יחסיו אל האדם, ומצד שני - אל עצמו?"

א.ד.גורדון, "האדם והטבע", עמ' 159

כה אומר א.ד. גורדון, אחד מאבות ההתיישבות הציונית החקלאית. וכך גם אומר חברי גלסקי עב הזקן.

      


זו השאלה הניצבת בפנינו בזמנים אלו, שאלת טבע האדם.
האם אנחנו יצורים אנוכיים, השרדותיים, יצריים, פטריוטים ? או שמא אנחנו מסוגלים להיות יצורים אמפטים, חומלים, נדיבים, שוחרי שלום? או אולי אנחנו גם וגם?

כדי לחקור זאת, הבנתי שהכי טוב להתחיל עם עצמי.
שאלת העצמי - מי אני?
ומכאן להרחיב את השאלה - מי אנחנו? מה באנו לעשות פה? לשם מה התכנסנו?
כיצד אני קשור לאחרים שארוגים סביבי במעגלים הולכים ומתרחבים, שזורים זה בזה, ומופיעים ונעלמים כמו חלקיקים קוונטים.

יצא לי להרהר בכך השבוע בעת ביקור אצל יבגני (שם בדוי) החי ביער בצפון הארץ, חלוץ אמיתי, לוחם בקק"ל ושאר מאפיות הבירוקרטיה למיניהן, שותל, יוצר והוגה. עם לא מעט בלוז בנשמה, והרבה סיפורים על החיים.
הגענו ליבגני כדי לעזור לו לשרוף את היער.
בקטע טוב כמובן.
כזכור לפני שלושה חודשים הכתה סופת שלגים בכל המזרח התיכון. יבגני היה תקוע עשרה בימים בשלג, לפני שהגיעו רכבים לפינוי השלג והעצים. בעקבות הסופה, עצים רבים קרסו, והיער כולו מלא בענפים שבורים. אחרי שסיים להוריד את כל הענפים השבורים שנותרו תלויים מעל השטח, הגעתי יחד עם שוקו וקנדרה, הג'ינג'ים האדירים, כדי לעזור בפינוי השטח.

הג'ינג'ים בפעולה

במשך שלושה ימים שרפנו ענפים, הרחנו את השרף והאצטרובלים, והצלחנו לסיים רק שני שליש מהשטח.
מי יתן ונספיק לפנות מספיק מרחב מסביב לשטח של יבגני,
כי לדעתו זה לא שאלה של האם השרפה תבוא, זה שאלה של מתי...



      



שריפה היא לא בהכרח דבר רע (למרות שמפחידה אותי המחשבה למות בשריפה, וזה בטח לא נעים לאף אחד).
כי שריפה בסך הכל מאפשרת התחדשות.
יוצרת איזון מחודש במקום שבו האיזון הופר.
וכאשר קק"ל ייערו בתוך עשורים בודדים, שטחים נרחבים, בעצי מחט רעילים, ועל הדרך כיסו כמה כפרים נטושים,
לדעתי נוצר חוסר איזון כלשהו.
חוסר איזון שכל האנושות נמצאת בו כיום.

האם טבע האדם הוא מאוזן?
אומר נזיר הזן Tich Nhat Hanh: "אנשים רבים סבורים שהתרגשות היא שמחה... אך כאשר אתה מתרגש, אינך שליו. שמחה אמיתית מבוססת על שלום".

יבגני לא חי בשלום.
הוא צריך רשת ב' פועל ברקע כדי להפסיק לשמוע את עצמו.
טיפוס מיוחד יבגני זה.
מכיר אותו איזה 13 שנה.
הוא מין זורבה שעייף מן ההמולה.
מצד אחד אדם סקרן ומלומד, עם בדיחות של ז'ונגלר, וסיפורים על הקראוסים בכסית.
מצד שני פרחח מבוגר, שבחר להתבודד, וזקוק מדי פעם לאוזן קשבת.
ואני משתדל שאוזני תשאר קשובה,
בעיקר לליבי שפועם בתוכי.
ולכן מסתדרים אני ויבגני.
אני משתדל גם להביא איתי עוד אוזניים קשובות, כדי שנוכל לעשות משמרות, או לתת קשב של קהל.
מי יתן ויבגני יחייך כמה שיותר, יישאר בריא ושלם, וימשיך לשמור על היער,
בשביל אלו שרוצים מדי פעם לחזור אל טבעם.
אף על פי שלפי המדע אין לאן לחזור:


         



"מה חוקי?" שואל יבגני
"מה מוסרי?"
"זה הכל יחסי. לאפור יש אינספור גוונים" - עונה לעצמו.
אכן יש הרבה גוונים לאפור.
ואני מרגיש שאני נמצא כרגע בתחום האפור, בין חושך לאור.

האם ניתן בכל פעם להיות בתחום בהיר יותר של אפור?
האם ניתן אט-אט לצאת מהחשיכה, לתת לעינינו להסתגל ולראות בהשתאות את פלא הבריאה?
או שמא נועדנו לנדוד בין חושך לאור?

להשתחרר מהאשליה

"זו האשליה של חוסר תלות [שבאה לידי ביטוי פעמים רבות בשאיפה ל'עצמאות כלכלית'], שמפרידה אותנו, ובכך מאפשרת לנו, להרוס כל-כך הרבה ממה שאנחנו למעשה תלויים בו. מה נדרש כדי לחורר את האשליה הזו? לרוב, דרוש משבר. מפגש עם המוות, מחלה, פשיטת רגל, גירושין, כליאה. אנחנו דוחים את אלו ככל יכולתנו באמצעות תוכנת הניהול והשליטה שפיתחנו לעצמנו, אך בסופו של דבר אחד מהם יחדור אפילו למבצר המאובטח ביותר של העצמי הנפרד.
האירועים הללו משנים אותנו.
אנחנו מתחילים לאפשר לדברים לקרות, משום שאנו מבינים שהבטחון המתמשך, התלוי, לא מגיע משליטה, כי אם משחרור שליטה. הפתחות לחיים, שחרור מהגבולות הקשיחים של העצמי, לאפשר לאנשים נוספים להיכנס, ולהפוך קשור - זאת אומרת יותר תלוי, לא פחות - לקהילה של אנשים, ולקהילה של הטבע והחיים."

צ'ארלס אייזנשטיין, "עליית האנושות", עמ' 199

טבע האדם, טוען צ'ארלס הוא להיות קשור ותלוי מטבעו, באנשים נוספים ובטבע עצמו.
כיצד אנחנו יכולים לחזור ולהיות יותר קשורים ותלויים זה בזה?

אני עושה זאת על ידי ויתור על ממון.
בוחר להיות תלוי קודם כל בהוריי ובמשפחתי, אני יודע שהם אלו שיעזרו לי במקרה חירום,
מעבר לכך אני נעזר בדירתם ובמכוניתם באופן שוטף.
אני תלוי בחבריי וחברותי, שמעניקים לי מחסה, מזון, תחבורה, משיגים לי עבודות,
לעתים עבור שטיפת כלים, לעתים עבור ארוחה טובה, ולרוב זה לא עבור שום דבר,
פשוט ההנאה שבחלוקה ונתינה.

לשחרר את המקום של הכסף, עד כמה שניתן,
להעזר באחרים כדי שאוכל גם לעזור.
כי כאשר אנחנו מושיטים יד, בין אם לנדבה, לטרמפ, או לשלום,
אנחנו מאפשרים לאדם שמולנו להיקשר אלינו, דרך נתינה או הבעת יחס.

איך אני יכול להפוך יותר תלוי וקשור? לשחרר עוד שליטה?
זו שאלת טבע האדם שאותה ארצה לבחון על עצמי
(העצמי המחובר זה שבאשלייתו הוא נפרד).

אם נרצה...

ולסיום שיר, בהשראתו של יבגני:

פרפרים משונים
את בוא האביב חוגגים
עם חברים נושנים
זכרונות מעלים

על אהבות נכזבות
ואכזבות אהובות
וחיות חופשיות
שנושמות וחשות

שורפים יערות
שורפים את הריאות
פוחדים משריפה
שאותנו תשרוף

רשת ב' בפול ווליום
ושיכור ב REPEAT
ציפורים ותנים וחמזמזים

והשיכור מתרונן
כל היער מזדיין
גם הבעל שם טוב לפעמים מאונן

פרחים פורחים
הלב מלבלב
גם התאווה גוברת
לעונג משובב

לחזור לילדות להנות מהחול
והים האהוב ששוטף את הכל

מחלות וסרטים צרכים ואיחולים

בשבוע שעבר התמודדתי עם מחלה מעיקה.
היתה לי דלקת גרון, או שמא אומר תקף אותי חיידק סטרפטוקוקוס בטא, עצבני וחודרני.
התמודדתי איתו בעוז ובגבורה, ושבוע לא יצאתי מהבית.
בעיקר כאב לי בבליעה וממש כאב לי לשתות או לאכול.
שתיתי הרבה כי זה חשוב לניקוי של המערכות הפנימיות, אבל אוכל בקושי הצלחתי לאכול.

המחלה היא הזדמנות לחוות ולהיזכר ולהודות על כמה דברים -
שיש משפחה והורים שדואגים, ומחזיקים דירה שבה אני יכול להתחפר בשמיכות ולהחלים,
ותודה שיש חברים טובים, שמביאים תרופות, ועוזרים,
ותודה שאני הבוס של עצמי, ולמרות שהיה לי שבוע עמוס בעבודה, ופגישות ועניינים, ביטלתי הכל כדי שאוכל באמת להבריא, כי לא סתם אומרים - העיקר הבריאות. בלי זה, קשה להנות מהחיים.
ותודה שיש רפואה סינית שנותנת יחס חם, ועצות שימושיות, ואלטרנטיבה,
ותודה שיש רפואה מערבית שיודעת ביעילות רבה להעלים סימפטומים, חיידקים וכאבים.
ותודה על הזמן שאפשר לשבת בבית, ולראות סרטים.

הנה המלצתי לסרטים בעקבות השבועיים החולפים:
המרכיב הסודי - כשהחיידק עוד היה קטן ולא עצבני, הספקתי ללכת עם משפחתי לסרט בסינמטק לכבוד יומולדתי.
סרט של חברים - אורי ונטע, בעלי המסעדה 24 רופי - שנסעו להודו למין מסע רוחני, כמו שבהודו עושים. יצא סרט חושפני ונוגע ללב, צחקתי ובכיתי מלא, כדאי גם לכם. מידע על ההקרנות בדף הפייסבוק.
וואג'דה - נערה סעודית שחולמת לקנות ולרכב על אופניים. הסרט הראשון שנעשה בסעודיה, מהנה ומסקרן.
הלורקס - על פי ספרו של דוקטור סוס. משל סביבתי מהנה ומזמר, על חמדנות קפיטליסטית שגורמת לכריתת יערות ואנשים שחיים בפלסטיק וקונים אוויר נקי בבקבוקים. נהדר לילדים ולמבוגרים כאחד.
קלרה הקדושה - סיפור פנטסטי, גרוטסקי, פוסט-אפוקליפטי על ילדות אבודה בעיירת פיתוח הזויה. טקסטים מעולים ודמויות חזקות בסרט הישן הזה שמשחקים בו בני גילי כשהם היו בני 13.


       


ואם כבר סרטים, אז אי אפשר בלי הזמנה להקרנה של הסרט המרהיב OCCUPY LOVE שתרגמתי יחד עם חברים, וביום שני ה-31.3 תהיה הקרנה שלו בפלא. מוזמנים.




יומולדת פושר

ביום ראשון היתה לי יומולדת.
בכלל רציתי ביומולדתי להיות בלב חגיגות פורים
 ולא לזכור מה ימין ומה הוא שמאל והאם נולדתי לפני אלפי שנים או בכלל אתמול.
אבל המחלה הזו שבאה עלי הביאה אותי לפורים במצב פיזי חלש, תחת השפעת אנטיביוטיקה וללא אפשרות באמת לשתות, ועם מצברוח קצת ירוד, וחוסר רצון לראות אנשים באופן כללי.

גם בצד האקטיביסטי חוויתי סוג של משבר. משבר אמון, אובדן מוטיבציה, כעס, אכזבה. כל מיני רגשות שמרחיקים אותי מאנשים, לפעמים בכלל בלי קשר לאנשים עצמם, ולפעמים עם. הרגשתי גם חוסר יכולת להתמודד עם זה, ורק רצון להתרחק ולא להתמודד עם אנשים. כל הסיפור הזה גרם לי להרגיש די קטן, וחלש, ומבולבל.

וכך יצא שביומולדת שלי לא עשיתי שום דבר מיוחד.
עבדתי קצת, וישבתי עם חברים שלא ראיתי מזה זמן, שדיברו על ענייני ביטקוין,
וקיבלתי הרבה איחולים טלפוניים ופייסבוקיים.
וזהו.

יום למחרת היה סנט פטריקס דיי, אז החלטתי שלמרות שאני לא שותה, אני כן מזמין חברים להרמת כוסית, בכל זאת, חשוב לבלות עם חברים, ומצווה להיות שמח, במיוחד ביום שהוא קדוש לאירים.
אז קבענו בתשע בבר השכונתי,
הגעתי באיחור אופנתי של חצי שעה ועדיין לא היה אף אחד בבר.
אז נשארתי לשבת על הספסל בחוץ עם חברי פו הדב שמצאתי בדרך.
נכנסתי למוד 'הקיץ של אביה', עד שהגיע אבו יוסוף וישב עמי על הספסל כמו בימים הטובים,
ואז הגיעה שנטל כפרה עליה עם פרחים וברכה וחיוכים, והזכירה לי מלא דברים,
ולאט לאט התקבצו חברים, וישבנו ושתינו (אני רק לגימה), והתעדכנו על החיים.
ומצב הרוח מעט התרומם, אך עדיין נותר פושר,
וחזרתי הביתה ותהיתי מה זה אומר?

אני שנטי ופו על הספסל
צילום לוואטסאפ: אבו-יוסוף

חברות חדשה ותאווה ישנה

אחד הדברים שמשאירים אותי מחייך בסך הכל, ואופטימי
זה קשר עם חברה חדשה שכיף לנו יחדיו כמה זה נפלא.
מעניין לי, וחופשי לי, ונעים לי איתה.
אנחנו משוחחים רבות על נושאים מובחרים,
כמו יחסים, ופרדיגמות ומשפחה ויצרים.
וזה נפלא שיש מישהו לחלוק עימו נושאי עניין משותפים,
ולהכין ארוחה יחדיו, ולהתענג על החיים.

היומולדת הפושר הזכיר לי שאני לא מספיק מתענג על החיים.
שיש כל-כך הרבה דברים מופלאים שאני אוהב ורוצה לעשות,
ואני מתעצל, בוהה, מתמכר, סוג של אוננות נוחה במקום להגיע למקומות הרגישים.
קשה להיות חשוף, עם אגו מתדלדל ולא בהכרח זקוף, עם קצת עייפות וקושי,
ועדיין להיות נוכח בסיטואציה עם עוד אנשים, ולא לברוח לסיפוקים המיידים (פייסבוק, חדשות, פורנו, מתוק, סמים).

התאווה הזו לסיפוקים באה לידי ביטוי בכל מיני צורות,
אצל אחת זה בא לידי ביטוי בקניית בגדים בולמית.
חבר אחד תיאר את ההתמכרות לפורנו, לרדיפה אחרי בחורות שלא יודעת שובע.
אצלי הצורך בא לידי ביטוי בעיקר בצבירת מידע וחדשות על מלא נושאים.
מה זה הצורך הזה? בעוד בגדים, בעוד כיבושים מיניים, בעוד ידע מיידי, ובכלל בעוד ועוד סיפוקים?

צ'רלס אייזנשטיין מורנו ורבנו כותב על התאווה בספרו החדש "העולם היפה יותר שליבינו יודעים שהוא אפשרי":

"כמה סרטי הרפתקה נצטרך לראות כדי לפצות על החוסר בהרפתקה? בכמה סרטי גיבורי-על אדם יכול לצפות כדי לפצות על הביטוי הגידם של גדולתו שלו? כמה פורנוגרפיה דרושה כדי לענות על הצורך באינטימיות? וכמה בידור ילדים יכולים לצרוך כדי ליצור תחליף למשחק שכבר הפסיקו לשחק? התשובה היא כמות אינסופית. וזה אמנם חדשות טובות לצמיחה הכלכלית אבל זה חדשות לא כל-כך טובות לכוכב שלנו. למזלנו הכוכב שלנו לא מרשה לנו עוד הרבה מזה, וכך גם החברה המתפוררת שלנו".

מקור התאווה הוא בפיצוי על אינטימיות, אחווה, ומשחק שאבדו
מתוך הבלוג: sustainable man

צרכים כוזבים צרכים אמיתיים

איך אנחנו מזהים את הדפוסים האלו של סיפוק צרכים כוזבים כדי למלא את החלל שנוצר עקב מחסור בדברים היפים האמיתיים. ומה זה יופי אמיתי?

אני רואה צרכים כוזבים כמשהו שנותן לנו סיפוק מיידי אך משאיר אותנו עם רצון לעוד,
משהו שלא באמת הופך את החיים שלנו ליותר שמחים או מרגשים, אלא יותר מנומנמים,
צרכים שמישהו מרוויח מהם, ומישהו אחר מנוצל או משועבד בשבילם,
וזה תמיד קצת מעורבב הצרכים הכוזבים עם הצרכים האמיתיים.

אבל יש יופי שהוא אמיתי שהוא עושה משהו בלב שאי אפשר לקבל מצרכים כוזבים.
יופי של פשטות, וחיבור, ושלווה,
יופי שאפשר לראות ברגעים האלה שאנו קוראים להם "משעממים".

היום ראיתי המון יופי כשצפיתי בחברה החדשה עובדת לה בגינה.
אני חווה יופי ונחת כאשר אני נמצא פנים אל פנים באינטראקציה עם חברים.
אני שומע יופי במעגל השירה שמתרחש כרגע בבניין לידי.
אני רואה יופי בקושי לגדול, ברצון להשאר קטנים,
אני טועם יופי כאשר אמי מכינה לי קציצות סלק ממתכון שהיא קרעה בעיתון מספרה,
אני רואה יופי ביכולת שלי להתמיד בדברים, כמו כתיבת הבלוג הזה ולעשות מתיחות בבקרים.

אגב כתיבה, גם לכתוב לא הייתי מסוגל בשבוע שעבר,
חסר השראה ומוטיבציה ויתרתי על הכתיבה השבועית.
וכעת אני חוזר בגדול!!!
בינתיים החלטתי לקחת הכל בקלילות, ולהעזר ברוח שטות.
כמו הילד ההוא שהשוטר שאל אותו מה הוא עושה,
אז הילד אמר: "אני שותה מיץ תות", אז השוטר עצר אותו על שוטטות.

אז בינתיים אני עובד במשלוחים על אופניים,
מפנטז על השלב הבא של הקהילה הנודדת,
ומתמודד עם אתגרים מקצועיים ואישיים.

וכעת לאיחולים

לשנתי ה-34 בגלגול הנוכחי,
 אאחל לעצמי שאמצא לי חבורה חדשה/ישנה להתפתח איתה ודרכה,
ודברים מסקרנים וחדשים לכתוב עליהם בבלוג הזה,
לצחוק ולבכות הרבה, ולהיות בריא
להרבות ביצירה וללמוד את אומנות האהבה
לגלות כל יום מחדש את פלא הבריאה.

תודה לאנשים האוהבים שמסביבי,
שגורמים לי להאמין שהכל אפשרי
אם נרצה...

יום שוויון ותחילת אביב שמח לכולם



        

אלופות בצה"ל או פעילות במחסום?

והפעם משהו קצת יותר אקדמי לרגל יום האשה הבינלאומי.

במסגרת לימודי הסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב השתתפתי בסמינר שנקרא "העדפה מתקנת".

כחלק מעבודת הסמינר בחרתי לבדוק את שאלת קידום נשים בצה"ל כאקט פמיניסטי, ולשאול פעילות ארגוני שלום נשיים (נשים בשחור, קואליציית נשים לשלום, מחסום ווטש) מחד, וקצינות בכירות מאידך לדעתן על קידום נשים בצה"ל.

העבודה עסקה באי השוויון המגדרי בחברה המיליטריסטית הישראלית.

אני מביא כאן את הרקע התאורטי לעבודתי.

מפאת אורך העבודה אני לא מפרט את הראיונות שערכתי עם הנשים המקסימות הללו.

מקווה שתמצאו מאמר זה מעניין :)

המוסדות המקבעים אי שוויון מגדרי בישראל:

לדעת חוקרות פמיניסטיות שונות, אי השוויון המגדרי בישראל מושפע עמוקות משלושה מוסדות חברתיים מרכזיים: הדת, הצבא והמשפחה.  

ראשית, מדינת ישראל מוגדרת כמדינה יהודית דמוקרטית. עיצוב אופייה היהודי ניתן בידיהם של גופים דתיים- אורתודוקסים, ובכך המדינה מעדיפה את שימור התרבות הפטריארכלית במחיר הפרת זכויות הפרט. על  פי המערכת המשפטית הדתית, אי-שוויון הוא הנחת יסוד, ואי-השוויון בין המינים הוא הנפוץ ביותר.

כתוצאה מכך הנשים בישראל אינן חיות כאזרחיות שוות זכויות, שכן חוקי הדת מונעים מהן זכויות בסיסיות, בעיקר בנוגע לדיני אישות . גם תופעת המפלגות הדתיות, אשר אין בהן כלל ייצוג נשי, הוא סממן  לאי-השוויון הנובע מהדת. כתוצאה מכל אלו, העקרון הדמוקרטי של שוויון מתעוות ונפגע. המאבק של נשים לשוויון מגדרי, נבלם על ידי החלחול של ערכים דתיים  ומסורתיים לחיי היומיום של הישראלים, ובולם התפשטות רעיונות פמיניסטיים גם ברמה האישית וגם ברמה המוסדית-מבנית.

המחסום השני לשוויון מגדרי, הוא מוסד המשפחה והתפיסה הרואה באשה כאחראית לתא המשפחתי. גישה זו אמנם אינה ייחודית לישראל, אך בחברה הישראלית, בהיותה חברה לאומית, יש לגישה זו מאפיינים לאומיים, ולאשה יש תפקיד כאחראית להמשכיות הלאומית. אזרחותן המלאה של נשים יהודיות מותנית בתרומתן לקולקטיב על ידי אמהות. בתפיסה תרבותית זו תפקידן של נשים במימד הפרטי-המשפחתי, לא רק משועתק, אלא מועצם. העצמה זו מלווה בתחושה חזקה של שייכות ותרומה לקולקטיב ומטשטשת את הממד המפלה והמשעבד המסתתר מאחורי הנחה זו. כניסתן של נשים לתחום הציבורי, ללא ביטול תפיסה תרבותית זו, גורם לכך שהן נתפסות בעיני הציבור, ולא אחת בעיני עצמן, כמי שפולשות לתחום לא להן. 

ניתן אף לראות כיצד תפיסת המשפחתיות מעוצבת בחוקי המדינה. במסגרת חוק שירות הבטחון (1949), קיבלו נשים בהריון היתר להשתחרר משירות צבאי. כך חובת השירות נדחקת לטובת חובת האמהות. גם עיון בתוכנו של חוק שיווי זכויות האשה (1951) מלמד כי מדובר בתמריץ חיובי לאמהות, ולפיו אמהות אינה רק בעלת משמעות לתא הזוגי, כי אם שליחות לאומית. 

הצבא הוא גורם המיסוד השלישי של אי-השוויון המגדרי בחברה הישראלית. למול דימוי האשה כאם, עומד דימוי הגבר היהודי כלוחם. הלוחם הישראלי הפך לסמל היהודי החדש בניגוד ליהודי הגלותי אשר מאפייניו בדימויים אנטישמיים רבים היו מאפיינים נשיים של חולשה.

אמנם, גם האשה החיילת הפכה לסמל - סמל ההתחדשות הציונית והשוויון, אך יחד עם זאת, תחת טיעונים שונים ביסס הצבא הסללה מגדרית ורוב הנשים שירתו בצבא כנותנות שירות  למפקדים גברים. כיום חל שינוי באופי הצבא, ותפקידים חדשים רבים נפתחו לנשים, כולל תפקידי לחימה, אך ארגון כח האדם בצה"ל עדיין מופרד מגדרית, ותפקידי הלחימה בדרג המסתער (חיל רגלים ושריון, והסיירות המובחרות), שהוא הדרג בעל הדרת הכבוד והמיועד לקידום, עדיין סגורים לנשים. 

וכך, השירות הצבאי לשני המינים שבעבר נהגו לראות בו סמל לשוויון בין המינים, התגלה כריק מתוכן. לנשים המעוניינות בקריירה צבאית יש הרבה פחות אפשרויות לקידום, וההון החברתי שנשים צוברות בתקופת שירותן הצבאי קטן מההון החברתי שצוברים הגברים, אשר זוכים ביוקרה חברתית ורשת עמיתים רחבה . למעשה המשטר המגדרי של הצבא הישראלי המבוסס על חלוקת כח ועל מבנה כח ממוגדרים מקיים ומנציח את התפקיד שיועד לנשים כדבר מובן מאליו – להיות "עזר שכנגד". הצבא מעצים את ההבדלים המגדריים על ידי קביעת קריטריונים שונים - לגיוס, למשך השירות, ולשיבוץ לתפקידים - על פי מין, ואז משתמש בהם כדי להצדיק את קיומו הנמשך של אי-השוויון בין המינים.

לצבא יש השפעה על נשים בחברה הישראלית כולה ולא רק מההיבט של השירות הצבאי עצמו. פה המקום לדעתי להרחיב מעט על מיליטריזם ועל השפעתו הרבה על החברה הישראלית. מיליטריזם הוא הרעיון כי סכסוכים יש לפתור באמצעות פתרונות צבאיים, וכי עליונות צבאית היא הערובה הטובה ביותר לבטחונם של אזרחי המדינה. לדעת חוקרים רבים החברה הישראלית היא חברה מיליטריסטית. בן-אליעזר מכנה את ישראל 'אומה במדים'. מקור כוחו של הצבא מעבר לגודלו הרב הוא בהיותו סמל לרוחה וחוסנה של האומה. סידורים שונים מחברים בין הצבא לבין החברה ומטשטשים את ההבדלים ביניהם. 

 אחת התופעות הבולטות של המיליטריזם, היא השתלבותם המהירה של מפקדי צבא בכירים בעמדות בכירות בפוליטיקה. הסכסוך המזיון הממושך הפך את הצבא למוסד מרכזי בחיי החברה , והעניק לענייני הביטחון חשיבות עליונה בחיי המדינה , לרבות — ולפעמים בעיקר — בחיים הפוליטיים . קציני קבע שהשתחררו מהצבא ''מוצנחים'' לא פעם למשרות ציבוריות בכירות . רבים מהקצינים הבכירים במיל' "מדלגים" על תפקידים מפרכים בדרג נמוך ובינוני במפלגה , ונוחתים היישר אל בין שורות הנהגתה , ואפילו למשרות שרים או למשרות פוליטיות בכירות , בנתיב סלול המוביל לכיסא ראש הממשלה . סדר קדימויות זה נובע מהעובדה שנסיונם כמפקדי צבא נתפס כמעניק להם את המומחיות המוערכת ביותר , הנחשבת לחיונית בחברה הישראלית : מומחיות בנושאי ביטחון . ההערכה הגבוהה לקציני צבא לשעבר באה לידי ביטוי באמצעי התקשורת ובחברה ככלל , בגלל העיסוק המתמיד בנושאי ביטחון בחברה הנתונה בסכסוך מזוין ממושך.  

שיתוף הפעולה הצמוד בין הדרג המדיני לדרג הצבאי נעשה מתוך 'הבנה' משותפת של המציאות, זו המבוססת על הנחה כי את הבעיות הלאומיות יש לפתור באמצעות הכוח, בדרך הצבאית.

ראייה מילטירסטית זו מתפשטת בכל החברה באמצעות מוסדות אזרחיים כמו ארגוני נוער, מוסדות דתיים, התקשורת והמשפחה וכן מוסדות מדינתיים כמו בתי הספר והצבא עצמו אשר מנחיל  תרבות זו להמוני המגויסים, וזו מופצת באמצעותם ומתפשטת, לאחר שחרורם, בחברה כולה.

המצב החברתי המיליטריסטי הממושך הקיים בישראל הינו בעל השפעות מגדריות מובהקות. אל מול מרכזיותם של יוצאי צבא, ניכרת שוליותן של הנשים בקרב מקבלי ההחלטות ומעצבי המדיניות הכלכלית, במיוחד בעתים של הסלמת הסכסוך, שאז קולן של נשים כמעט ונאלם. בעתים אלה, תחת מעטה הבטחון נגרם נזק רב ובמיוחד לנשים. קיימות דוגמאות רבות - למשל  פיטורי הנשים בתקופה של ההאטה הכלכלית במשק בעקבות האינתיפאדה השנייה, וכן נשים רבות שהפסידו את הכנסותיהן ואף נותרו מחוץ למנגנוני הפיצויים הקיימים, בתקופת מלחמת לבנון השנייה. אמנם הסכסוך המזוין שישראל נמצאת בו פוגע בחלקים רחבים של החברה, כולל גברים, אך הפגיעה בנשים היא לרוב עוצמתית ורחבה יותר.

תופעות של פגיעה באוכלוסיות מוחלשות בעקבות פעילות צבאית, נותרות לרוב מחוץ לשיח הציבורי-תקשורתי, וגם אם כן נכנסות למהדורות החדשות תמיד מופיעות כשוליות לנושאים הבטחוניים-צבאיים. דוגמא לכך ניתן למצוא במחקר של עמותת "קשב", המנתח את שידורי החדשות בתקופת מלחמת לבנון השנייה,  אשר מצא כי דיווחים על מצבן של נשים ומעשיהן נדחקו באופן קבוע לסוף המהדורות, תוך שהן ומעשיהן מיוצגות כשוליות ונטולות חשיבות. התקשורת הישראלית מסגרה את סיקור המלחמה כ"עניין של גברים בלבד", כאשרמסגור זה מעניק לגיטימציה למעמדן השולי של הנשים בחברה, במיוחד בעת לחימה.

מרכזיות הצבא בחברה הישראלית, ותפקידיו הרבים בעיצוב המדיניות הפוליטית, מעלים את שאלת הייצוג לאוכלוסיות השונות בצבא. אוניברסיטת מישיגן קבעה שהעדפה מתקנת בקבלה לאוניברסיטה נועדה להשיג ייצוג הולם ומגוון לכלל האוכלוסיה, והוא הכרחי משום שהאוניברסיטה היא מקום הווצרם של מנהיגי העתיד. (מילון פרינסטון). לאור המצב בישראל, כפי שהוצג כאן, אחד המקומות המרכזיים  להווצרם של מנהיגי העתיד, במיוחד לאור הסכסוך המתמשך והתפיסות המיליטריסטיות של החברה הוא הצבא. כל עוד מצב זה לא ישתנה, והצבא לא יאבד מכוחו הפוליטי, יתכן כי ראוי לחתור לשוויון ההזדמנויות מהותי בצבא לנשים. כיצד עשוי להתקבל רעיון זה בקרב נשים, והאם הוא מייצג זרם פמיניסטי כלשהו?

גישות פמיניסטיות ומילטריסטיות לשילוב נשים בצבא

פמיניזם הוא תאוריה בדבר שוויון ושונות, ושאיפתו המרכזית היא להביא לידי סיום הדיכוי ומשניותה של האשה בחברה. חקירה פמיניסטית מעמידה במרכזה את הנשים , דיכויון והדרתן.

במסגרת החשיבה הפמיניסטית מתקיים מתח בין השאיפה לשוויון מחד להכרה בשונות מאידך. את המתח הזה אדגים באמצעות תיאור של שני זרמים פמיניסטיים – הפמיניזם הליברלי, והפמיניזם הרדיקלי.

הפמיניזם הליברלי מקבל על עצמו את המערכת בכללותה כחיובית. הדגש בזרם זה הוא על שוויון בתחום הציבורי, כגון הכנסת נשים לפוליטיקה, לסגל האקדמי, ולצבא ויצירת העדפה מתקנת בתחומים שונים. הפמיניזם הליברלי אינו יוצא מנקודת מבט של שוני, הוא מקבל עליו את הסטנדרט החברתי הקיים, סטנדרט שפמיניסטיות מזרמים אחרים כמו פמיניזם רדיקלי, רואות בו סטנדרט גברי.

הפמיניזם הרדיקלי מציע בחינה מחודשת של כל הסדר החברתי. השאלה אינה שוויון או שונות, אלא חלוקת הכוח בחברה. הוא מבקר את הפמיניזם הליברלי על כך שהוא מנסה להתאים את הנשים למושגים ולתנאים של העולם הגברי. מנגד, הביקורת כלפי הפמיניזם הרדיקלי היא על ראיית העולם מפריזמה של נשים-גברים, שזוהי פריזמה חד-מימדית ואינה מבחינה במורכבות ובשוני שבין נשים.

מחקר שנעשה לגבי גישות כלפי תפקידן של נשים בצבא ארה"ב, בדק גישות פמיניסטיות מול גישות מיליטריסטיות לשילוב נשים בצבא. גישות פמיניסטיות הוגדרו כגישות שעיקרן הוא קידום נשים בחברה. גישות מילטריסטיות הוגדרו כגישות שעיקרן הוא שמירת יכולתו או שיפורו יכולתו של הצבא בהגנה על המדינה. החוקרת, קצינה בצבא ארה"ב, סוברת  כי גישת הפמיניזם הליברלי, בהיותה בעלת הנכונות הגבוהה ביותר להשתלבות נשים במבנה החברתי הקיים, היא בעלת הסבירות הגבוהה ביותר לתמיכה בשילוב מלא של נשים בצבא. הפמיניזם הרדיקלי מנגד הוא בעל הסיכוי הנמוך ביותר שכן הוא מתנגד לעצם המבנה החברתי הקיים, והצבא כחלק ממבנה זה.

עוד מציעה החוקרת כי גם לפמיניסטים/ות וגם למילטריסטים/ות יש סיבות להסכים שלנשים יש מקום במוסד כה מרכזי כמו הצבא. פמיניסטיות עשויות להסכים שכחלק מחתירה לשוויון , יש לקרוא לנשים לשרת ביחס התואם לשיעורם בחברה. גם מילטריסטים, עשויים לתמוך בשירות נשים בצבא, ואפילו בתפקידים קרביים, כל עוד יוכח כי מוסד הצבא וערך הבטחון ישתפרו עקב שילוב הנשים.

כאמור, בישראל בניגוד לארה"ב, נשים כבר משולבות בצבא, וגיוסן אף הפך לסמל לקונצנזוס הלאומי. יחד עם זאת, אופן השילוב של הנשים בצבא, אופן שיבוצן לתפקידים - כולל תפקידי לחימה, וקידום נשים לפיקוד הבכיר מהווים סלע מחלוקת.

.

על אף ההתקדמות הרבה בעשור האחרון לשוויון נשים בצבא, ופתיחת תפקידים רבים, כולל מסלולי קורס טיס וחובלים היוקרתיים, הצבא הוא עדיין מוסד גברי במהותו, בעל אי שוויון מגדרי מובהק.  לא נעשים מספיק מהלכים לקידומו של העניין, ולנטרול השונות.

כוחות נוספים מופעלים על מקבלי ההחלטות ועל קובעי המדיניות הצבאית.

רבני המכינות הקדם-צבאיות הדתיות הינם מהמתנגדים העיקריים למהלך. לטענתם, כניסת הנשים ליחידות השדה והשירות המעורב פוגעים ברגשותיו של החייל הדתי ובאורח חייו, ולכן פוגעים גם בזכויותיו. זאת אף על פי ששירות מעורב היה בצה"ל מראשיתו, ונשים שירתו תמיד במרבית היחידות, לרבות בתפקידי עזר וביחידות השדה.

חוקרים נוספים מדגישים את יחסה העוין של  האליטה הצבאית לנסיון ההשתלבות של נשים בתפקידי לחימה. "אין זה מקרה שנסיונה האמיץ של אליס מילר להתקבל לקורס טיס עורר התנגדות כה עזה בקרב גברים בישראל. יותר משהם חששו לתפקודן של נשים כטייסות, הן חששו לחדירתן של נשים ל'מעוז גבריות' ישראלי חשוב – לבית יוצר של מנהיגות ויוקרה שתרם בעבר לביסוס ההגמוניה הגברית."  זכורה במיוחד הערתו של נשיא המדינה דאז, עזר ויצמן, טייס לשעבר, אשר שאל את הגברת מילר (שהיתה קצינה בחיל אוויר באותה תקופה): "מיידלע, את ראית פעם גבר סורג גרביים?".

קידום מעמד האשה והמאבק הפמיניסטי לשלום

נשות נשים בשחור

גם אם נגלה כי העדפה מתקנת לנשים בצבא היא ראויה ומועילה, עדיין  נשאלת השאלה האם קידום נשים בצה"ל יביא לשוויוניות מגדרית גם בשאר החברה. נראה כי ההשקעה העצומה בצבא באה לעתים על חשבון מוסדות אחרים, כמו חינוך, בריאות ורווחה. האם חיזוק מעמד הנשים דווקא במוסד הבטחוני, לא מחזק מוסד זה על חשבונות מוסדות אחרים?

כאמור הזרמים השונים של הפמיניזם פעמים רבות לא רואים באותה עין את הדרך שבה אמורים להגיע לשוויון המגדרי המיוחל. בעוד הפמיניזם הליברלי רואה בהשתלבות נשים במוסדות החברה, כולל מוסד הצבא, כדרך ראויה לקידום השוויון, הפמיניזם היותר רדיקלי, מבקר את נסיון ההשתלבות. בן-אליעזר מביא את שאלתה של אורית שוחט, חברת מערכת עיתון הארץ:" כלום זה המרחב שבו מוצאות לעצמן נשים צעירות מסלול להתבלט? האם באמת שחרור האשה פירושו שהיא תלחם בחיזבאללה בלבנון? האם  חמישים נשים כאלה ישנו את מעמדה של האישה? האם יהפכו את צה"ל לאחר?". בן-אליעזר מוסיף כי אמנם הצעירות השאפתניות קוראות תיגר על מובחנותו המגדרית של הצבא, וספק אם הן פועלות ממניעים מיליטריסטיים, אך פעילותן גורמת לביצור החברה הצבאית למעמדו של צה"ל העומד במרכזה.

הדרתן של הנשים בישראל מעיסוק  בהיבטים צבאיים ובטחוניים של סכסוכים, בד בבד עם התמשכותו של מצב הסכסוך, גרמו לנשים למצוא את מקומן דוקא בתהליכים לקידום שלום. בשני העשורים האחרונים עם התחזקות התנועה הפמיניסטית בישראל, והתגברות המודעות לקשר שבין בעיות הבטחון למעמד האישה, קמו מספר לא קטן של תנועות נשים לקידום המאבק לשלום. 

הביקורת הפמיניסטית של ארגונים אלו, (דוגמת נשים בשחור, פרופיל חדש, מחסום ווטש, ורבים אחרים), הדגישה לא רק את זכויותיהן של נשים, אלא גם את קולן הייחודי, הביקורתי, ואת התכנותו של שיח אחר, לא מיליטריסטי, לפתרון הסכסוך הממושך. נוצרה תפיסה לפיה לנשים יש פוטנציאל לגשר בין העמים והתרבויות בשל "אחדות הגורל" של נשים מכל העולם, גורל המציב נשים כמרכזיות בציר המשפחה וכשוליות בקרב מקבלי ההחלטות. עם זאת העובדה שרוב הנשים הן המחנכות של הדור הבא, מעניקה להן יכולת השפעה מכרעת. 

אחד מארגוני השלום הנשיים המוכרים ויש האומרים המצליחים ביותר היה ארגון "ארבע אמהות", שהוקם ב-1997 ושם לו למטרה להביא ליציאת כוחות צה"ל מלבנון. הארגון השתמש בשיח היהודי המסורתי, של חלוקת תפקידים מגדרית והלגיטימציה של נשים להשמיע את קולן לאחר שמילאו את חובתן כאמהות לחיילים. השם "ארבע אמהות" שיחק תפקיד כפול. מצד אחד הוא חיזק את חלוקת התפקידים המסורתית הפטריארכלית, ומצד שני שימש כמקור כוח וסמכות עבור הנשים. הארגון יזם הפגנות ברחבי הארץ ופעילות לובי. יש המנכסים את יציאת צה"ל מלבנון לפעילות הארגון ולכך שנשים אלו היוו שופר לתחושת הציבור הישראלי שמאס במחיר הכבד של המצאותו של הצבא בלבנון. 

נשים פלסטיניות בורחות לאחר פיזור גז מדמיע
 בהפגנה שנערכה במחסום קלנדיה ביום האשה הבינלאומי 

בעוד ארגון "ארבע אמהות" קרא תיגר על פוליטיקת המלחמה של המדינה, הוא לא הצליח לערער את הסדר המגדרי המיליטריסטי. לעומתו ארגון "נשים בשחור" הציע צורה אחרת של השתתפות פוליטית של נשים.[1]  דרישתן להביע את דעותיהן בסוגיות של שלום ובטחון כנשים אזרחיות, ולא כאמהות או רעיות לחיילים, מערערת על המונופול הגברי ועל חלוקת התפקידים המגדרית (זו אשר ארגון "ארבע אמהות" דוקא בחר לאמץ למאבקו). תגובת הציבור הנחשף למחאתן היא פעמים רבות עוינת וכוללת קללות ונאצות סקסיסטיות, כמו "זונות של ערבים". אך תגובות אלו רק מדגישות את הצלחתו של ארגון  'נשים בשחור' לכונן טיפוס חדש של אישה פוליטית, שקורא תיגר הן על הסדר הפוליטי והן על הסדר המגדרי. 

התגברות השיח הפמיניסטי בישראל בשני העשורים , יצר שתי תופעות מקבילות אך מנוגדות. בעוד נשים רבות נאבקות על השתתפותן השווה במסגרת הצבא , כולל השתתפות בלחימה, נשים אחרות מוצאות עצמן נאבקות נגד מרכזיותו של הצבא, ונגד השתתפות בלחימה באופן כולל,  לא רק לגבי נשים.

---

[1] הארגון מבקש לגנות את כיבושו ודיכויו של העם הפלסטיני, ובה בעת להתריע על ההשחתה ההמוסרית של החברה הישראלית הנובעת ממנו. בכל שבוע נשות הארגון מתכנסות להפגנה בימי שישי בשעה קבועה, ומקפידות על לבוש שחור, ועל מחאה שקטה המלווה בשלטים וביניהם "די לכיבוש". כיום  "נשים בשחור" הוא ארגון כלל עולמי המתנגד לאלימות ולדיכוי, וקיימות קבוצות של נשים בשחור בעשרות מדינות.

נשים עוד תבאנה את השלום
אם תרצנה...

    

הצדיק הצודק

לצאת צודק או לצאת צדיק?
לפעמים זה כל-כך מפתה לצאת צודק. להגיד הנה אמרתי לכם.
הנה יש בצורת, שינויי האקלים כבר כאן.
הנה, תסתכלו לאוכל שלכם בעיניים.
הנה, כל הפוליטיקאים שלנו מושחתים, חבל להשתתף במשחק שלהם.
הנה, אפשר לחיות בלי לרדוף אחרי כסף כל הזמן.

אבל אצלנו היהודים המלומדים, כולם תמיד כל-כך צודקים שזה לפעמים מאוד קשה לראות מעבר למי צודק.
אוקיי אז יצאתי צודק.
האם זה עושה אותי טוב יותר? חכם יותר? מושך יותר?
האם זה אומר שמעתה כולם צריכים להקשיב לי?
האם זה אומר שהבן-אדם שמולי הוא טפש או נחות ממני?
כמובן שלא.
אבל לפעמים קשה לראות את זה,
ולפעמים החוסר מודעות והפער בין העולמות הוא קשה מדי לגישור.

כך קורה לי הרבה פעמים בויכוחים שלי עם הוריי.
אני אוהב את הוריי מאוד, וכיום היחסים שלנו הרבה יותר קרובים ממה שהיו לפני עשר שנים נאמר.
ועדיין אנחנו הרבה מאוד מתווכחים (אפילו ביומולדת של אמי הצלחתי להתווכח איתה. טעות שלי....)

יש לנו נטייה כזו להתווכח, אני בטוח שיש את זה להרבה אנשים בגילי.
ויכוחים עם ההורים לגבי כסף, קריירה, גידול ילדים, מדינה, צבא, משמעות החיים.
נולדנו למציאויות שונות, זמנים שונים, ערכים שונים.
וכך יוצא שפעמים רבות אנחנו מתווכחים.

מה שלמדתי הוא לא לקחת את הויכוח באופן אישי.
לא להזדהות בצורה מוחלטת עם הדעה שלי.
לא להיות צודק תמיד, אפילו אם השכל שלי בטוח שאני צודק.
לא להתעצבן, או לפחות להיות מודע להתעצבנות שלי, ולהבין שהיא נגרמת מעודף הזדהות עם המחשבות שלי.

כשהייתי בצבא, היה למפקד שלי סימניה ביומן, שעליה כתבו לו הפקידות החמודות שלו-
"להתעצבן זה להעניש את עצמך על טפשותם של אחרים"
והן כל-כך צדקו...


         



השבוע החלטתי שאני הולך להיות יותר מעורב בקידום של מערכת אושר O-SHARE .
אחרי ששמעתי כל מיני שמועות, על ויכוחים וריבים של חברים שמנסים להיות צודקים החלטתי להיות יותר מעורב. לנסות להביא את עשיית השלום למקום שזקוק לו, למשהו שאני מאמין בו.

מהצד זה מאוד קל לבקר. לבקר את הממשלה, לבקר את הבנק, לבקר את ההם.
אבל הנה יש כאן הזדמנות עבורי ועבור כל מי שרוצה לבוא ולהשפיע.
ביום שישי הקרוב יתקיים כנס השקת קואופרטיב אושר.
זה אומר שכל מי שמעוניין יוכל להיות חלק מהיצירה של מערכת כלכלית שיתופית שתאפשר לנו לשתף פעולה בינינו (לסחור, להחליף שירותים ומוצרים, לקדם יוזמות חברתיות וסביבתיות)  בצורה אחרת ממה שהכרנו עד כה.

אבל לשם כך אנחנו לא יכולים להיות כולנו צודקים.
אנחנו חייבים להבין שמה שאנחנו בטוחים שהוא נכון,
והדבר שאנו מאמינים שהוא זה שיקדם את המערכת או את החזון, הוא לא בהכרח הדבר הנכון.

אז מה כן? איך נפעל אם לא לפי החזון? אם לא לפי האמונות שלנו?
מה שמכוון אותי לרוב הוא הפן האנושי. לראות כיצד ביחד אנחנו מצליחים לגשר על פערים.
כיצד אנחנו מעצימים אחד את השני ולא דורסים אחד את השני.
כיצד אנחנו מאפשרים לעוד אנשים להיות חלק מקבלת ההחלטות ולקיחת האחריות, ולא מנסים להזיז הצידה את ה"דברים" שמפריעים.
כי בסופו של דבר מה שאנחנו מנסים לעשות פה, בעולם הזה, זה ליצור מערכות יחסים אחרות בינינו,
מערכות יחסים אוהבות יותר, משתפות יותר, מודעות יותר. ללמוד לחיות ואהבת לרעך כמוך כבר אמרנו?

וזה לא משנה אם אנחנו עושים את זה בצורה של יזמות עסקית, אקטיביזם, חינוך, או להקת רוק מתקדם.
אם אנחנו לא נצליח לראות מעבר ליכולות האישיות שלנו, ואם לא נלמד לחזק את החוזקות במקום לדרוך על החולשות, אז כל מה שאנחנו עושים לא שווה כלום.
ואני בטוח שאני צודק בזה!!

עבודת שלום כדאי שתעשה בכל מקום
ואי אפשר לעשותה כשאנו כל הזמן צודקים

אז איך מוותרים על להיות צודק מבלי לוותר על האמת שלנו, מבלי להתקפל ולוותר על מה שאנחנו מאמינים בו?
שאלה טובה, אני שמח ששאלתי...
אין לי באמת מושג :)

אבל הנה כמה רעיונות -

• לצאת מעצמנו ליום אחד. לשחק מישהו שהוא אחר לגמרי מאיתנו (פורים בפתח, הזדמנות מצוינת).לנסות לדמיין מה האדם האחר הזה חושב, מה הוא מרגיש, איזה דברים הוא אוהב. אם הייתי בנקאי לדוגמא, מה היה מרגש אותי? מה היה מניע אותי? התנסות מעניינת.
• ללמוד להקשיב. לפעמים אנחנו כל-כך צודקים כי אנחנו לא באמת מקשיבים. וכשאני אומר להקשיב אני לא מתכוון רק למה שהאחר אומר, אלא גם לאיך הוא אומר, איזה כוונה עומדת מאחורי מה שהוא אומר, ואיך אפשר לקחת את מה שהוא אומר ולהוציא מזה משהו שמחבר ומקדם אותנו ולא מפריד ומרחיק בינינו. 
• לקחת אחריות על עצמנו. לפעמים אנחנו מאוד צודקים כי אנחנו חושבים שאנחנו כאלה טובים. אבל אולי אנחנו מעדיפים פשוט לבקר אחרים כי אנחנו מעדיפים לא להתמודד עם מה שבאמת מאתגר - לשנות את עצמנו. כי זה הדבר היחידי שאנחנו באמת יכולים לשנות.

איך אני לוקח אחריות?

כדי לא לבזבז מים מיותרים בזמן הבצורת אני משתדל להשתין על עצים.

במקום להתלונן על כך שכספי המיסים שלנו הולכים למלחמות או לחרדים או לטייקונים,

פשוט הפסקתי לשלם מיסים.

הפסקתי לאכול בשר לפני שנתיים וחצי, ואני משתדל מאוד לאכול רק מוצרי חלב או ביצים שאני יודע מאין מגיעים.

כשאני הולך למכולת המקומית אני משתדל לקחת איתי שקיות ניילון ולא לקחת חדשות.

כשיצור אחר זקוק לחיבוק או ליטוף אני משתדל להעניק לו.

אני כותב בלוג כדי לשמור על שפיות דעתי בתוך עולם שמזמן הפך למשוגע.

זו הדרך שלי לקחת אחריות,
ויש עוד המון דרכים.
מה הדרך שלך? (רשמו לי בתגובות, כדי שיהיו דוגמאות לעוד אנשים)

זה לא אומר שאני צדיק, וגם לא אומר שאני צודק (למרות שאני תמיד צודק).

אמר פעם רבי חסידי:
תמיד אעדיף חוטא שיודע שהוא חוטא על פני צדיק שיודע שהוא צדיק.

כולנו חוטאים, כולנו טועים.
גם אני טועה ובגדול.
עדיף לפעמים לטעות מאשר להיות תמיד צודקים.
אבל אנחנו יכולים גם לצאת צדיקים.
בכל רגע, בכל בחירה, בכל דבר שאנחנו עושים.

אם נרצה...


       

אני ואתה ומפלצת הספגטי המעופפת

ישבתי עכשיו עם חבריי התל-אביבים בבר התל-אביבי ביום שישי אחר-צהריים תל-אביבי.
היה מאוד  נחמד לפגוש את תל-אביב בשעה הזו של השבוע, שכולם רגועים ודי שמחים,
אחרי עוד שבוע מלא באילוצים, ולחצים, וחיים.

אחרי ג'וינט או שניים יצא לנו לחשוב לעצמנו, מה היינו עושים או אומרים לו היינו פוגשים את עצמנו?

מה את/ה היית אומר/ת לעצמך לו הייתם נפגשים כעת?

אחר-כך עלתה השאלה האם היינו שוכבים עם עצמנו?
ומכאן אפשר לקחת את זה לכל מיני כיוונים...

(מוזיקת מעליות עם זמן לחשוב):

      



אבל בעיקר עולה השאלה האם כרגע, ברגע זה, בשלב זה בחיינו אנחנו אוהבים את מי שאנחנו?
אני חושב שהתשובה לגבי עצמי היא כן,
אני לומד לאהוב את עצמי עוד ועוד.

"אם יותר אנשים יאהבו את עצמם אולי יהיה להם פחות רצון לדקור אנשים אחרים"
אמרה לי חברה אהובה, וזה כל-כך נכון ופשוט בעיניי.
ההמשך של לאהוב את עצמנו היא לאהוב את האחר.

מה אם היינו יכולים לראות כל אחד שאנו פוגשים כ- 'אני אחר' שאיתו אני מדבר?
לפעמים, האחר הזה מציג לי אני שאני לא אוהב, אפילו די מתעב.
אני אלים, או מעליב, או אדיש, או מכוער, או מסריח, או מפגר.
אני כזה שפשוט לא בא לך להיות לידו.

צ'רלס אייזנשטיין הנפלא מתאר אהבה כיכולת של העצמי להתרחב כדי להכיל את האחר.

האם  אני באמת מסוגל להכיל את האחר?
האם אני באמת מסוגל להרחיב את העצמי?

ברור לי שהתשובה היא כן.
וברור לי גם שלפעמים זה לא כזה פשוט.
יש לנו עצמי נפרד שרוצה הכרה, שרוצה קיום משל עצמו, שרוצה תחושה של כוח ושליטה.
העצמי הנפרד שלי רוצה לדעת, ורוצה להתענג, ורוצה לקבל.
איך אני מטשטש את הגבולות של עצמי הנפרד הזה, מבלי להילחם בו? מבלי להתעמת איתו?
אולי פשוט להכיל אותו? לאהוב אותו?
אולי זה מה שהייתי אומר לעצמי אם הייתי פוגש אותי - ארני, אני אוהב אותך, כמו שאתה :)

זמן לנשום...

היתה לי שיחה עם חבר השבוע שהוא איש עשייה מדהים, מוכשר וחכם ומעורר השראה
ובתור אחד ממובילי תחום הפרמקלצ'ר בארץ הוא אמר לי - אנחנו נכשלים, נכשלנו.
יכול להיות פה הרבה יותר טוב, ואנחנו עדיין מתעסקים בשטויות,
ומצליחים להגיע לאחוז מאוד קטן מהאנשים,
וליצור שינויים מאוד קטנים.

למה זה? אני שואל אותו.

בסופו של דבר, זה הכל קשור לתודעה, וליחסים שלנו.
וזה מה שאנחנו צריכים להתמקד בו.
בעבודה פנימית על עצמנו, ובעבודה מול אנשים אחרים.
אם נלמד את זה ונפתח את זה, יכול להיות פה הרבה יותר טוב.

אני גם שותף לתחושה הזו שיכול להיות פה הרבה יותר טוב בהרבה מובנים:


       



אני ואת/ה

איך עושים שיהיה יותר טוב?
לא בעתיד, בעוד כמה  שנים.
עכשיו.
מחר.
היום.

מרטין בובר בספרו "סוד שיח" מתאר את יחסי אני-אתה כאמצעי להגיע אל האחדות הגדולה, האחדות עם הבריאה.

מה זה בעצם אומר?
לכל אחד מאיתנו יש את האפשרות לראות את האחר כאחר. כמישהו זר שאינו קשור אלי.
לסוג ההתייחסות הזה הוא קורא "אני-לז".
כלומר אני שמפריד את עצמו מהסובב אותו.
ואילו ממול ישנו סוג יחסים שמתואר כ"אני-אתה".
אני שמנסה ליצור זיקה משותפת עם האחר.
דרך המשקפיים של אני-אתה אפשר להגיע לחיבור עם ה"אתה הנצחי".
שם נמצאת האלוהות בעיני בובר החילוני. ביחסים שבין אדם לחברו. בלחיות ואהבת לרעך כמוך.
וכדי לעשות זאת לא צריך לחכות לשום דבר שיהיה יותר טוב.
רק לבחור.
ו אהבת.
ה-ו' באה כדי להזכיר לנו שמדובר בבחירה. בכל רגע נתון.


      



להרבות טוב

כי בסך הכל למה באנו לפה?
יש הרבה השערות.
אולי זה  כדי להרבות טוב?
יש גם מי שטוען שאנחנו פה כדי להרבות פלוצים.
אבל אני מעדיף לחשוב שאנחנו פה מסיבה גבוהה יותר, ומסריחה פחות.

איך מרבים טוב?
על ידי התייחסות אל האחר כאל עוד אני.
על ידי הרחבה של התפיסה וההזדהות שלנו אל מעבר לגבולות המשפחה, העם, הדת, המין האנושי.
על ידי לקיחת אחריות.

אתמול הקרנתי את הסרט OCCUPY LOVE באזור פרדס-חנה.
סרט נהדר שאני ממליץ עליו בחום ואפילו תרגמתי אותו ביחד עם עוד כמה חברים,
ואני מזמין את מי שרוצה להוריד את הסרט או ליצור איתי קשר כדי שאעביר לכם אותו.
הסרט עוקב אחרי גל המחאות שהחל ב-2011 להתפשט ברחבי הגלובוס,
ושואל כיצד המשברים החברתיים-הכלכליים-הסביבתיים שאנו חווים כאנושות
יכולים להפוך לסיפור האהבה הגדול של זמננו?

התשובה היא שזה כבר סיפור  אהבה,
של אנשים אכפתיים ואמיצים שלוקחים אחריות ועושים,
ומפיצים תקווה שאפשר לשנות, את העולם ואת עצמנו
ואפשר שיהיה פה אחרת.
לא צריך לחכות לממשלה, ולא צריך להתאמץ להפיל את השיטה,
בסך הכל לנסות להרבות טוב, ולאהוב
את עצמנו ואת האחר.
ולכל אחד יש אחר אחר.
זה יכול להיות הבנקאים, החרדים, המוסלמים, הגברים, הפוליטיקאים, הגנרלים.
המשותף לכולם זה שהם רודפים אחרי כח ושליטה.
והמשותף לכולם זה שהם ההם.
ואנחנו?
אנחנו גם ההם.
אנחנו אלו שמפעילים את הגלגלים של מכונת ההשמדה העצמית שלנו.
אנחנו אלו שגם רודפים אחרי כח ושליטה, או מתרפסים בפניהם.
אבל אנחנו יכולים להשתנות.

אם נרצה....

     

גם וגם

איזה כיף זה להכיר אנשים חדשים.
עולם חדש נפתח לפנינו. סיפור שלם מלא בנקודות אור וחושך, מוזרויות ומופלאויות, השתקפויות של עצמנו, ועולמות שמעולם לא ראינו.
בדרך כלל אנחנו שוכחים זאת, או שלא מיד נפתחים לראות זאת.
אם אנחנו גרים בעיר אז אנחנו נתקלים כל יום במאות פרצופים בכל יום, וזה לא אפשרי בכלל לנסות להיפתח לכל אחד מהעולמות והסיפורים האלו.
רוב הזמן אנחנו בכלל תקועים כל-כך עמוק בסיפור שלנו שאנחנו בכלל לא מסוגלים לצאת ממנו ולנסות לראות את הסיפור החדש שניצב מולנו ואיך הוא משתלב בסיפור שלנו, שזה בעצם אותו סיפור אחד גדול.
אבל כשזה כן קורה, עונג צרוף (:

      



זה ממש קשה להיות עם המשקפיים האלה של אכפתיות כל הזמן, אפילו בלתי אפשרי.
ככה לפעמים אני מרגיש בעיר.
יש כל-כך הרבה אנשים שאני מכיר, שאני פוגש על הדרך, שאני רוצה להיות בחברתם.
בו זמנית יש כל-כך הרבה אנשים שזקוקים לעזרה, שמבקשים עזרה, שזקוקים לתשומת לב, להקשבה.
ברגע שהלב נפתח, והסביבה מרגישה את זה אז האהבה מגיעה בהמון צורות שונות, וקשה להתמודד עם זה
כמו סלבריטים שמקבלים כל-כך הרבה תשומת לב ואהבה עד שהם לא יכולים להכיל אותה יותר,
וכל מה שהם רוצים זה לברוח ולהיות קצת לבד, או במקום שאף אחד לא יודע מי הם.

אני חי במין פרדוקס כזה של גם וגם.
גם רוצה להיות בחברת אנשים וגם להיות לבד.
גם לעזור לכל מי שזקוק, וגם להבין שאי אפשר לעזור לכולם.
גם להיות חסר כל ולא לעבוד, וגם להיות בעל השפעה ולהרים פרויקטים גדולים.
גם להיות בודהה וגם זורבה.
גם ילד וגם גבר.
גם להיות ברגע, וגם לדמיין את העתיד.
גם להיות חלש ופגיע, וגם להיות משענת לאחרים.
גם להפיל חומות ולהיות פורע חוק, וגם להיות מחנך ומטפל וחבר שפשוט עוזר.
גם משחת שיניים וגם מי פה.

היופי הוא שבימינו אפשר להיות גם וגם.

גם וגם באהבה

השבוע הופיעה חברתי למהפכנות אורלי בר-לב בתוכנית בערוץ 1 ה(לא כל-כך?)מיושן ובו היא התראיינה על יחסיה הפוליאמוריים עם שני בני זוג שונים. הראיון הזה התקיים לאחר שלפני כמה שבועות היא הוציאה פוסט חושפני בנושא, וכעת היא מארחת ערב תחת הכותרת "אהבה ומערכות יחסים מהפכניות" שיתקיים בבר-קיימא.
לפני שנה וחצי קיימתי שיחה עם אורלי בנושא, ואני שמח לראות את השינוי שחל בה, ואת הפתיחות שלה למשהו שהיה אז עוד יותר חדש ומוזר ואולי קצת מפחיד.

פוליאמוריה שפירושה ריבוי אהבות או ריבוי מערכות יחסים הוא נושא שהולך וצובר הכרה בשנים האחרונות ואני שמח להיות חלק מהתנועה לשחרור ממוסדות הדיכוי המסורתיים והרעיוניים שמנסים לספר לנו איך צריך להראות קשר, עם כמה אנשים, ומה אפשרי ולא אפשרי כשמנסים להביא ביחד ילדים.

הפוליאמוריה עוסקת ביחסים ולא רק במיניות, אך לאנשים לרוב יש נטייה להתפס לצד המיני כאשר מדברים על פוליאמוריה. התהיה שהיתה לי ושיש לרוב האנשים שאני משוחח עמם על הנושא היא - האם זה בכלל אפשרי להיות בקשר אוהב ופתוח ומיני עם כמה אנשים בו זמנית?

בתור מי שמעולם לא התלהב מרעיון הבלעדיות (אני זוכר את סירוביי להצעות חברות מילדות חמודות ממש עוד בכיתה ד') עולה בי השאלה - למה כולנו שואלים את עצמנו את השאלה הזו?

לדעתי האמונה שיחסים מיניים עם יותר מבן אדם אחד הם בעייתיים, ואפילו לא אפשריים כאשר רוצים להקים משפחה ו"להיות רציניים",  היא אמונה מודרנית שפומפמה לנו על ידי אלפי קומדיות הוליוודיות רומנטיות ואלפי שנים של אינקדוטרינציה דתית. בשני המקרים מדובר בסוג של דיכוי.

ב-1984 מתאר  אורוול כיצד התרבות השלטת מבצעת דיכוי מיני, כי את המין, כמו כל יצר חייתי אחר - יש לדכא אצל האדם ולרתמו לטובת השלטון. כך האקט המיני והזוגיות הופכים להיות מכשיר להולדת וגידול ילדים שימשיכו להיות נתינים וחברי מפלגה נאמנים.

אושו הרחיק לכת וכינה את מוסד הנישואין - זנות ממוסדת.
מהרבה בחינות זה כך. נשים רבות בעולם נישאות לגברים שהן אינן בוחרות בעצמן, פעמים רבות עוד כשהן קטינות, וכפויות לקיים איתם יחסי מין למשך כל חייהם, לרוב על פי רצונו הבלעדי של הבעל. לא מעטים המקרים של אונס בין בני זוג, על אף שבתרבות הפטריארכלית זה לא יכול להחשב כאונס כאשר בעל אונס את אשתו. בתרבות המסורתית הגברית, אין דבר כזה אונס בין בעל ואשה, האשה גם כך מחויבת לספק את צרכיו של הבעל.
מעבר לכך, יש לדעתי קשר בין אלימות כלפי נשים על סוגיה ומקריה הרבים מספור לבין הדיכוי המיני שאנו חווים (ישנה סבירות גבוהה שהיטלר היה הומוסקסואל בהדחקה, וכך גם חלק גדול מהפוליטיקאים בימינו). היום, יום האהבה המכונה ולנטיין דיי, יוצאות זו השנה השנייה מיליוני נשים ברחבי העולם כדי לזעוק להפסקת האלימות כלפי נשים, ולהחזרת הבעלות על גופן להן בלבד.

הדיכוי המיני חי וקיים
ברוסיה של היום, פעילות למען זכויות הקהילה הלהט"בית מנוגדת לחוק

הדיכוי המיני בימינו הוא מתוחכם יותר מבשלטונות הדיקטטורים (לשעבר?) של ברית המועצות הסוביטית או מזה הקיים בתרבות הערבית. המערב נוקט גישה קצת אחרת לדיכוי מיני. אייזנשטיין מתאר זאת כך:
"החברה שלנו נוקטת גישה ערמומית יותר כדי לנטרל את הפוטנציאל המהפכני הנפיץ של המין על ידי נסיון לכרות ממנו את הליבה הרוחנית. הקליפה שנותרת לתיאור מין משתנה לפי הקשר למשמעויות הבאות:  עונג רגעי, פונקציה ביולוגית, בהמיות, יצר מסוכן, טאבו מפחיד. אף אחד מאלו לא נותן את הכבוד המגיע למימד המקודש של המין. קדושה אשר הטאואיסטים והטנטרים הקדומים ראו כשער להתעלות קוסמית.
המין המקודש, שיכול להיות אבן בוחן כדי להתחבר מחדש אל האחדות האמיתית הנמצאת מעבר למשחק הצרכני האינדיבידואלי שלנו, שיכול להיות חלון סודי מבעד למסך אשליית הנפרדות, המין המקודש הזה הופחת למה שרבים קוראים היום  - זיון."

מהבחינה הזו הפוליאמוריה היא מהפכנית. הפוליאמוריה הולכת יד ביד עם הגישה הרוחנית כלפי מין. עם גישות מן המזרח של אי-הצמדות, נוכחות ומדיטציה בזמן מין, המסה של האגו. יש גם רב שמאמין שהיא הולכת יד ביד עם היהדות. הרב אוהד אזרחי מלמד יהדות שהולכת יד ביד עם מיניות ועם פתיחות של יחסים, מהפכן אמיתי!!
אין ספק שפוליאמוריה - ריבוי אהבה ויחסים - שמגולם בקרב קהילה, או שבט, יכול ליצור חברה שהיא משוחררת, יציבה, ואכפתית הרבה יותר מהחברה שאנו חיים בה היום. חברה אוהבת שבה אהבה של אנשים אחרים תמיד הינו מקור לברכה ולשמחה. חברה שמקבלת כל מיני סוגים של יחסים -  מונוגמיה מתחלפת, שלישיות הומוסקסואליות או קבוצות שחוקרות יחדיו את האהבה והיחסים ביניהן. כמובן שלשם כך אנו דרושים ללמוד לתקשר בצורה הרבה יותר כנה וברורה את רצונותינו וצרכינו, דבר שגם בו החברה שלנו לוקה.

כי אין מה לעשות, לפעמים, כמו ילדים, אנחנו רוצים גם וגם.
גם תותים וגם שוקולד. גם חיבוק וגם נשיקה. גם בלונדינית וגם אפריקאית. גם גבר וגם אשה. גם וגם.
הפוליאמוריה מאפשרת זאת, אך יש לה את האתגרים שלה. יש את הדלת הזו שלעתים נותרת פרוצה, ואז נכנסות גם סופות. זה לא בית חם ובטוח, זו הרפתקה. ומי שלא בא לו הרפתקות שלא יצא לחפש אותן בשדות זרים. ומי שכן בא לה הרפתקות אך פוחדת, שתדבר את התשוקות שלה ואת הפחדים שלה דבר ראשון. מי יודע, אולי גם הצד השני מחפש הרפתקה? ולא כל הרפתקה חייבת להסתיים במין. יש לנו המון מה ללמוד על אינטימיות ומגע וקירבה שנמצאים לצד היצר המיני, ולעתים קרובות ,כפי שקורה בתרבות ה'תפוס כפי יכולתך', נשכחים בצד.

איזה כיף זה לחבק וללטף ולישון ביחד ופשוט להיות קרובים.

לכולן מגיע האפשרות לחוות קירבה בטוחה וחופשית עם עוד אדם, עם עוד גוף, עם עוד נשמה.
ויבוא היום ולכולנו תהיה האפשרות לחוות קירבה שכזו עם מי שנרצה.
אם נרצה...


       

לחיות את הכלום

שבוע שלם ללא קהילה, ללא עבודה, ללא מטרה עבר בהצלחה.

מה עשיתי בשבוע הזה?
נסעתי באופניים עם אבא שלי וחברי שוקו לאורך נחל אלכסנדר.
ישבתי עם שלולי וחברים לכבוד יום-הולדתה, וציירתי ציור גדול עבורה.
נסעתי לבקר חברים שילדו ילדים ולא ראיתי כבר הרבה חודשים.
הלכתי  עם חברה להקמת גינת זכרון לזכר אחותה ז"ל.
נסעתי למאהל ארלוזורוב כדי לפגוש את חברי גלסקי שלא היה שם באותו רגע, וברחתי משם למרות שביקשו ממני עזרה בכיסוי של כיפה.
ביקרתי בפלא כדי לדבר עם אמיר על כמה אירועים שאני רוצה לקיים בפלא בזמן הקרוב. אחד מהם קורה ביום שני הקרוב.
הלכתי לשוק הכרמל לעשות קצת דמפסטר דייבינג. יצאתי עם שקיות עמוסות בברוקולי, כרובית, עלים מכל מני סוגים, אפרסמונים מאוד בשלים.
הלכתי לארוחת ערב עם גלסקי וחברים אקולוגיסטים מקסימים שיצא לי להכיר בחודשים האחרונים.
ישנתי כמעט כל יום שנ"צ של שעה בשמש החורפית הנעימה.
הכרתי חברה חדשה מדהימה, שלא הפסיקה להרעיף עלי חום ואהבה.
פגשתי חברה ותיקה והשלמנו קצת פערים, ושוחחנו על המשך החיים.
הכנתי ארוחת ערב מהשאריות ותוספות והזמנתי חברים לארוחה וסרט. כן זה אחד הבילויים המועדפים עליי, אפילו שהיה סרט אלים וגרוע במיוחד, על חבורה של חיילים שנסעו לאפגניסטן לחפש אנשים רעים, והסתבכו שם ואז מתו ונפצעו המון אנשים. אבל חוץ מזה היה ערב נפלא, דיברנו על המהפכה, ועל קבלה, ועל תלמידים ומורים, ועל אנוכיות ואהבה.
הלכתי לפארק האהוב עלי במדרון יפו לעשות מתיחות בוקר ומדיטציה.
פגשתי את בת-דודתי הקיבוצניקית שבאה לעיר לסידורים ובילויים.
ניקיתי את הדירה של הוריי (אחד הדברים המאתגרים עבורי, זו אחת הסיבות שאין לי בית) ולאחר מכן השתתפתי בשיעור נוסף של פסיכולוגיה בודהיסטית עם אמי וחברותיה.
ביקרתי בעיריה כדי לעשות מנוי על תל-אופן, אחרי שהבנתי שאופניים פרטיות ותל-אביב זה לא בשבילי.
ביקרתי חבר שהתאשפז בבית-חולים.
נסעתי לסיבוב עם חבר בין כל המקומות האלטרנטיביים בדרום תל-אביב, כדי להביא עוד אנשים לערב שאני מארגן ולפלא בכלל.
אכלתי מנת שפע תמורת שפע בבר-קיימא.
עישנתי מדי פעם גנג'ה.
וחוץ מהתשלום על התל-אופן הוצאתי בכל השבוע אולי 150 שקלים.

אז זה מה שיצא מהנסיון שלי לעשות כלום.
למה לעשות כלום? מה העניין עם הכלום הזה?

אז קודם כל כלום זה לא באמת כלום,
קרו המון דברים מדהימים בשבוע הזה.
הקדשתי הרבה זמן לאנשים שלא ראיתי זמן רב, ואפילו הספקתי להכיר אנשים חדשים.
וזה המון.
לרוב האנשים אין זמן.
משפחה, זוגיות, ועבודה גומרים לנו את כל הזמן ומה שנשאר זה כמה שעות בסוף היום או יום אחד בסוף השבוע כדי להספיק לראות את מי שאוהבים.
אז לי חשוב לראות אנשים, ולשמור על קשר, ולראות את הילדים גדלים, ואותנו משתנים.

ובנוסף כי  יש לי ולרובנו איזה פחד מהכלום.
אנחנו לא באמת מסוגלים להיות באי-עשייה, ואנחנו לא באמת מסוגלים להיות עם עצמנו, ואנחנו לא ממש מסוגלים לא לחשוב. אנחנו אפילו מפחדים מזה. אנחנו כל הזמן מוצאים לנו עיסוקים וגירויים כדי להסיח את דעתנו ממה שמתחולל בתוכנו.

ומה שמתחולל בתוכי כרגע הוא מאוד עמום ועדין.
קשה לי לתפוס אותו, קשה לי לגעת בו.
ולכן אני רוצה להגביר את עוצמת הכלום שבה אני אהיה.
לצאת לטבע לכמה ימים בעצמי, ולשבת, ולנשום, ולאכול, ולשתות, ולשיר, ולדבר אל החיות והעצים, ולהקשיב.
כי כמו שאומר סוקרטס בסרט 'לחיות את הרגע'  - "בכל רגע משהו קורה, אין רגעים רגילים".
לרוב אנחנו פשוט לא מספיק קשובים ומודעים כדי לקלוט את מה שקורה וכמה מופלאים הם החיים.

"כולם רוצים להגיד לך מה טוב עבורך.
הם לא רוצים שתמצא את התשובות בעצמך,
הם רוצים שתאמין לשלהם."
 סוקרטס, לחיות את הרגע

אחד האתגרים שלקחתי על עצמי הוא להביא להקרנה של הסרט מספיק אנשים כדי להכניס לקופה של הפלא 500 ש"ח (שמגיעים מתרומות)
יש לי אתגר בשיווק. יש לי אתגר בלפרסם את עצמי ובכלל דברים.
יש הרבה אנשים שראו את הסרט ולא סבלו אותו כי הוא קלישאתי מדי או אמריקאי מדי, ולרגע הם מצליחים לפגום בבטחון העצמי שלי. אבל אני החלטתי שלא משנה לי אני אצליח להביא לפלא 30 אנשים שיראו את הסרט, ויאכלו ונשוחח ביחד על מה זה לחיות את הרגע, והאם אנחנו מורים או תלמידים, ומה זה להיות לוחמים. לוחמים של שלום.

משפט נוסף שמהדהד בי מהצפייה שלי בסרט הוא ש"לוחם אינו מוותר על מה שהוא אוהב. הוא מוצא אהבה במה שהוא עושה." וזה עוד דבר שאני מנסה לעשות, למצוא את האהבה בקידום הנושאים שחשובים לי כמו זכויות בעלי-חיים, וחיים משותפים וברי-קיימא עבור כל האנשים שחיים בארץ המשוגעת הזו, וללמוד מה זו אהבה חופשית ויחסים פתוחים, וחופש ואחריות, וצניעות, ועוד מלא דברים.
אז התחלתי לארגן הקרנות של סרטים, והרצאות על נוודות, וחוגי בית על כלכלה אלטרנטיבית.
אבל רגע,
דיברנו על לא לעשות כלום...
איך עושים את זה?
והאם זה בסדר לא לעשות כלום?
הרי מישהו צריך לעשות כל מיני דברים, ולמה לי יש זכו לעשות כלום?
האם אני לא אהפוך לכלום בעצמי מרוב עשייה של כלום?

      


נראה לי שבקרוב יקרו הרבה דברים משוגעים,
נראה לי שבתוכי מתחילים להירקם רעיונות גדולים לעתיד,
ושאני עדיין צריך לעבד את מה שעבר עליי בחודשים האחרונים,
כדי שאוכל לשבת ולתכנן בסבלנות לא אופיינית את מהלכי הבאים.

ובינתיים לזכור שכל רגע הוא מיוחד, ולהנות מהכלום,
לכולנו יש את היכולת הזו, להיות ברגע, ולהיות באי-עשייה.
אם נרצה...

כלום שמום בום בלבום

שקט רוטט, רעש עמום

מה מתחולל שם בפנים קשה לשמוע

לשבת בשקט כל היום? לא יודע

נשמע לי משעמם ומעייף

זה בכלל לא כיף

אבל רגע אולי יש פה סוד

משהו שמתחבא מאחורי הפרגוד

ואם רק תעצום עיניים ותקשיב

תגלה שאתה נמצא בתוך ביב

של מחשבות ורגשות ותחושות

שאותך מערבבות ובוחשות

עד שתצא ממך עיסה מאוסה

עד שתאבד דעתך ותזרוק את הקופסא

ואז תצא במחול עם ג'ירפה וסוסה

ותגלה שאתה עדיין במסע

ושהיית פה לפני ותחזור לפה שוב

כי אתה בסך הכל גלגול של זבוב

וכל מי שמסביבך הם שיקופים שלך

מציאויות שיצרת בעזרת תודעתך

ואז תחזור לבסיס ותצלול לעומקים

ותגלה שלא נשארו שם דגים

את כולם כבר דגו או חנקו בפלסטיק

רק אתה נשארת עם עטיפה  של ארטיק

ונותר לך לשחות לבד במרחב הכחול

לעבר האינסוף עד שתפגוש דג גדול

שיבלע אותך ותהיו לאחד

ואז תחזור אלינו שמח ומעודד

ותקבל נשיקה מנסיכה בדמות קרפד