יום שני, 9 ביוני 2014

אבק ברוח בראשית



שלשום חזרתי מפסטיבל המידברן הראשון,
צאצאו של פסטיבל הברנינג מן הידוע לשמצה מנבאדה שבארצות הברית,
פסטיבל שנוצר על ידי חבורה של פירומנים חביבים חובבי אמנות, טכנולוגיה ופסיכדליה
.

הפסטיבל נקרא בראשית,
והוא נוצר על ידי קהילה של ברנרים ישראלים.
מה זה ברנרים?
איני יודע אם זה השם הרשמי, אבל זה הכינוי ששמעתי
לחברי קהילת הברנינג-מן העולמית, אנשים שנפגשים יחדיו גם מחוץ לפסטיבל,
עורכים אירועים וחגיגות ברוח הברנינג-מן, עושים מסיבות התרמה ליצירות האמנות,
ומתכננים יחדיו את המחנה המשותף של שנה הבאה.

בשנתיים האחרונות נוצרו כמה וכמה אירועים שהיו מעין הכנה לאירוע הזה.
הנה דוגמא לסרטון בהשתתפותי שנעשה במפגש 'אוקטוברן' לפני שנה וחצי בחוף הבונים:







שאלה קיומית - מה לעשות בשבועות?

לפסטיבל הגעתי אחרי התלבטות, האם ברצוני להשתתף כעת בפסטיבל.
את השיקול הכלכלי עזבתי משום שחבר יקר קנה לי כרטיס והזמין אותי,
כך שמהבחינה הזו לא הייתה לי בעיה.
הבעיה שלי הייתה יותר החשש שהפסטיבל הזה יוצא אותי מאיפוס,
עם כל האטרקציות שיש שם - נשים, תחפושות, שעשועים, מוזיקה, מרחיבי תודעה.
יותר מדי מכל טוב, אם יש דבר כזה.
חוץ מזה שלפני שלושה שבועות חזרתי מפסטיבל, עם תחושה מעורבת,
מצד אחד שמחה לפגוש המון חברים ואנשים טובים,
מצד שני קושי להכיל ולהתמודד עם עודף התשומת לב שאני מקבל ונדרש לתת,
וגם ביקורת שיש לי על כל הפסטיבלים ואירועי התרבות למיניהם,
שהם נעשים בסביבה "סטרילית" יחסית, מנותקת מהעולם שבחוץ.

למרות הכל החלטתי להגיע, ואני מאוד שמח על כך.
היה מרומם נפש, ממלא השראה, פותח לב, וממריץ קונדליני.

תודה!!!!


אז למידברן הגעתי אחרי ליל תיקון שבועות במרכז קהילתי בשכונת הדר בחיפה,
מפגש שבו הרציתי על כלכלה אלטרנטיבית, ביחד עם כמה מרצים שונים ומרתקים.
למחרת עשיתי סיבוב איסוף ציוד וקניות, וכך הגעתי, כמו כל משתתפי הפסטיבל,
עמוס בציוד - אופניים, עגלת האופניים האגדית עבד אל סלאם, מחצלת, ציליה, סאג' לפיתות.


התור בכניסה למידברן 2014


אבק ברוח הננו

הגעתי למתחם היפואי, שאותו כבר הספיקו לבנות חבריי ושותפי עומר ואסף,
 בצורה מושלמת מבחינת מיקום וחסינות לאבק.
האבק היה אחד האתגרים הגדולים באירוע הזה.
בדומה לברנינג-מן האמריקני, שמתרחש בנבאדה,
גם כאן בחרו מיקום מדברי מלא בסופות אבק,
שנכנס לך לכל חלק בהוויה
לשיער, לתחתונים, לסירים, לכוסות, לנחיריים.
משקפי אבק ובד לכיסוי האף והפה הופכים להיות ציוד הכרחי
ובאופן כללי תנאי המקום דורשים ממך הסתגלות מסוימת
לאווירה הפוסט-אפוקליפטית של המדבר.


אפשר לחגוג בתוך אבק אם אנחנו מוגנים







מדוע הפסטיבל מתרחש בכאלה תנאי קיצון?
ובכן זה קשור לעקרונות שעליהם מתבסס הפסטיבל.


עשרת העקרונות : 

  1. הכללה רדיקלית
    כל אחד יכול להיות חלק מברנינג-מן. אנו מכבדים ומקבלים בברכה כל אדם זר. אין דרישות מקדימות להשתתפות בקהילתנו. 
  2. הענקת מתנות
    ברנינג-מן מוקדש להענקת מתנות. ערכה של מתנה הוא בלתי מותנה. הענקת מתנה אינה מותנית בקבלה או בהחלפה של דבר-מה שווה-ערך.
  3. א-מסחריות
    במטרה לשמר את רוח הענקת-המתנות, קהילתנו שואפת ליצור סביבה חברתית נטולת חסויות מסחריות, עסקאות או פרסום. אנו עומדים על המשמר בכדי להגן על תרבותנו מפני ניצול שכזה. אנו מעודדים השתתפות בחוויה על פני חוויה של צריכה. 
  4. הסתמכות עצמית רדיקלית
    ברנינג-מן מעודד את הפרט לגלות, לתרגל ולהסתמך על משאביו הפנימיים.
  5. ביטוי-עצמי רדיקלי
    ביטוי עצמי רדיקלי נובע מתוך הייחודיות של הפרט. איש מלבדו ומלבד הקבוצה עמה הוא משתף פעולה אינו יכול לקבוע את תוכן הביטוי העצמי. ביטוי זה מוצע כמתנה עבור אחרים. ברוח זו, על מעניק המתנה לכבד גם את זכויותיו וחירויותיו של הנמען.
  6. מאמץ קהילתי
    קהילתנו מעריכה שיתופי-פעולה יצירתיים ומאמץ משותף. אנו שואפים ליצור, לקדם ולהגן על רשתות חברתיות, מרחבים ציבוריים, עבודות אמנות ודרכי-תקשורת שתומכים ביחסי גומלין מסוג זה.
  7. אחריות אזרחית
    אנו מכירים בערך החברה האזרחית. על חברי קהילה שמארגנים אירועים לקחת אחריות לשלום הציבור ולדאוג לתקשר למשתתפים את אחריותם האזרחית. כמו כן אחראים המארגנים לקיים את האירועים בהתאם לחוקי המקום והמדינה.
  8. לא להשאיר עקבות
    קהילתנו מכבדת את הסביבה. אנו מחויבים שלא להשאיר עקבות לפעילותנו בכל מקום בו אנו מתכנסים. אנו מנקים אחרינו ושואפים להשאיר מקומות במצב טוב מכפי שמצאנו אותם.
  9. השתתפות
    קהילתנו מחויבת למוסר השתתפות רדיקלי. אנו מאמינים ששינוי, בין אם בפרט ובין אם בחברה כולה, יכול להתרחש רק דרך מעורבות אישית עמוקה. אנו מממשים הווייה דרך עשייה. כל אחד מוזמן לעבוד. כל אחד מוזמן לשחק. אנו הופכים את העולם לממשי דרך פעולות הפותחות את הלב.
  10. מיידיות
    חוויה מיידית היא במובנים רבים הנדבך החשוב ביותר בתרבות שלנו. אנו שואפים להתגבר על מחסומים העומדים בינינו לבין החיבור לאני הפנימי שלנו, למציאות של הסובבים אותנו, למעורבות בחברה, ולקשר עם עולם הטבע שמעבר לשליטתם של בני אנוש.


עיר שקמה לה במדבר למשך חמישה ימים



רידקליות שורשית

אז אלו הם עשרת העקרונות.

כמה מילים שלי לגבי כמה מהם - 

קודם כל אני מאוד אוהב אותם,
 אלו נראים לי עשרה עקרונות שיכולים להוביל לחברה הרבה יותר שפויה מזו שאנו חיים בה היום.
מעניין לחשוב מה עשרת העקרונות המנחים של החברה של ימינו?

כפי שקראתן, חלק גדול מהעקרונות יש בהם משהו רדיקלי.
מה פירוש המושג רדיקלי?
רבים מבלבלים את המושג עם קיצוניות.
ובכן, רדיקליות יכולה להיות קיצונית, אבל זה לא המהות שלה.
רדיקליות פירושה שורשי, שינוי מהשורש, טיפול שורש.
כמובן שזה יכול להיות מאוד קיצוני, כי אם משנים משהו מהשורש,
אז הכל מסביב משתנה.


סבא'לה מתנוסס לגובה עשרה מטרים
אתה הסבא של כולנו


האנשים שלא היו שם

הכללה רדיקלית - כל אחד יכול להיות חבר במידברן.
זה לא אומר שכל אחד ירצה, וגם לא אומר שזה מתאים לכל אחד.
 המידברן מגיע מתרבות מערבית שסוגדת לטכנולוגיה, לנהנתנות, לחופש מיני. קשה לראות את החברה הישראלית או המזרח תיכונית המסורתית מתחברת לאירוע כזה.
לא ראיתי ערבים במידברן. גם לא ראיתי בני נוער במידברן.
כמו בכל אירוע, מי ששם, לא פחות משפיע ממי שלא שם.


מה המתנה שלך?

בתוך הפסטיבל (כמעט) אין כסף.
כסף (כמעט) לא מחליף ידיים.
במשך 5 ימים אנשים חולקים כל מה שיש להם.
הדברים היחידים שההפקה מספקת בכסף זה מים וקרח.
מיכלית מים שעוברת כל יום, ואספקת קרח מוגבלת שמגיעה כל יום.

הענקת מתנות מצד אחד, וא-מסחריות מצד שני,
מבטיחים שהפסטיבל הזה יהיה שונה מכמעט כל שאר הפסטיבלים שאפשר ללכת אליהם.
אין דוכנים, אין פרסום, אין מותגים.
הכל ניתן אחד לשני.
כמעט הכל.


אנחנו היוצרים

לסמוך על עצמנו

עקרון נוסף הוא עקרון ההסתמכות העצמית הרדיקלית.
זהו עקרון הניתן לפרשנות.
יש כאלה שרואים את היחיד כאחראי על עצמו, ולכן עליו להביא את כל מה שצריך,
בלי להסתמך על אף אחד אחר.
ברור שבמציאות זה לא אמת אפשרי, אבל לפחות יש שאיפה כזו.
יש הסתכלות אחרת על העקרון של הסתמכות עצמית רדיקלית,
והיא שהקהילה מסתמכת על עצמה, ויכולה לספק לעצמה את כל הצרכים
הפיזיים, כמו גם הנפשיים והאמנותיים,
כדי להעביר שבוע שלם במדבר.

בערב הראשון שלי באירוע, הלכתי להסתובב במרחב האמנותי הרחב,
ואחרי שעה של הסתובבות מצאתי את עצמי צמא ביותר וקצת חש ברע.
פניתי אל המאהל הקרוב וביקשתי מים מהאדון שעמד שם במטבח.
הוא הסביר לי בחביבות תקיפה שפה לא מחלקים מים.
נפגעתי עד עמקי נשמתי.
כיצד יכול להיות שבמקום כמו מדבר, בן-אדם לא חולק את המים שלו עם מי שזקוק לכך?
לא מותרות, לא אלכוהול, לא אוכל - מים. הדבר הבסיסי שמעניק לנו חיים.
המקרה לימד אותי שעליי לקחת איתי מים כשאני יוצא לטיול בפלאייה,
וגם שיש לנו עוד דרך לעבור. כקהילה, כאנושות, כבני-אדם.
וגם לי יש דרך לעבור...


כולנו ילדים של החיים


זבל של האחד הוא המתנה של האחר

הרבה מהמתנות שאנשים מעניקים זה לזה הם אורות מנצנצים בכל מיני צורות וגדלים,
והרבה מאוד פלסטיקים סינים זולים.
העקרון של 'לא להשאיר עקבות' - הוא עקרון חסר מבחינתי.
מצד אחד הוא עקרון שמותאם למצב התודעה נוכחי,
שבו כל מה שאנחנו נדרשים זה "להשאיר נקי אחרינו".
אבל לאן הזבל שלנו הולך?
מה זה בכלל נקי?

בעולם שלנו הרי הכל חוזר.
מה שיצא מהאדמה חוזר אליה.
מה שנוצר, ונעטף, ונקנה, בסופו של דבר נזרק יחד עם כל עטיפותיו.
מה קורה איתו אחר-כך?
הוא נלקח למקום אחר.
מה בדיוק אחר במקום הזה שהוא נלקח אליו?
שאנחנו לא רואים אותו.
אבל זה לא אומר שבאמת אנחנו משאירין נקי אחרינו.
כרגע, מבחינת הצאצאים שלנו,
אנחנו ממש לא משאירים נקי אחרינו,
אנחנו משאירים הרס וחורבן.

לכן העקרון של 'לא להשאיר עקבות' הוא שקרי כל עוד אנחנו לא דואגים לטפל בזבל שלנו,
למיין את הפסולת, להעביר למחזור פלסטיק, זכוכית ונייר, לקמפסט זבל אורגני וצואה,
ובכך לא רק להשאיר את המקום נקי אחרינו,
אלא גם את העולם קצת יותר נקי,
ועל הדרך ללמד ולעורר השראה באנשים כיצד ניתן להשתמש בצורה יותר חכמה במשאבים.

הדבר הזה מאוד מדבר אלי, ולכן אני וחבר שאוהב לחטט כמוני בזבל,
חשבנו להקים יחדיו בשנה הבאה מחנה "משה אופניק",
שימיין, ימחזר ויתפלש בזבל של כל באי הפסטיבל.
אבל כמו שאני אומר - יותר קל להגיד מלעשות,
ומכיוון שלא לקחתי חלק בהפקה השנה,
חובת ההוכחה נשארת עלי במידה ואחליט להשתתף בשנה הבאה.



מגוון של מחנות ומיצגים

עקרון ההשתתפות קובע שאנחנו אלו שיוצרים את המציאות במידברן.
כמובן שזה גם ככה בחיים, רק שלפעמים אנו פשוט שוכחים.
עקרון המאמץ הקהילתי מעודד אותנו להיות חלק מקבוצה של משתתפים.
וכך מה שנוצר במידברן הוא מלא מיני פסטיבלים בתוך הפסטיבל.
כל אדם הוא חגיגה מהלכת, כל מחנה הוא מסיבה מעולם אחר.
במחנה קוסומו אתה יכול להשתתף בקרב סומו
במחנה ה- shit hole את יכולה להצליף בהיפי
במחנה הפוקיה אתה יכול להגיע ולקבל מנה של פויקה חמים
ובמחנה ה- after life להחליט אם אתה הולך לקבל מסאז' בגן עדן או קשירות בגיהנום.

מיצג AFTER LIFE
מפגש אישי עם אלוהים

אני כאמור הגעתי עם חבריי היפואים,
הקמנו ציליה לתפארת שעמדה בצד, ליד מחנה ה-after life
שהיה מלא בחברים נוספים, שילוב משעשע של היפים וסאדו מאזוכיסטים.

אצלנו בפינה היפואית לעומת זאת,
יכלת לקבל בירה קרה, מחסה מן האבק, ארוחה מזינה,
ולהרגיש שהכל בסדר ואפשר להירגע. הגעת הביתה. וכך היה.
כמה וכמה חברים של חברים הגיעו אלינו כדי להירגע לרגע מהחום והאבק והריגושים.
הרבה בזכות אסף שהיווה עקרת אוהל למופת,
ועומר שהיה המבדרת הרשמית של הקיץ.
עבורי זה עשה את כל ההבדל שבעולם.
כי מעבר לכל הבלגן של החיים,
וכל המחנות והמיצגים,
הכי כיף לדעת שיש בית, ושהוא מלא בחברים.



הופעת סלון
מופיעים לעצמם ונהנים

לוויתן במדבר
המקדש עומד
המקדש נשרף באור זריחה

עכשיו הוא הרגע להנות

העקרון האחרון הוא מיידיות. 
לבוא לפסטיבל כדי לחוות חוויות מיידיות,
לחשוב על רעיון ומיד להגשימו,
לשמוע על חוויה, ומיד להגיד כן אני רוצה גם.

המידברן הוא מקום נפלא להתנסות בו בחוויות ראשוניות ועוצמתיות.
חלק מהחוויות האלו הן מיניות.
הפסטיבל שופע מיניות בכל מיני צורות והזיות - תלבושות, אביזרים, עירום, תנועות, מיצגים.
זה דורש בגרות מסוימת.
זה יכול ליצור תסכול ומתח אצל אנשים מסוימים.
זה יוצר קונוטציה שלילית כי בחברה שלנו המיניות היא דבר די מעוות.
זה קצת מרתיע משפחות וילדים.
אבל זה גם מסקרן, ומלהיב וחושני, ומקסים.

בערב היום השני פגשתי חברה שהיתה חלק ממחנה ה- FREE LOVE,
מחנה שעסק במיניות, בפוליאמוריה, בדימוי גוף ועוד.
היא סיפרה לי על הסדנאות המעניינות שיש שם,
והזמינה אותי בערב לקחת חלק בפעילות מינית רבת משתתפים שמתרחשת בכיפה הסגורה שלהם.


מאוד שמחתי והתרגשתי מההזמנה,
אבל היה קאץ' - הייתי צריך למצוא בחורה.
הפעילות היתה מיועדת לזוגות ומעלה.
ישר נכנסתי ללחץ. 
לא מספיק שעצם ההזמנה והמחשבה על פעילות מינית רבת משתתפים קצת מלחיצה,
פתאום אני גם צריך למצוא לי שותפה.

מעבר לכך שאני נמצא כעת במערכת יחסים.
זוגתי לדרך, החליטה ללכת לפסטיבל אחר,
ולמרות שהצהרתית, מבחינתי אנחנו ביחסים פתוחים,
לא ידעתי איך היא תקבל את הידיעה שהשתתפתי בדבר כזה בלעדיה.

בערך שעה אחרי הידיעה שעליי למצוא בחורה,
ניסיתי את מזלי ושאלתי שתי בחורות חביבות שלא הכרתי,
שהסתכלו עלי כעל סוטה מין.
אז החלטתי לשאול חברות  מכרות- כיצד עלי לגשת לנושא ואת מי בכלל לשאול.

העצה שלהן היתה להזמין מישהו שאני כבר מכיר, או שהיתה לי כבר אינטראקציה איתה.
באותו לילה הלכתי לישון תוך ויתור על ההתנסות,
הרגשתי חלש ועייף, אולי משתי נפילות שהיו לי על ראשי באותו יום,
אולי המחשבות על יחסים, והפחד מאירוע מיני רב משתתפים פשוט עייפו אותי.

ערב למחרת, בעודי משוטט לי ברחבי הפלאייה,
נתקלתי במרכז המודיעין של הפסטיבל במנשר שמסביר על סקס
ואיך להתחבר אליו בצורה מכבדת ולהכיר בגבולות של האחר.
העצה הכי טובה שהיתה שם היא שאחרי שהבנתי מה אני רוצה,
לדעת לבקש זאת בישירות ולדעת לקבל סירוב.
כל-כך פשוט.
וזה מה שעשיתי.
פניתי למישהי שכבר יצרתי איתה קשר ראשוני,
מישהי שהיה לי איתה חיבור מאוד נעים,
ושאלתי אותה אם היא תרצה להשתתף איתי בחוויה הזו,
בעיקר לבוא לראות, להתנסות ולחוות,
לא בהכרח לקיים יחסי מין.
לשמחתי היא נענתה בחיוב ואף בהתלהבות :)

אני לא אפרט מה הלך בתוך האוהל,
רק אומר שעבורי זה היה מאוד נעים,
במיוחד בזכות שותפתי לחוויה שהיתה פתוחה ותקשורתית,
הצלחנו לתקשר את המבוכות שלנו ואת הגבולות שלנו,
ובעיקר לצחוק ביחד מהסיטואציה המוזרה שבה אנחנו נמצאים.
מדהים איך מין יכול להיות דבר כל כך פוגעני, פול(ש)ני ואלים,
ומנגד יכול להיות עדין, ואינטימי ויפה,
גם עם אנשים שהינם או עד לפני רגע היו זרים.

מאוד שמחתי על האומץ שהיה לי לחוות את החוויה,
ועל האומץ שיש לי כרגע לשתף אותה,
בלי בושה, לוותר על המחסומים,
ובעיקר אני בהודיה על שותפתי לדרך האהבה החופשית,
שמקבלת אותי כמו שאני,
ועל תהליך ההתבגרות שאנחנו עוברים.



אדם וחווה ( הגרסה המקומית ל"האיש")
נשרפים לקול תרועת ההמון

מי יתן ונזכור להנות מהרגע, ולכבד גבולות של עצמנו ושל אחרים,
כי כמו האיש הנשרף, אנחנו כולנו ארעיים,
אך למרות שאנחנו בסך הכל אבק ברוח, 
אנחנו לא סתם אבק,
אנחנו אבק של כוכבים. 

אם נרצה...



יום ראשון, 1 ביוני 2014

העבודה כאומנות




הפוסט הוא תרגום של פרק מתוך ספרו של צ'ארלס אייזנשטיין - The ascent of humainty :

מהי עבודה בימינו?

העבודה היא חלק מרכזי של החיים המודרניים.

כשאנחנו שואלים מישהו, "מה אתה עושה? " אנחנו בדרך כלל מתכוונים  "מה העבודה שלך", ועל ידי כך אנו מתכוונים, "מה אתה עושה בשביל כסף?". ועבודה, המילה עצמה, קשורה בקונוטציה עם עבודת הכרח, שעמום,  הקרבה, ושגרה. שחיקה יומיומית. תכונות אלו אופייניות למכונית. ואין זה פלא , משום שאנו שקועים בתרבות של מכונות, ולכן אנחנו רואים את העבודה כמשהו מכני, כניגוד לפנאי ולכיף.

מותה של ההשקפה המכאנית של העולם, וקיצה של "תרבות המכונה", מחזיקה בחובה הבטחה.  לא לביטול של העבודה , אלא לשינוי המשמעות שלה .

עובד בעידן פוסט מכונה, בכלכלה משקמת (restorative economy), יהיה בעל מאפיינים שונים מאשר העובד המסורתי בעידן המכונה.  שינוי זה עתיד ללכת מעבר לתוכן ואופי העבודה עצמה ועשוי לחולל מהפכה באופן ההתייחסות ל"תעסוקה". עבודה ופנאי, עבודה וחיים, יהפכו לאחד .

כשלון המכונה בשחרור האדם

במשך כמה מאות שנים , מכונות כבר מחליפות בני אדם במשימות חוזרות ומייגעות. אך באופן פרדוקסלי, רוב העיסוקים האנושיים עדיין משעממים ושיגרתיים. זאת משום שאפילו כשמכונות השתלטו על יותר ויותר פונקציות, פונקציות חדשות נולדו מתוך "תרבות המכונה". בני האדם - שהינם חלק מהמכונה לא פחות מחלקיה הדוממים -  חייבים למלא את הדרישה שלה ולעמוד בסטנדרט של המכונה. המאמץ כדי לחסל את העבודה האנושית והורשת העבודה למכונה, דורש יותר עבודה ממה שהוא מבטל, כי המאמץ לסיים את העבודה רק מעצים את  המתודולוגיה של המכונה.

לכן במקום לנסות "לחסל" את העבודה האנושית, אפשר לתת לה משמעות שונה. ההתעלות מעבר לעבודה מגיעה בצורה שונה ממה שהעתידנים של המאתיים שנים האחרונות חזו. העבודה האנושית לא תוחלף על ידי מכונות, במקום זאת החברה העתידית תדרוש פחות ופחות מהעבודות שכיום הן "הכרחיות"


הפנמה של עלויות 'נעלמות'

אחת התוצאות של מגמות כלכליות  וטכנולוגיות נוכחיות כמו מטבעות מקומיים וטכנולוגיות ירוקות תהיה ירידה בהיקף הייצור בתעשיות רבות. כיום, רבים מתהליכי הייצור ההמוניים הם יעילים יותר מאשר ייצור ביתי או קטן רק משום שהם מחצינים עלויות (כלומר לא מודדים את הזיהום והניצול שהם מגלמים בתוכם). חקלאות היא דוגמא מעולה. החקלאות התעשייתית היא יעילה יותר במונחים של שעות עבודה לתוצרת, אבל הרבה פחות יעילה במונחים של שימוש באנרגיה או ייצור ללא זיהום, מחקלאות אורגנית. כאשר העלויות של שימוש באנרגיה ויצירת זיהום יקבלו ביטוי באופן מדידת יעילות שיטת הייצור (הפנמת עלויות חיצוניות) , רבות משיטות הייצור התעשייתיות יפנו מקומן לשיטות ידניות ועתירות עבודה. בתחומים רבים, הייצור ההמוני יהפוך למיושן, ויחד עימו האבטיפוס של פס הייצור, שבו העבודה היא שגרתית, חוזרת על עצמה ,ומקוטעת , ולכן דורשת מיומנות קטנה, מגע אישי קטן, ושכבות רבות של ניהול היררכי.

מאפיינים אלה עומדים בניגוד לעבודה של תיקון תחזוק ושיקום, שנזנחו בעידן התעשייתי-צרכני. עבודת התיקון  היא מקומית, בקנה מידה קטן, מיומנת, אישית, ומוחשית בתוצאותיה. ההיגיון הכלכלי שהיום עושה את זה יותר זול לקנות מערכת שמע חדשה ולא לתקן את הישנה יתהפך כאשר חומרי גלם יימכרו במחיר העלויות האמיתיות שלהם, וכאשר מעצבים יחלו לתכנן מוצרים כך שיהיו עמידים וקלים לתיקון. התוצאה תהיה יותר עתירת עבודה (תיקונים דורשים עבודה משמעותית ), אבל אופי העבודה יהיה שונה בהרבה , וכך גם המודל הכלכלי שלפיו החברה מתנהלת.

האם יגיע סוף לעידן פס הייצור?


שינוי בשיטת הניהול וההנדסה

תנופה נוספת לקראת סופה של המערכת התעשייתית, היא המורכבות הגדלה והולכת של תהליכי הנדסה ומנהל עסקים, שמורכבותה הופכת אותה לבלתי נשלטת באמצעות מערכת היררכית ריכוזית. כבר כיום ניתן להבחין בהשטחה של היררכיות ארגוניות. זה לא איזה שיגעון אופנתי חדש עסקי אלא הכרח מעשי, תוצאה של ההתמוטטות של תהליכי הייצור תחת המשקל של מעמד הניהול שלהם.

יותר ויותר מהתהליכים המורכבים של היום הם לא מתאימים לשיטה ההנדסית של חלוקה ובקרה, שבה הבעיות מחולקות לתת-בעיות, ותת-מחלקות, וכל מחלקה מטפלת בבעיה שונה. שיטה זו משקפת את ההירכיה העסקית המסורתית.  גם בהנדסה וגם בעסקים, הגישה הישנה לפתרון בעיות, ול"שליטה" בתהליך הייצור, כבר לא ממש עובדת.

בכל מכונה , בין אם היא עשויה מחלקים אנושיים או דוממים, המורכבות של יחסים בין חלקים גדלה אקספוננציאלית עם גדילת מספר החלקים. כיום, מהירות ריבוי המשתנים  יצא מכלל שליטה, ובשלב מסוים פתרונות ההפשטה המכניים המסורתיים חייבים להיכנע לפתרונות שגדלים באופן אורגני, לא מהונדסים.



תהליכי שיתוף מידע כמנוע לשינוי כלכלי חברתי

זה כבר קורה בתחומים רבים כגון תכנון מעגלים חשמליים, שבו אלגוריתמים אבולוציוניים מחפשים פתרונות שאינם נגישים בשיטות החשיבה האנליטיות. הנדסת תוכנה היא דוגמא נוספת שבו המורכבות של המוצר נוגדת ניהול היררכי; יותר ויותר, פתרונות נוצרים מלמטה למעלה, על ידי לגיונות של מתכנתים עצמאיים.

הוגים כמו מישל באוונס  מבקשים להכליל את מהפכת שיתוף המידע (P2P)  כמודל חדש של ארגון כלכלי, חברתי ופוליטי. רשתות טכנולוגיות של קוד פתוח הן בעלות דמיון מפתיע לכלכלות מתנה של ימי קדם, כמו גם בעלות מאפיינים של כלכלה מבוססת השתתפות. מעמד בקהילה מבוססת השתתפות מגיע מכמה הפרט תורם , לא מבעלות על הון.

בכלכלה כזו המשאבים בדרך כלל משותפים ומתחלפים, לא נצברים, והחליפין של סחורות מתרחש על בסיס מתנה. רשתות אלו יוצרות למשל מודל חדש של עיתונות (הבלוגוספירה) שמסוגל לערוך, לסנן, ולארגן את הכמויות העצומות של המידע ביעילות רבה יותר מארגוני חדשות מסורתיים. מבנים אחרים עם אלמנטי  P2P כוללים את ויקיפדיה ואת המודלים שגדלו בסביבה של ענקי האינטרנט -Amazon  eBay,Google,  - כל אחד מהם צבר רווח על ידי מתן מידע בחינם. לעומתם,ספקי המידע שדבקו במודל העסקי של צבירה ומכירה של כמויות עצומות של מידע נפלו על שולי הדרך (האנציקלופדיה בריטניקה היא דוגמא). אחרים בתעשיות המוזיקה, הקולנוע, והתוכנה עדיין נאבקים לשווא כדי לשמור על מודל של מידע כשווה לרכוש .

רחוק יותר בשוליים, כלכלת צל ענק משגשגת כי היא אפילו באופן יותר מפורש מבוססת על מתנות. האנשים שמשתתפים ברשתות שיתוף הקבצים עושים זאת באופן מלא, ברוח המתנה. כאשר המשתמשים שמים את אוסף המוזיקה או התוכנה שלהם נגישים לרשת לכל מי שחפץ להוריד. בחלק מקהילות שיתוף מידע כאלה זה נחשב מוקצה לדרוש כסף עבור מידע.


עבור מה אנו עובדים ומה יחסינו עם חפצים?

הרעיון שאנו מרוויחים כאשר אנו נותנים או חולקים הוא חלק משינוי גדול יותר באופי העבודה. במקום לעבוד בשביל כסף, כסף הופך להיות תופעת לוואי של עשיית עבודה טובה . כאשר אנו לא עוד עבדים לכסף, העבודה תשרת מטרות אחרות : יופי, עזרה, כיף, או ביטוי עצמי. העובד, במילים אחרות, הופך להיות אמן.

רעיון הנתינה, והעובד כאומן, הוא חלק מרעיון של כלכלה משקמת. כלכלה שבה עשיית כסף אינה מנוגדת לשיקום החברה והסביבה, אלא מקבילה להן. 

כלכלה כזו גוררת יחס שונה גם לחומרים ולמשאבים שבהם אנו משתמשים.  ההפנמה של עלויות חיצוניות (עלויות הזיהום והניצול שהתעשייה מתעלמת מהם כיום), ערמות הפלסטיק שכיום מחולקות לנו בחינם, יהפכו להיות הרבה יותר יקרות, עד כדי כך שכבר לא תהיינה ערמות של זבל פלסטי. מוצרי צריכה באופן כללי לא יהיו כל-כך זולים יותר, והכוונה ב"זול" היא גם במחיר שאנו נותנים למוצר, וגם בזילות שאנו עושים לחפצים – זילות של השתמש וזרוק. עושר חומרי אמיתי יהיה לחיות עם חפצים שהם יקרים, כי נעשו בכשרון, תשומת לב וטיפול.

האם אפשר לדמיין חברה שבה הכישרונות והמתנות של כל אדם באים לידי ביטוי באופן מלא בעבודתם, ולא מדוכאים בשם האינטרסים של חיי מכונה? האם אפשר לדמיין בית שבו כל מכשיר, בגד, ורהיט תוכננו בחוכמה, ולכן עשויים היטב,  אלגנטיים, שילוב של יופי ויעילות, כך שאף אחד לא היה מתגעגע לדברים שקונים בזול רק כדי לזרוק תוך זמן קצר?

חיים כאלו יהיו מלאים בשפע של אובייקטים עשויים להפליא, כי בכלכלה משקמת כל אחד מאיתנו יוכל להיות בעל מלאכה, המבטא את כשרונו המלא בעבודה שלו, ולא להדחיק אותם הצידה ולזנוח אותם רק כדי לשמור על משרה מכניסה ומשעממת. חלק מהתהליך יהיה תחייה דרמטית של עבודות יד מסורתיות, משום ש "משאבי טבע" ייחשבו כל כך בעלי ערך, כך שיתבקש שכל חומר גלם יקבל את איכות העבודה הטובה ביותר. איכות זו מגיעה מעבודה פרטנית ידנית ולא מייצור תעשייתי. אבל גם בתחום ההיי-טק מספר פונקציות העבודה בעלות התמחות צרה יהיה הרבה פחות ממה שהיא היום, וגם עובד בתחום זה יראה  את עצמו אמן.


דוד, אומן תיקון אופניים
עושה עבודתו באהבה


עבודת אמנות היא עבודה ללא עבדות

וכך הכלכלה המשקמת תהרוס חלק מהדואליזם הבסיסי של התרבות שלנו : עבודה לעומת אמנות, עבודה לעומת פנאי, יעילות לעומת יופי. המושגים האלו כבר לא יהיו נפרדים או מנוגדים. כאשר זה יקרה, אז האידאל הנאצל שליבנו חולם עליו - של אוטופיה טכנולוגית - יבוא לידי ביטוי: לא בהעלמות של עבודה, אלא במימוש הטבע האמיתי שלה.

כאשר עבודה מוצגת מנקודת המבט של תרבות המכונה, אז אין כל מנוס מהיותה צרה ומדכאת. זו הסיבה שהחולמים על טכנוטופיה דמיינו את האדם כמלך שמפסיק לעבוד והמכונות ממלאות את כל צרכיו. הדעה הקדומה שלהם על עבודה, כמשהו מדכא, כפי שהיתה קיימת מאז תחילת העידן התעשייתי,  אינו מאפשר לדמיין משהו חוץ מאשר שמישהו אחר יעשה את העבודה במקומנו. אבל השאיפה לאחד עבודה ואמנות, לרפא את הפיצול בין עבודה ושאר חיים, היא שאיפה רדיקלית הרבה יותר מאשר להפסיק לעבוד .

זוהי פגיעה בכבודנו להתקיים מתוצרת של מישהו שעושה עבודה משפילה רק על מנת לשרוד. עבודה שנעשתה מתוך הכרח או כפייה היא עבדות. לאדם עשיר באמת אין צורך בתוצרים של עבדות. האם אנחנו יכולים לדמיין חיים שבהם החפצים שלנו נעשו כולם על ידי אנשים בריאים ושמחים ?


צרכנות יתר מעודדת עבדות מודרנית


מאז החברות השוויוניות של התקופה הפליאוליתית, האנושות התפתחה לתרבויות גדולות חקלאיות שבהן העשירים היו בעלי עבדים. בעידן המכונה, עבדות גלויה נעלמה, רק כדי להיות מוחלפת עם מערכת שבה כמעט כולם מבצעים עבודה משפילה מתוך חרדת הישרדות. הרעיון של "תעשו את זה או שתרעבו! " הוא בהחלט עבדות .

ההבטחה הגדולה של טכנולוגיית המכונות -  כל אדם הוא מלך! כל אחד הוא אל! – יצרה במקום זאת את היפוכה. כל אדם הוא עבד. אנחנו עבדים ללא בעלים אנושיים, אלא של שיטה, כורעים תחת עולו של כסף. אבל עכשיו, עם סוף עידן שליטת המכונות , אנו רואים את האפשרות של חזרה לשוויון יחסי, שבו הכלכלה היא זרימה של מתנות מתוך תפיסה של שפע.

אם עדיין יהיו יועצי קריירה בעידן שמתואר כאן, הם יעזרו לנו לענות על השאלות: " איזה מכשרונות היצירה שלי אני הכי אוהב?", "באיזו מהאמנויות הייתי רוצה להתאמן?". לא עוד עבודה ואמנות כניגודים אלא אותו הדבר .



רוח וחומר

הפגישה המחודשת של עבודה ואמנות מלווה בסוג חדש של חומרנות. יש התעלות והנאה בטיפול טוב בחפצים שלנו. 

לפני הימים של שפע חומרי והמבול של דברים זולים, אנשים עשו בדיוק את זה. בשנות השלושים,  אנשים אצרו בביתם את כלי העבודה שלהם, חפצי פנאי שונים, וצעצועים של הילדים, ואלו קיבלו את הטיפול הדרוש כדי להחזיק ולתפקד כל החיים, ואפילו דורות. 

כיום, למה לטרוח? למה לבזבז זמן ומאמץ כזה על משהו זול? אחד חדש עולה רק עשרים דולרים. לתקן טלוויזיה, בגד, רהיט, הפך להיות לא יעיל מבחינה כלכלית . מנקודת מבט אחת זה נראה כסוג של נוחות, מפני שאנו משתחררים מהנטל של הצורך לטפל בדברים שלנו. אבל מנקודת מבט אחרת זו תופעת לוואי של עבדות. למעשה בגלל אילוצים כלכליים והעובדה שזמננו נקנה בעבור מעט כסף אנו לא מסוגלים להרשות לעצמנו את הפנאי וההנאה לטפל בדברים שלנו. המבול של הכל בזול חוסך לנו זמן אבל גם מוזיל את החיים שלנו. כעת, על ידי היפוך של המרת החיים לכסף, הכלכלה המשקמת תשחרר אותנו שוב לאהוב את הדברים שלנו, ואנו נספק לעצמנו חפצים ששווה לאהוב.

אין כאן הצעה לניתוק מהעולם החומרי, או רוחניות מזויפת של התעלות מעבר לעולם בשר ודם למען איזו נשמה קרטזיאנית  נפרדת. להפך, אני רואה עתיד שבו אנחנו אוהבים את הנכסים החומריים שלנו לא פחות, אלא יותר. כל-כך אוהבים אותם שיהיה לנו אכפת מאיפה הם באים ולאן הם הולכים. אני רואה עתיד שבו אנו רואים את החיים בעולם החומרי כהזדמנות להשתתף ביצירה מתמשכת של יופי.

יותר מאשר רק תוצאה של המערכת הכלכלית שלנו, הזילות של החיים מודרניים היא השתקפות של הפיחות בערכו של החומר שנעשה באמצעות ההפשטה הקרטזיאנית של הפרדת הרוח מן החומר. למי אכפת מהעולם החומרי, כאשר היא נפרדת מהאני הרוחני שלנו?



להיות מאוהבים בעולם

קריסתו של עולם המכונה תאחד אותנו מחדש עם העולם, ואנו שוב נחזור להיות מאוהבים בו. להיות מאוהב זה למוסס גבולות, להרחיב את עצמך כך שתוכל לכלול את האחר. זה כבר קורה. האם שמת לב ? בזה אחר זה,אנו דוחים את סדר העדיפויות של החברה המודרנית שלנו כדי להתאהב שוב עם חיים. זה הטבע האמיתי שלנו, שאותו אנו יכולים להכחיש רק בעזרת מאמץ הולך וגובר. זה הטבע שלנו, לאהוב את החיים בשני המובנים של המילה : החיים הביולוגיים וחיינו האישיים. לאהוב את העולם ולאהוב את הזמן שאנו בו.

למדנו לפחוד ולדחות את  שניהם – את העולם ואת הזמן שלנו בו.  זה נגרם כתוצאה מתפיסה שעושה הפחתה של העולם החי למשאבים - דברים, כסף ,וההפחתה של הזמן לשעות ממוסחרות, מקומות עבודה, והנחיצות העגומה של פרנסה. החדשות הטובות הן שכאשר אנו משחררים את ההפרדה של עבודה ואמנות, של פרנסה ופנאי, ובוחרים להתאהב שוב בחיים, אז מה שאנו עושים עבור העולם יהיה גם עבור עצמנו. אנחנו לא נקבל פחות מחיים שמוקדשים בלהט ליצירת חפצים יפים, מוסיקה יפה, רעיונות יפים.

 "האם אתה ואני מסוגלים להבין ולדמיין, אפילו לרגע, באיזה להט הנינים שלנו אהבו להיות בחיים? ושהאהבה הזו לא היתה מצב רוח חולף, אלא כוח שלא נגמר, ששרר בכל שניה ורגע של השינה והערות שלהם? "


עבודה לא מייגעת

אני לא מכחיש כי ייתכן שתמיד יהיו כלים להדיח, שירותים לנקות, גגות לתקן - משימות שאנו רואים כחסרות דעת , מייגעות, או משעממות, אבל מה לא בסדר עם הפעלת מאמץ גופני על מנת לתחזק חיים? האם עלינו להמציא מכונות לעיסה כדי להציל אותנו מ"העבודה" של לעיסת המזון שלנו? האם המטרה של האנושות היא לנוח לנצח במיטה, מחוברת למכונות שונות המספקות לנו מזון, הנאה, התרגשות וכל זאת ללא המאמץ שלנו? האם זה יהיה המימוש של ההבטחה של המכונה - לא רק עבד שעושה את כל העבודה שלנו עבורנו,  אלא גם חי את חיינו בשבילנו?

מה שעושה את העבודה מייגעת זה ההקרבה של מגוון לטובת יעילות, חזרתיות וסטנדרטיזציה. כאן טמון ההבדל בין חקלאות לגינון: החקלאות בעבר הייתה התגלמות של עבודת פרך; עבודת הגינון לעומת זאת היא כל כך שמחה שאנשים עושים את זה למרות חוסר ההגיון הכלכלי הנוכחי שלה.

גינה קהילתית של שבועת האדמה בלב באר-שבע
חזרה ליופי האמיתי של עבודת האדמה


ככל שחווה חקלאית הופכת דומה יותר למפעל (ופחות לבוסתן או משק כפרי), כך העבודה בה יותר מייגעת ושוללת חיים היא. החקלאות הקונבנציונלית פועלת על פי אותם העקרונות כמו כל מפעל תעשייתי אחר. בגינה לעומת זו, אף אחד לא מבלה שבועות בקטיף כותנה, עגבניות, או ענבים. במשק מעורב קטן אף אחד לא מבלה שבועות, חודשים או שנים בביצוע חוזר של צעד אחד בתהליך של שחיטת תרנגולות.

מה שהופך משימה למעיקה הוא לא התוכן שלה, אלא משך הזמן, המוטיבציה, והמטרה שלה. ניקוי אסלה הוא לא משפיל ובהחלט לא מייגע , לעומת ניקוי מאות שירותים, כל יום, כל היום עבור זרים שאינך מכיר.  אף אחד לא נולד על האדמה הזו כדי לנקות שירותים של אחרים. ואף אחד לא היה נכנע לחיים יגעים כאלו אילו לא היתה כפייה על ידי איום באי הישרדות.

בחברה שבה עבודה היא אמנות והכסף אינו במחסור, אנשים לא יהיו מוכנים למכור את הזמן שלהם, כבודם, או יושרם עבור כסף. לא רק עבודת פס ייצור ועבודת כפיים, אלא כל עבודה שהיא משפילה, או שוללת חיים צריכה להיות מהונדסות להעלם מן הכלכלה. כיום, כמה מפרטי עיצוב תעשייתיים, כוללים גם דרישה כזו ?


העתיד הוא לא לחזור אל העבר ולא נטישה של הטכנולוגיה. העתיד קורא לנו לשנות את המוטיבציה שלנו  ואת העיקרון המארגן של הטכנולוגיה. כאשר הכוחות הפסיכולוגיים והכלכליים המעודדים המרה של חיים לכסף יתהפכו, אז הטכנולוגיה כבר לא תבקש לעשות את ההמרה הזו כמה שיותר מהירה ויעילה. המהנדסים של העתיד יעצבו ויתכננו מתוך ערכים של קיימות, של כבוד, ושל יופי.

 המהנדסים, במילים אחרות, יהיו אמנים, שיוצרים טכנולוגיות עבור עולם של אמנים, בגן העדן עלי האדמה.  הקונפליקט שכל האמנים נתקלים בין יצירה עבור השוק ויצירה עבור הרוח יחדל, כאשר עבודה ואמנות, כסף וקיימות, יהיו מקבילים.



אם נרצה...


      


יום שני, 26 במאי 2014

הפלגה חדשה נושנה אל עבר הלא נודע


האי הנעלם

"איש אחד התדפק על שער המלך, ואמר לו, תן לי ספינה. בבית של המלך היו עוד שערים רבים, אבל זה היה שער הבקשות. כיוון שהמלך בילה את כל זמנו בישיבה ליד שער התשורות (תשורות שהביאו לו, יש להבין), הרי בכל פעם ששמע מישהו דופק על שער הבקשות, היה מתעלם מנוכחותו, ורק כאשר הפך ההדהוד המתמשך של מקוש הברונזה לא רק פומבי אלא אף שערורייתי והטריד את מנוחת השכנים (האנשים התחילו להתלחש, איזה מין מלך יש לנו, שאפילו אינו עונה), רק אז היה מצווה על המזכיר-הראשון ללכת ולברר מה רוצה האיש, כי לא היתה דרך להשתיק את העניין"

לאן מתכוון להפליג האיש?
לחפש את האי הנעלם.
אבל אינם עוד איים נעלמים, משיב לו המלך.
כמובן שישנם, הם פשוט עוד לא נמצאו, אומר האיש.


ביום חמישי, ואולי קצת לפני, יצאה ספינת "האי הנעלם", מחופשת לאאודי Q5, לחפש את עצמה.
על הסיפון היו שלושה - ארני, טליה ויקיר.
הם עוד לא ידעו שהם על סיפון ספינה, וגם לא הכירו מלכים.
הם רק ידעו שהם יוצאים יחדיו למסע.
מי מכוון את הספינה? 
לפעמים מישהו מהם, לפעמים רק הרוח.

איך מכוונים ספינה שמפליגה לעבר הלא נודע?


האי הדמוקרטי הצבאי היחיד במזרח התיכון

ישראל היא מקום מיוחד.
מתקיימים בה מופעים של דמוקרטיה.
יש בה חומה של 700 ק"מ. כמעט פי 3 מאורך הקו הירוק, וכמו המרחק בין ציריך ללונדון. אומן הגרפיטי בנקסי קורא לזה - כלא גג פתוח הגדול בעולם, וגן-עדן לאמני גרפיטי. הוא כמובן טועה, זה הכלא השני בגודלו בעולם (הראשון הוא צפון קוריאה).
בתוך החומה הזו חיים אנשים.
לכאורה חיים רגילים.
בצד השני של החומה גם חיים אנשים. לכאורה חיים רגילים.
היכן יכולים האנשים משני צידי החומה להפגש ולהכיר. והאם יש טעם בכך?
ובכן האנשים שיוצרים את האי אקו-מי מאמינים שכן.

יום חמישי בערב הגיעה ספינת "האי הנעלם" והשלושה שעל סיפונה אל האי אקו-מי.
היה זה אירוע סוף עונה באי של אקו-מי ולא היה ברור האם האי ימשיך לצוף לו בשנה הבאה, או שאולי יתפרק ויחבור לאיים צפים אחרים שמנסים להביא שלום לאנשי היבשה.
למה הגענו לשם?
חשבנו שיש לנו מכנה משותף,
רצינו לשמוע מה התוכניות לעתיד הקרוב והרחוק,
רצינו לפגוש שותפים לחזון של שלום וחופש בישראל.

מה הסיבה שבמקום כמו אקו-מי יש אפשרות לפלסטינים, ישראלים ואנשים מארצות אחרות להפגש ולדבר על הכל - על פוליטיקה, דת, יחסים, צבא, מיניות? ואיך אפשר ליצור מרחב כזה גם במקומות אחרים?

אלו חלק מהשאלות שאני הגעתי איתם לאי אקו-מי.
השאלות האלו הן שאלות של מחקר חדש-נושן שמתקיים במהלך ההפלגה. 
מחקר ששואל - מהו יריד לימודי נודד? איך החיים יכולים להפוך למשחק, קרנבל, יצירת אומנות?
לשם כך דרוש חופש.
חופש ממה?
חופש מהשרדות יומיומית. חופש תנועה. חופש למידה וחשיבה וביטוי.

באקו-מי התחדדו כמה שאלות לגבי מה זה מרחב מאפשר.
באי יש רק שלושה איסורם כתובים:
- אסור להביא ולצרוך אלכוהול או סמים אסורים בחוק.
- אסור להכניס נשק.
- אסור להכניס ולצרוך בשר.

כמו כן יש בקשה לכבד את התרבויות המסורתיות - יהדות, נצרות, אסלאם, ולשמור על צניעות לבוש ועל צניעות במגע בין גברים לנשים.

מיד עולה השאלה -
מה לגבי התרבות שלי? תרבות שבה מגע בין גברים ונשים הוא מבורך ואף חלק בלתי נפרד מהחיים?
האם עליי לכבד את התרבות של האחר על ידי ויתור על התרבות שלי כדי ליצור אי של שלום?

אני ואהובתי התחבטנו בשאלות האלו בזמן שהותנו במקום.
מתי להתחבק ומתי להתרחק?
מתי לכבד ומתי להתענג?
מתי להיות דיפלומטים של שלום, ומתי של אהבה? והאם הם יכולים להיות סותרים?

דבר נוסף שעלה הוא עניין החופש?
מה זה חופש? וחופש עבור מי?
האם בקשתו של גבר פלסטיני שדורש חופש עבור עצמו ועבור בני עמוהיא לגיטימית בזמן שהוא לא מאפשר חופש עבור אשתו וילדיו - חופש לצאת מהבית בלעדיו, חופש להגיע למקום כמו אקו-מי.

כמו שאתם רואים, הפלגה אל הלא נודע, מעלה בעיקר עוד ועוד שאלות, לא בהכרח תשובות.
התשובות שקיבלתי באו דווקא מהחלקים הפחות מילוליים -
טיול קצר שעשיתי עם חברי לסיפון לעבר המדבר השקט והעוצמתי,
וגם המטלה היומית של ריקון פחי הקקי משירותי הקומפוסט, קקי שיצא מקיבותיהם של בני לאומים, גילאים, מינים, דתות שונים. של כולם מסריח באותה מידה, ומלא בפוטנציאל להתקמפסט לדשן משובח.

טיול באי המדברי שבסביבת אקו-מי


פגשתי המון אנשים טובים ומקסימים,
איני יודע מה יקרה עם האי של אקו-מי, נראה לי שגם תושבי האי לא יודעים.
אני מאמין שנפגש שוב במהלך ההפלגה אל עבר הלא נודע.




מים ושלום
אחד הדברים שמביאים שלום בין אנשים זה מים.
כשמגיעים לחוף הים של אי, 
לא משנה אם זה אי של דמוקרטיה צבאית במזרח התיכון, או אי בקריביים,
יש תחושה חזקה יותר של שלום.
אנשים ששוחים, משחקים, משתזפים, קוראים, אוכלים.
נדיר שיש ריבים ומחלוקות. נדיר שאנשים לחוצים חסרי סבלנות וממהרים.
האם זה כי בחוף יש חוקים אחרים?
כויצד המים קשורים?

מאקו-מי המשיכה הספינה יחד עם ספינה נוספת לעבר עין-מבוע.
אי של שמורת טבע בתוך החומה, מקום למפגש של פלסטינים, מתנחלים, חיילים, עובדי רשות, ותיירים.
בכניסה לשמורה (שהכניסה אליה בחינם), יש בריכה עגולה קטנה שמתמלאת ומתרוקנת כל הזמן.
ואל הבריכה הזו קופצים ילדים מכל מיני צבעים ולאומים. וזה נראה כל-כך פשוט.
המים מזככים, מחייכים, מרככים, ומטפחים שלום בין העמים והמינים.
מחסור במים מנגד יכול להביא למלחמה, לעוני, לחולי. לכן בכל אי שספינת "האי הנעלם" עוגנת בו,
כדאי שיהיה מים, ואם אין, כדאי להביא איתנו.




איים בזרימה
אחרי עין-מבוע נסענו לאכול בישוב חיזמה שליד החומה הגדולה.
ארוחה מפנקת של חומוסים וסלטים ב-15 שקלים.
משם חצתה הספינה את החומה, כאילו לא היתה החומה שרטון מאיים, אלא בסך הכל גל קטן.
המשכנו לעבר השקיעה, למושב פתחיה, האי שממנו מגיע יקיר היקר.
ישבנו עם משפחתו החמודה, למדנו להכיר את האי של יקיר, האי שאותו הוא עזב לפני כמה שנים,
בחיפושו אחר האי הנעלם.
את הלילה העברנו באי יער המגינים, אי שבו מספר האנדרטאות וא כסמפר העצים,
אנדרטאות עבור נופלים שונים ומשונים, כאלו שלחמו ונהרגו,
וגם כאלה שטבעו, כי יצאו לחפש איים נעלמים ביו הכיפורים.

בבוקר ישבנו באי שלנו בלב היער.
הקראנו את הסיפור "האי הנעלם" של סאראמגו,
ולפתע הבנו היכן אנחנו נמצאים.
ברגע שהבנו שאנחנו מפליגים על סיפונה של ספינה,
יכלנו לשכב ולהרגע.
להבין שעלינו להשיל מעלינו את מה שלמדנו.
עלינו לקחת את הזמן כדי לחוות את הרגע.
לשחק פריזבי בין העצים, בלי מנצחים ובלי מפסידים,
להביט בקורי העכביש הרבים על הענפים, המנצנצים באורות זוהרים,
לדמיין סקס עם עכביש, ואת ה walk of shame ביום שלמחרת,
עם שיער מלא קורים,
להעביר יום שלם כך במשחקים, והתבוננויות, ומחשבות,
עד שמתחילים להיות רעבים, וגם המים נגמרים,
הספינה וספניה ממשיכים.

הספנים הרעבים עצרו באי של קרית מלאכי.
אי נחמד קרית מלאכי.
שקט.
לא הרבה דברים קורים.
מאיר שישב לו ב"בית קפה נעם" נהנה לפגוש אותנו המלחים.
העברנו לו כמה דקות בשיחה של החיים.
מילאנו מים, והמשכנו למרכז העיר.
ברגל.
הספינה עגנה בחנייה.
הגענו למקום של פיבי.
אכלנו ממולאים צמחוניים.
דיברנו עם קובי בן ה-13 שחזר מקנדה
וחולם להיות מנתח פלסטי וטייס כשיהיה גדול,
והקשבנו לשכנה ממול צורחת בטלפון, ומפרה את השקט שקיים באי לכאורה.

דמוקרטיה צבאית לתפארת

קרית מלאכי
אי של מטעמים


משם המשכנו לאי הבא במסע שלנו- גבעת חוליקאת.
בית אריזה בלב המטעים, מלא בפועלות פלסטיניות ופועלים תאילנדים,
שמגשימים את החלום הציוני, של עבודת האדמה, עבור יהודים.

הגענו לבקר חברים נוספים שאולי ירצו להפליג איתנו.
חברינו מיכל ורועי, הלא הם פעולה קרקסית.
שני אנשים מוכשרים ומופלאים.
הספינה שלהם היא אחת הספינות המפוארות שנראו במחוזותינו.
קוראים לה "שמחה".
צבענו לה את הגלגלים.
ודיברנו איתם על היריד.
ויצאו מכך דברים טובים.



"שמחה" הספינה הקרקסית

רועי המלח הקרקסן הרתך

יקיר עזיז ג'אן היקר,
תלמיד להוראה ומורה לתלמידנות

דיג'יי שופל


היריד מתהווה.
הלא ידוע מתגלה.
המסע ממשיך.
האיים הנעלמים מחכים לנו אי שם שנגלה אותם.
כיצד אנו יודעים שהם קיימים?
אנחנו לא יודעים.
אנחנו חוקרים.
ואנחנו נמשיך לחקור.
עד שיישאר לנו לגלות עוד ועוד ועוד דברים.
כי כל רגע שאנחנו חווים בדרך מהדהד לעולמים.

אם נרצה...