החובה לשכוח והזכות לשמוח

כאשר אני בא לכתוב את הטקסט השבועי שלי, עולה בי השאלה האם לכתוב טקסט שמתקשר ליום השואה.
האם העובדה שהאבות המייסדים של מדינת הלאום שבה נולדתי, החליטו שיום מסוים יוקדש לנושא השואה,
דורש ממני להתייחס אליה. האם התעלמות ממנה היא הדבר הנכון? האם לחתור תחת היום הזה הוא המעשה הנדרש?

החלטתי היא להתייחס ליום הזה אך מתוך הקשר למצב הקיים כפי שאני רואה אותו,
ומתוך נסיון להבין וללמוד מהשואה שהייתה לעם היהודי, ומן השואות השונות שמתרחשות כיום בעולם.



החובה לשכוח

ב-1988 פרסם יהודה אלקנה, ניצול שואה מאושוויץ,
טקסט שבו הוא מסביר מדוע ישראל צריכה לשכוח את השואה ולהביט קדימה אל עתידה.

הוא כותב:
"איני רואה סכנה גדולה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר העובדה שהשואה הוחדרה בשיטתיות ובעוצמה לתודעתו של כל הציבור הישראלי, גם לאותו חלק שלא עבר את השואה, וכן לדור הבנים שנולדו וגדלו כאן. בפעם הראשונה אני מבין את חומרת מעשינו, כאשר במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוב ושוב ב"יד ושם". מה רצינו שילדים רכים יעשו בחוויה הזאת? דיקלמנו באטימות מוחין ואף באטימות לב, ומבלי לפרש – "זכור"! לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה? בעבור רבים מאוד תמונות הזוועה עשויות להתפרש כקריאה לשנאה. "זכור" יכול להתפרש כקריאה לשנאה מתמשכת ועיוורת.
ייתכן שחשוב שהעולם הגדול יזכור. גם בזה איני בטוח, אבל בכל מקרה זו אינה דאגתנו. כל עם ועם, לרבות הגרמנים, יחליט בדרכו הוא ומתוך שיקוליו אם רצונו לזכור. עלינו, לעומת זאת, לשכוח. איני רואה היום תפקיד פוליטי וחינוכי חשוב יותר למנהיגי האומה הזאת מאשר להתייצב לצד החיים, להתמסר לבניית עתידנו, ולא לעסוק, השכם והערב, בסמלים, בטקסים ובלקחי השואה. עליהם לשרש את שליטתו של ה"זכור" ההיסטורי על חיינו."

הטקסט הוא חריף ביותר,

 אך מכיוון שהוא נכתב על ידי ניצול שואה אני מאמין כי הוא יכול להישמע באוזניים קשובות יותר.

החובה לשכוח, או הזכות לשכוח, היא הזכות שלנו להירפא.

השואה היא כפצע בזכרון הקולקטיבי של דור סבינו,

ואנו והורינו וכך גם ילדינו באים כדי לרפא את הפצע הזה.

כיצד אנו יכולים לעזור לו ולהרפא, והאם ראוי שפצע כזה יירפא,

או שעלינו להשאיר אותו פתוח ומדמם, כדי שלא נביא על עצמנו כליון?

שואה בימינו אנו

בסרט ענן אטלס נחשפת סונמי-451, אשה משוכפלת גנטית, לאופי חייהן ומותן של בני מינה,

לעבדות שבו הן נמצאות ולזוועה של היותן ניזונות מגופותיהן המתות של הקודמות לה בשרשרת הייצור:

     

שואת יהודי אירופה בימי מלחמת העולם השנייה היא אולי מעשה הרצח הקר מכולם,

שהביא לידי שלמות את רעיון הקידמה הטכנולוגית והעליונות של האדם (בן הגזע הארי במקרה שלנו), 

שיצר פס ייצור של תעשיית ההרג שפעל בדייקנות, ביעילות, בקור רוח ובאטימות לב מופתית.
הדבר הנורא בו הוא לא האכזריות הציורית של מעשי הרצח, אלא דווקא מה שמכונה הבנאליות של הרוע.

כיום פס הייצור היעיל והדייקן עבר לתעשיית המזון מן החי:


            

SAMSARA food sequence from Baraka & Samsara on Vimeo.

זוכה פרס הנובל יצחק בשביס זינגר שכתב רבות על סבלן של החיות, טען:

"מה הם יודעים - כל המלומדים הללו, כל הפילוסופים הללו - על שכמותך? הם שכנעו את עצמם כי האדם, הנפשע שבכל המינים, הוא נזר הבריאה. כל היצורים האחרים נבראו רק כדי לספק לו מזון, עור, ולסבול ייסורים והשמדה. מבחינתם, כל בני האדם נאצים; עבור בעלי החיים כל יום הוא טרבלינקה."

החובה להיות עצוב

מחר אני עובד בשליחויות בבודהה בורגרס,
מסעדה שמובילה את חזית המסעדנות הטבעונית בארץ.
כאשר שאלתי את הבוס שלי האם ביום השואה יש עבודה בשליחויות הוא טען שיש הרבה עבודה,
משום שאנשים מרגישים בושה לצאת לאכול.
לצאת לאכול בשר, חשבתי לי.
לא, פשוט מרגישים בושה לצאת לאכול, לעשות משהו שהוא לכאורה בילוי,
ולכן הם מעדיפים להזמין.

השיחה איתו חידדה עבורי את הדפוס הקולקטיבי שנוצר אצלנו,
הדפוס שמחייב אותנו להיות עצובים,
להרכין ראש, לזכור את המוות והנספים,
ואז להמשיך ביומנו כרגיל.

אם מישהו במקרה מרגיש שמח במיוחד באותו יום -
מאוהב, נרגש, מלא בפרץ יצירתיות,
שימצא מקום נסתר להפגין את רגשותיו המשמחים,
יום השואה הוא לא יום טוב להראות שמח.

השואה היא שלנו ולא ניתן אותה

אתמול ישבתי לשוחח עם האגוס ,
חבר אריתראי שפגשתי כך סתם ברחוב לפני כמה שנים,
ונוצר בינינו קשר ידידות.
עבור האגוס הקשר הזה מאוד משמעותי,
הוא מאפשר לו להיות בקשר עם ישראלי מקומי,
להתייעץ עמי על כל מיני נושאים ולהעזר בי.

עבורי הקשר הזה נותן פנים לקהילה האריתראית.
האגוס הוא חבר, אך לא ידיד נפש.
הוא אדם מאוד שונה ממני, שרוצה דברים שונים ממני,
אך החיבור בינינו נעשה ברמה האנושית,
ברמה הבסיסית של רצון לחיות חיים טובים.

מצבו של האגוס, (שמשמעות שמו היא "שמח" בשפה האריתראית - טיגריניה)
ושל פליטים רבים הוא בלתי נסבל ברמה האנושית,
הוא אינו יכול לחזור למדינתו הדיקטטורית,
כי שם הוא ייאלץ להתגייס לצבא או להסתכן במאסר,
והוא אינו רוצה להתגייס לצבא של משטר דיקטטורי,
הוא אפילו אינו מוכן להוציא דרכון של מדינתו,
משום שהוא סולד מן המשטר הקיים.

כרגע האגוס מחפש דרך לצאת מהארץ.
הוא מבקש את עזרתי במציאת מישהי שתהיה מוכנה להינשא לו,
כדי שיוכל לקבל אזרחות אירופאית או אמריקאית ולצאת מכאן.

למה הוא רוצה לצאת מכאן?
מה כל-כך רע לו?
בארץ הוא נמצא במעמד זמני,
ובעוד כמה חודשים פג תוקף המעמד הזמני שלו,
ויהיה עליו להתייצב במתקן שהייה/כליאה "חולות",
גטו מודרני עבור אלו שלא זכו להיוולד במקום הנכון.

מתקן הכליאה חולות.
גטו לפליטים אריתראים במדינה היהודית

אחד הדברים שמהם השואה נוצרה
ואשר אותו היא חיזקה והעצימה
הוא שנאת הזר, שנאה שנובעת מפחד ומבורות,
שנאה שמלובה על ידי גורמים פוליטיים אינטרסנטים
ונתמכת על ידי הגיון מעוות וקר שאומר - זו הבעיה שלהם,
אנחנו לא יכולים לעזור להם, יש לנו צרות משלנו,
האבטלה פה גם ככה גבוהה, והפשיעה שלהם לא עוזרת.


היכולת שלנו לראות את אסון היהודים כייחודי ונשגב,
על פני אסונות שאר העמים,
היכולת שלנו לבנות חומות מסביב ליישוביים פלסטינים שלמים,
ולהיזכר בעצב בגטאות יהודי אירופה,
היכולת הזו היא מה שגורמת ליהודה אלקנה לבקש שנשכח את השואה,
והיא זו שיצרה את הכינוי - פרי מוחו היצירתי של ישעיהו ליבוביץ - יודונאצים.

הפס החום שמסביב לעיר הוא התוואי של חומת ההפרדה,
תוואי שמקיף כמעט את כל העיר.
גטו פלסטיני במדינה יהודית

התקווה שבשואה

מעבר לביקורתיות שלי כלפי זכרון השואה
והצורה שהוא מנוצל כדי להסתיר עוולות קיימות,
אני רואה תקווה גדולה בכך שסביי הגיעו ארצה
 ויצרו כאן מורשת חדשה ומשפחה חדשה.

במקום להתייאש הם הפיחו תקווה,
במקום להעצב, הם בחרו בשמחה.
שמחה מהולה בהכחשה,
תקווה מהולה בהלם השואה.

אני, חלק מדור ההמשך של ניצולי השואה,
מנסה לראות את שואת סבינו,
ובוחרים לראות את הצד החיובי שלה,
את יכולת ההסתגלות והעמידות למול זוועות המציאות,
את היכולת להקים וליצור חדש על חורבות הישן.

קשה לי להתחבר לעצב ולשכול,
גם כאשר אני נזכר בשואה שהיתה,
וגם כאשר אני צופה באלו שקורות היום.
למול זאת אני בוחר לשמוח.

אפשר להיות שמחים גם ביום של עצב,
אפשר לשנות את המציאות
גם כאשר מסביבנו מתרחשת שואה

אם נרצה...



       

בלגן מאורגן בשביל צמח קטן

      


אתמול השתתפתי ב'ליל הבאנגים הגדול',
אירוע למען החופש לבחור מה לעשן ומה להכניס לגופך ולמען החופש לבחור באופן כללי,
למען אי-הפללה של מעשני קנאביס, ולמען שימוש חופשי בצמח למטרות רפואיות, פנאי, ובילוי.
הגענו ממסיבה מאוד נחמדה בשדמה, ביציאה משם פרסמנו בפייסבוק הזמנה להצטרף אלינו לנסיעה,
פרסמנו מיקום בוואטסאפ וכך , אספנו שני טרמפיסטים מראשון לציון,
אחד מהם מורה בבית ספר על-יסודי, השני יועץ ומפיק מוזיקלי,
שבאו למחות על האינדוקטרינציה של המשטר.
יש עוד אנשים טובים כמונו, כמה נהדר.

20 לרביעי יום המריחואנה הבינלאומי

מעשנים ביחד, חולקים את הצמח, שותפים לדבר עבירה :)

אז מה היה לנו שם?
למעלה מאלף איש, רובם צעירים בני 16-25 שהגיעו יחדיו והתרכזו בשני מוקדים,
אחד מהם בכביש מול בית המשפט העליון, כמחאה על כך שהמשטרה סגרה את גן הורדים שמול הכנסת,
(גן שהוקם במיוחד כדי שהציבור יוכל לקיים אירועים מהסוג הזה מול בניין הפרלמנט),
שצעקו יחדיו משפטים כמו "ביבי על קוק, ולנו אין ירוק", "שוטר, תעשה שאכטה, תהיה חבר".
ומוקד שני של אנשים שהתיישבו בגן סאקר, ישבו, עישנו, ניגנו ושרו, שיחקו פריזבי,
ובעיקר נהנו (לפחות אלו שלא היו עסוקים בלחפש כל הזמן משהו לעשן).

יש בי צדדים שלא כל-כך אוהבים את תרבות הקנאביס, כמו באנגים למשל.
לא מתחבר לזה, ללדפוק את הראש ואחר-כך למנצ'ס מלא שטויות.
אבל מצד שני יש כל-כך הרבה צדדים אחרים לצמח הזה ולעישון שלו,
שהופך את המאבק למען  - השימוש בו, הגידול שלו, ומחקר המדעי לגביו - לראוי,
במיוחד בין חצות הליל ל-4:20 לפנות בוקר.

הקומיקאי ביל היקס אמר:
"כדי ללמוד על תרבות של בני אומה כלשהי כדאי להסתכל על איזה סמים מותרים לשימוש.
כיום האמריקאים צורכים במהלך השבוע קפה וסיגריות שישאיר אותם ערניים ולחוצים בימי העבודה,
ובסוף השבוע הם צורכים אלכוהול כדי שיהפוך אותם למטומטמים מדי כדי להבין שהם עבדים."


ומה הוא אומר על מריחואנה ואל.אס.די ?


     


רעיון שהגיע זמנו

אז איזה תרבות יכולה לצמוח כאשר ניתן לצמח לצמוח?
אני חושב שזה יעודד תרבות של שלום, תרבות של חופש.
למה אני חושב כך?
אולי זה כי אני סטלן אופטימי,
אבל זה מבוסס גם על מחקר מדעי, שאתמול היה חלק ממנו,
וחוץ משוטרים גיבורים על סוסים, ועוד כמה סמויים שניסו לחרחר אלימות, (וגם עצרו באלימות שלושים משתתפים)
חוץ מהאלימות הרגילה של השלטון,
היו אתמול יותר מאלף איש שהתכנסו יחדיו, וללא ארגון מלמעלה, הצליחו להסתדר מצוין,
להעביר לילה שלם של חברותא, של אחווה,
דתיים, חילוניים, מתנחלים, פריקים, ערסים, צעירים, צעירים ברוחם, עורכי דין בחליפות, היפים עם גיטרות.
כולם היו בטוב, כולם היו יחסית שמחים וידידותיים,
הרבה יותר מבתרבות היומיומית הצרכנית-טכנולוגית-עבדותית שלנו.


לפני האירוע פורסם בפייסבוק ש"מארגני האירוע נעצרו".
מארגני האירוע הם האנשים שפתחו את האירוע בפייסבוק,
כמו שדפני ליף היא מובילת המחאה.

התקשורת שלנו, והתרבות שלנו תמיד מחפשת מארגנים, מישהו שייקח אחריות.
אבל התרבות האזרחית שצומחת בעידן האינטרנט היא תרבות של שיתוף פעולה על בסיס רעיון משותף,
ואי אפשר לעצור רעיון שהגיע זמנו,
ולכן לא משנה איזה מארגנים יעצרו, ואיזה מנהיגים יכתירו,
ברגע שיש רעיון  שמדבר אל מספיק אנשים, אי-אפשר למגר אותו על ידי מעצר של אנשים,
זה רק מביא עוד כאלו שמאמינים ברעיון שיגשימו אותו אחריהם.

אפשר למחוץ את הפרחים אבל אי אפשר לעצור את האביב

ישנם כמובן אלו שיגידו, מה לא חסר לכם על מה להאבק?
דווקא על סמים?
מה אין נושאים יותר חשובים?
דיור ציבורי, זכויות אדם, זכויות בעלי-חיים, הגנה על הטבע?

ובכן, כן.
הנושאים האלו גם ואולי יותר חשובים. אבל אני כאמור מאמין בגם וגם.


מהפכות הן רוחניות

הסמים לכאורה מצטיירים כמותרות,
כמשהו שאפשר להאבק עליו אחרי שנאבקנו על הצרכים הבסיסיים יותר של הקיום.
ובכן לא כך מראה ההסטוריה.

השבוע יצא לי לקרוא בספרון "לתיקונו של עולם" על משנתו החברתית והכלכלית של זאב ז'בוטינסקי.
כל-כך נהנתי לקרוא אותו, את האיש אשר נודע בחוגי שמאל כאב הרוחני של הימין הפוליטי ושל מפלגת הליכוד.
גיליתי שהאיש היה מהפכן גאון, עם רעיונות ותובנות מדהימים,
כמו למשל רעיון היובל.

הופתעתי לגלות שז'בוטינסקי היה ליברל רדיקלי,
שהאמין שתפקיד המשטרה הוא להוות מעין רשת בטחון, ולא לנסות לשלוט בציבור.
שהאמין שאם הכסף וההון האנושי שמושקע היום בצבא ובבטחון היה הולך למטרות סוציאליות,
היה אפשר להעלים את העוני.

ז'בוטיסקי טען שהטעות של הסוציאליזם הוא בנסיון לצמצם פערים בין עשירים לעניים מתוך חתירה לשוויון,
בעוד שבעיניו הגאולה הסוציאלית אמורה לבוא על ידי מיגור העוני.

מה הוא עוני, וכיצד מודדים אותו?
בכך התעסק ז'בו רבות.
בשאלה מהו הכרח, ומה מותרות, מהו מחסור שמסכן את השרדותנו ומהו בעצם סוג של משחק.

לטענתו, רוב הקיום שלנו הוא סביב משחק.
במיוחד היום במציאות הטכנולוגית שבה רוב צרכינו ממולאים על ידי עבודתן של מכונות,
אנחנו משחקים עם המציאות שלנו.

"חלק הארי של הדברים שהננו עושים, משום שהורגלנו למנותם בין ה"הכרחיים", אין בהם, לאמיתו של דבר, משום הכרח. לא רק שעון ועניבה, כי אם גם כיסא, שולחן ומיטה אינם כלל הכרחיים. הקריטריון - האי של רובינזון [קרוזו א.ש.].
המיליונר המפונק ביותר, אם יושלך לאי שומם, ישאר בחיים, בתנאי שימצא בו את המינימום למחיה; ואז יתברר שאפשר לאכול בלי מזלג, לישון על גבי החול, ללבוש עורות בלתי תפורים. מינימום זה - שבלעדו באמת אי אפשר כי תאבד - הוא הוא ה"הכרח". כל השאר, במובן מדעי או "מוחלט", הנהו מותרות."

רוב הזמן אנחנו מתעסקים במותרות. העבודה שלנו נעשית בחלקה הקטן לסיפוק ההכרח, וברובה הגדול לסיפוק מותרות.
ככל שחברה מתקדמת יותר כך מושקע פחות מאמץ קולקטיבי במענה על המחסור, ויותר מושקע ביצירת מותרות.
המותרות אגב, טוען ז'בו, הן לרוב אינן הדברים החומריים. יכול להיות העשיר הגדול ביותר שחי חיים פשוטים. כל רדיפתו אחרי העושר הינו עניין רוחני - היכולת שלו להתפתח, לגדול, לשלוט, לעשות ככל העולה על רוחו. 

המהפכות לאורך ההסטוריה,
מתעסקות במותרות
כך גם אלו האחרונות במדינות ערב,
ההתקוממויות באוקראינה, בתאילנד, בונצואלה, בטורקיה,
אולי הוצתו מתוך איזו פגיעה בהכרח,
אך הן מונעות על ידי ערכים של צדק, חירות, אמת. הן רוחניות במהותן.
"אף על פי שבאו בלא ספק כתוצאה של גורמים של ההכרח, מעידים הם יחד עם זאת על עצם קיומם של גורמים נפשיים, של ההתלהבות למען מלכות האמת והצדק עלי אדמות, שהיא הביטוי האופייני לאותו משחק של הרוח."

וכך היא גם המחאה על הקנאביס.
כפי שלימד אותי פעם חבר לברך על הג'וינט: ברוכה את ה', אלוהינו מלך העולם, הופך עשב לרוח.
ואתמול היתה הרבה רוח באוויר.


חופש הפרט וקהילת הרווחה

בתור ליברל ז'בו היה כאמור בעד חופש גדול בחיי הפרט ובחיי השוק.
המדינה תפקידה לתמוך בחלשים ולספק להם את ההכרח הדרוש, (אותו הוא כינה חמשת המ"מים),
ומעבר לכך עליה להשתדל ולא להתערב.

הוא מדמה זאת לגן ילדים ובו יש חמישה בורות שאליהם עלולים הילדים ליפול.
יכולים המבוגרים אז לעשות רשת שלמה של חוקים ותקנות,
היכן ניתן לילדים ללכת, ומתי ותחת השגחה של איזה מבוגר,
או שניתן פשוט לכסות את הבורות, ולתת לילדים לשחק.


     


אבל הרעיון של ז'בו עדיין מבוסס על המדינה כגורם שדואג לכך,
וכאן כבר טמונה בעיה, כי מהיכן תשיג המדינה את משאביה,
כיצד תגבה את מיסיה, אם לא תעקוב ותפקח על אזרחיה.
כל הבסיס של מדינה, ושל המוסדות הכלכליים וחברתיים המרכיבים אותה -
בנקים, מפלגות, מוסדות החינוך והבריאות, מוסדות בטחון ומודיעין, תעשיות, התקשורת, בתי המשפט,
כולם מבוססים היום על חשדנות, על חוסר אמון.

לכן אני מאמין ביצירת קהילות, הולכות וגדלות,
קהילות שבהן אנשים מכירים אלו את אלו, ושיש בין חבריהן אמון,
שמשתפות ביניהן פעולה, במעגלים הולכים ומתרחבים,
כבסיס לחברה המתוקנת שעליה מדבר ז'בו.

הקהילה תהיה זו שתדאג לצרכים הבסיסים של חבריה.
הקהילה תהיה זו שתאפשר לאדם לצמוח מתוכה ולפתח את המתנות שלו.
לשם כך עלינו להתחיל ולהחיות את הקהילות,
עירוניות וכפריות, כלכליות וחברתיות, רוחניות וגשמיות,
להתחיל לפעול וליצור בשיתוף, (במקום רק לצרוך ביחד ולמחות בפייסבוק).

למען שנוכל לחיות לנו יחדיו בבלגן מאורגן,
כזה שידאג שאיש לא יהיה במחסור,
ובו זמנית יתן חופש לכל אדם לחיות לפי אמונתו, בדרכו, בשפתו ובתרבותו,
לעשן, לאכול ולשתות מה שיחפוץ,
(כל עוד הוא אינו פוגע באחר),
וכל השתלטנים, האלימים, הספקנים, והצייתנים יוכלו לקפוץ  :)

אם נרצה...


         

הנוחות שבעבדות

חג החירות מגיע כל שנה כדי להזכיר לנו שהיינו עבדים ועתה בני-חורין.

האמנם?

לפני כשבועיים הייתי נוכח במפגש בקמפוס הליבה שבו אירחו את משה איבגי בשיחה על החברה ועל החיים.
איבגי חזר שם על מה שהוא אומר בחודשים האחרונים (ואולי יותר מזה) בכל הזדמנות שיש לו: "אנחנו עבדים נרצעים של שלטון שכל הזמן מנסה להפחיד אותנו". הוא סיפר סיפורים על אנשים שנאבקים מול ביטוח לאומי ושאר חברות הביטוח, ועל עוולות אינספור שחלקן מכירים יותר וחלקן פחות.

 משה חזר והאשים, וטען שהבחירות הן בעלות השפעה מזערית ושאחריהן הפוליטיקאים לא סופרים אותנו,  והסביר על חוסר הצדק והעוול שהשלטון עושה לנו. בשלב מסוים הייתי חייב להצביע ולשאול, (אפילו ששאלות זה בסוף) - אבל משה, אתה הרי משלם מיסים. האם אין זה אומר שאתה בעצם משתף פעולה עם השלטון, האם אין בכך הסכמה שבשתיקה? האם לא זו העבדות שאתה מקונן עליה? משה ענה לי שאין לו ברירה ושאם הוא לא היה משלם מיסים אז היו מכניסים אותו לכלא.

 והשיחה המשיכה....

 אחר-כך דיבר משה על תרבות הרייטינג ועל הריאליטי שמסמם אותנו, והופך אותנו לצרכנים משועבדים. עבדים כבר אמרנו? גם כאן הייתי חייב להעיר את תשומת ליבו של משה לכך שלא רק שהוא משחק בסדרות בידור אלימות כמו הבורר, הוא גם משתתף בפרסומות שבאות לעודד את אותה צריכה מסוממת שאותה הוא מציין. גם כאן תשובתו של משה היתה תשובה של עבד - מה לעשות, צריך להתפרנס.

חשוב להגיד, אין לי דבר נגד משה איבגי, אני מעריך אותו בתור שחקן, וגם בתור פעיל חברתי, הלוואי והיו עוד אנשי תרבות מפורסמים כמוהו שהיו יוצאים כך בגלוי נגד השלטון.

הלוואי ובארץ היו עוד כמה כוכבים כמו לוריין היל, מאט דיימון, שון פן, שמדברים בגלוי על האלימות והשחיתות של השלטון. אבל לדבר על השלטון, ולהאשים אותו במצבנו רק מקבע אותנו בתודעת העבדות שמשה (איבגי, לא רבנו) מדבר עליה. ולכן השאלות שהפניתי אל משה היו מכוונות אליו, אל עצמנו, אל עצמי - מקום של אחריות אישית. עד כמה אני מוכן לקחת חלק במערכת שאני מתנגד אליה. עד כמה יש לי אחריות על המצב? עד כמה אני עבד? עד כמה יש לי זכות ויכולת לסרב, לא לציית, לחיות אחרת, ולעתים לעמוד ולהתעמת עם השיטה?

היה האיש הזה

התרבות שלנו כולה היא תרבות של עבדים - צרכנות, בידור וריגוש מצד אחד, ומנגד פחד, התססה, אלימות.

 עד כמה אומנים ואנשי תרבות יכולים להיות משחררי הנפש האנושית בתוך התרבות הזאת?
האם משה איבגי שמוכר לי פרסומות לקניית קופסת בידור של הוט יכול לספר לי שאני עבד של תרבות צרכנית?
האם מי שהצליח להתפרסם ולהתעשר בתוך התרבות הזו יכול בכלל לשנות משהו מהיסוד, או שזה בסך הכל דרך להשקיט את המצפון?
 ואולי דווקא מתוך המיינסטרים תגיע הבשורה, ואנשים יתחילו להקשיב למה שכבר שנים אומרים לנו בשירים?


               
     



אז של מה אנחנו עבדים בימינו?

של הטלפונים והמכשירים הסלולרים.
של הבנקים ששולטים היום בייצור הכסף.
של הבירוקרטיה המדינית ששואבת לנו זמן ואנרגיה, ומפחידה אותנו בקנסות ומאסר אם לא נשתף פעולה.

אבל העבדות העיקרית שלנו היא מנטלית.
אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות עם זמן פנוי, אנחנו חייבים להעסיק את עצמנו, לבדר את עצמנו, לבדוק את השעה.
איננו מסוגלים להיות עם עצמנו, איננו מסוגלים להיות בעכשיו,
איננו מסוגלים לדחות סיפוקים כדי להרגיש את מה שבאמת מתחולל בתוכנו.

יצא לי לקרוא השבוע מאמר מעניין על מצוות אי אכילת חמץ.
הסברה הרווחת היא שאי-אכילת חמץ הוא עניין סמלי, וקשור ליציאה החפוזה של בני ישראל ממצרים.
אך הציווי - "שבעה ימים מצות תאכלו" - הגיע כמה פסוקים קודם ליציאת מצרים, בלי קשר לחפזון שבו יצאו בני ישראל. אם כך מדוע?
מחברת  המאמר טוענת כי במצרים התפתחה הטכנולוגיה של אפייה בתנור:

"במהרה הפך התנור סמל לתרבות המבוססת של מצרים. תושביה נקראו בכתובות העתיקות "אוכלי הלחם", ומאפים נחשבו למזון המועדף על אלילי הפרעונים. בעיני אבותינו סימל תנור האפיה ישיבת קבע בטוחה, כבדות, עושר, ועם הזמן הפך שם נרדף לניוון ושקיעה רוחנית.

לימים, כדי להוציא את העם ממצרים, היה צורך לא רק להרחיק אותם פיזית מהמקום, אלא גם לנתק כל קשר תרבותי עם ארץ השעבוד. התנור, הלחם, הבצק המונח להתפחה – כל מה שחייב ישיבה של קבע הפך ביציאת מצרים לנחלת העבר.

בני ישראל היוצאים לחופשי היו חייבים לעבור שינוי מהותי כדי להשתחרר מתרבות המשעבדים. עליהם לדבוק קודם כל בסגנון חיים שהוא ההפך המוחלט מתרבות מצרים: להפוך לעם שמסמל חירות וחופש גמורים, להפוך לאומה של רועי צאן נוודים.

לכן, עם צאתם, מצווים בני ישראל להכין לעצמם לדרך חבילה של מצות, סימלו של ההלך הנודד."

כדי לצאת מעבדות, אומר הפירוש, צריך קודם כל לצאת מאזור הנוחות, לשנות הרגלים.

מעבר לשעבוד הפיזי הקשה, להיות עבד פירושו לא להיות אדון לגורלך. להתרגל שכל דבר אומרים לך.

יש בעבדות סבל ואומללות גדולים, אך עם זה יש בה גם נוחות מסוימת. חוסר היכולת לבחור הוא הפסד עצום, אך יש לו

רווח משלו. כשאנחנו "ראש קטן" איננו נדרשים להיות אחראים לשום דבר משמעותי, איננו נדרשים להחליט החלטות כבדות משקל, וגם איננו נדרשים (לכאורה) לשאת בתוצאות של החלטותינו.

גם לאחר היציאה לחירות והפסקת השעבוד, ישנם את אלו שאינם מסוגלים להתמודד עם החופש.

לאורך תקופת המדבר כולה שוב ושוב פונים בני ישראל אל משה בטענות קשות על כך שהוציאם ממצרים. כבר אמרו על כך - יותר משקשה להוציא את ישראל מהגלות, קשה להוציא את הגלות מישראל... בכל קושי שנקרה בדרכם נזכרים ישראל במצרים מתוך געגועים גדולים, כאילו היה זה מקום טוב ונעים. כך הם אומרים למשל: "זכַרְנוּ אֶת הַדּגה אֲשׁר נֹאכַל בּמִצְרַים חִנּם, אֵת הַקּשׁואִים ואֵת הָאֲבַטּיִחִים ואֶת הֶחָצִיר ואֶת הַבּצָלִים ואֶת הַשׁוּמִים" (במדבר יא ה).

הקושי להתמודד עם ההווה גורם לזכור את העבר כוורוד יותר ממה שהוא באמת. 

העונג הפיזי והשפע החומרי  נראים לעתים כטובים יותר מאשר חופש רוחני, וכך רבים מאיתנו בורחים אליהם במקום להתמודד עם המציאות.

       

זה לא פשוט להיות אדם חופשי,
זה דורש הרבה אחריות, לחיות בעיניים פקוחות ולראות את כל העוולות, ולהבין שגם לי יש חלק בהן,
שאני חלק מהבעיה בדיוק כמו שאני חלק מהפתרון.
אבל הבחירה היא תמיד בידינו, בכל רגע.

אני לא אומר שאני שם, שאני חופשי, כי אי אפשר להיות באמת חופשי כל עוד מסביבך יש כל-כך הרבה עבדים.
אני גם לא מתיימר להיות משה,
היום כל אחת מאיתנו יכולה להיות משה,
התודעה התפתחה מספיק, ולכולנו יש היום ערוץ תקשורת 100 GB עם אלוהים.
אבל התקשורת המהירה הזו גם משאירה אותנו בנוחות של המיידיות.
הנוחות מתעתעת, אוחזת בנו, מענגת אותנו,
אבל אם נצליח לצאת ממנה לכמה רגעים, לצעוד לעבר המדבר, באמונה שיהיה טוב,
אולי עוד יקרו לנו ניסים
אולי נוכל להגשים חלומות גדולים ולהיות חופשיים

אם נרצה...



        
     

שאלת טבע האדם - יבגני כמשל

השקר הגדול

אנחנו עצמיים נפרדים שמתחרים ביניהם על משאבים ועל האפשרות להתרבות.
זה טבענו.
כאלה הננו בני האדם.

ואולי יש בכך מן האמת?

"הרבה צדק וחסד, או אולי הרבה יופי, גבורה, גדולה, יש במה שהאדם, התכשיט, נזר היצירה, מוצא לו זכות עליונה להיות טורף ואוכל את כל החי, גוזל את כל חירותו, מוצץ את כוחו! חסר לאדם רק התואר 'אדם עליון'! חסר לו רק להגיע למדרגה כזו כאשר הראתה המלחמה.  ...  אבל השאלה היא: האם אין באמת שום קשר חי, נפשי בין האדם ובין יתר החי? האם למשל, במקרה של בדידות גמורה, של רחיקות גמורה מבני אדם לא יהיה האדם שמח על כל בריה חיה וקרובה, למשל על כלב, על צפור, ואפילו על שור, או חמור, או שה? האם לא ירגיש אז, כי הבריה  החיה היא לו יותר מדבר שבתועלת? כי היא לו קודם כל ויותר מכל נפש חיה, שאין להעריכה בערך של תועלת? והעיקר - האם אין מקום לחשוב, כי מתוך היחס המצומצם והמטומטם הזה של האדם אל כל החי, הפועל בצורה כל כך ממשית פעולה כל כך מתמדת, מתרקם בנפשו שלא מדעתו ושלא מהרגשתו יסוד כל ארג יחסיו אל האדם, ומצד שני - אל עצמו?"

א.ד.גורדון, "האדם והטבע", עמ' 159

כה אומר א.ד. גורדון, אחד מאבות ההתיישבות הציונית החקלאית. וכך גם אומר חברי גלסקי עב הזקן.

      


זו השאלה הניצבת בפנינו בזמנים אלו, שאלת טבע האדם.
האם אנחנו יצורים אנוכיים, השרדותיים, יצריים, פטריוטים ? או שמא אנחנו מסוגלים להיות יצורים אמפטים, חומלים, נדיבים, שוחרי שלום? או אולי אנחנו גם וגם?

כדי לחקור זאת, הבנתי שהכי טוב להתחיל עם עצמי.
שאלת העצמי - מי אני?
ומכאן להרחיב את השאלה - מי אנחנו? מה באנו לעשות פה? לשם מה התכנסנו?
כיצד אני קשור לאחרים שארוגים סביבי במעגלים הולכים ומתרחבים, שזורים זה בזה, ומופיעים ונעלמים כמו חלקיקים קוונטים.

יצא לי להרהר בכך השבוע בעת ביקור אצל יבגני (שם בדוי) החי ביער בצפון הארץ, חלוץ אמיתי, לוחם בקק"ל ושאר מאפיות הבירוקרטיה למיניהן, שותל, יוצר והוגה. עם לא מעט בלוז בנשמה, והרבה סיפורים על החיים.
הגענו ליבגני כדי לעזור לו לשרוף את היער.
בקטע טוב כמובן.
כזכור לפני שלושה חודשים הכתה סופת שלגים בכל המזרח התיכון. יבגני היה תקוע עשרה בימים בשלג, לפני שהגיעו רכבים לפינוי השלג והעצים. בעקבות הסופה, עצים רבים קרסו, והיער כולו מלא בענפים שבורים. אחרי שסיים להוריד את כל הענפים השבורים שנותרו תלויים מעל השטח, הגעתי יחד עם שוקו וקנדרה, הג'ינג'ים האדירים, כדי לעזור בפינוי השטח.

הג'ינג'ים בפעולה

במשך שלושה ימים שרפנו ענפים, הרחנו את השרף והאצטרובלים, והצלחנו לסיים רק שני שליש מהשטח.
מי יתן ונספיק לפנות מספיק מרחב מסביב לשטח של יבגני,
כי לדעתו זה לא שאלה של האם השרפה תבוא, זה שאלה של מתי...



      



שריפה היא לא בהכרח דבר רע (למרות שמפחידה אותי המחשבה למות בשריפה, וזה בטח לא נעים לאף אחד).
כי שריפה בסך הכל מאפשרת התחדשות.
יוצרת איזון מחודש במקום שבו האיזון הופר.
וכאשר קק"ל ייערו בתוך עשורים בודדים, שטחים נרחבים, בעצי מחט רעילים, ועל הדרך כיסו כמה כפרים נטושים,
לדעתי נוצר חוסר איזון כלשהו.
חוסר איזון שכל האנושות נמצאת בו כיום.

האם טבע האדם הוא מאוזן?
אומר נזיר הזן Tich Nhat Hanh: "אנשים רבים סבורים שהתרגשות היא שמחה... אך כאשר אתה מתרגש, אינך שליו. שמחה אמיתית מבוססת על שלום".

יבגני לא חי בשלום.
הוא צריך רשת ב' פועל ברקע כדי להפסיק לשמוע את עצמו.
טיפוס מיוחד יבגני זה.
מכיר אותו איזה 13 שנה.
הוא מין זורבה שעייף מן ההמולה.
מצד אחד אדם סקרן ומלומד, עם בדיחות של ז'ונגלר, וסיפורים על הקראוסים בכסית.
מצד שני פרחח מבוגר, שבחר להתבודד, וזקוק מדי פעם לאוזן קשבת.
ואני משתדל שאוזני תשאר קשובה,
בעיקר לליבי שפועם בתוכי.
ולכן מסתדרים אני ויבגני.
אני משתדל גם להביא איתי עוד אוזניים קשובות, כדי שנוכל לעשות משמרות, או לתת קשב של קהל.
מי יתן ויבגני יחייך כמה שיותר, יישאר בריא ושלם, וימשיך לשמור על היער,
בשביל אלו שרוצים מדי פעם לחזור אל טבעם.
אף על פי שלפי המדע אין לאן לחזור:


         



"מה חוקי?" שואל יבגני
"מה מוסרי?"
"זה הכל יחסי. לאפור יש אינספור גוונים" - עונה לעצמו.
אכן יש הרבה גוונים לאפור.
ואני מרגיש שאני נמצא כרגע בתחום האפור, בין חושך לאור.

האם ניתן בכל פעם להיות בתחום בהיר יותר של אפור?
האם ניתן אט-אט לצאת מהחשיכה, לתת לעינינו להסתגל ולראות בהשתאות את פלא הבריאה?
או שמא נועדנו לנדוד בין חושך לאור?

להשתחרר מהאשליה

"זו האשליה של חוסר תלות [שבאה לידי ביטוי פעמים רבות בשאיפה ל'עצמאות כלכלית'], שמפרידה אותנו, ובכך מאפשרת לנו, להרוס כל-כך הרבה ממה שאנחנו למעשה תלויים בו. מה נדרש כדי לחורר את האשליה הזו? לרוב, דרוש משבר. מפגש עם המוות, מחלה, פשיטת רגל, גירושין, כליאה. אנחנו דוחים את אלו ככל יכולתנו באמצעות תוכנת הניהול והשליטה שפיתחנו לעצמנו, אך בסופו של דבר אחד מהם יחדור אפילו למבצר המאובטח ביותר של העצמי הנפרד.
האירועים הללו משנים אותנו.
אנחנו מתחילים לאפשר לדברים לקרות, משום שאנו מבינים שהבטחון המתמשך, התלוי, לא מגיע משליטה, כי אם משחרור שליטה. הפתחות לחיים, שחרור מהגבולות הקשיחים של העצמי, לאפשר לאנשים נוספים להיכנס, ולהפוך קשור - זאת אומרת יותר תלוי, לא פחות - לקהילה של אנשים, ולקהילה של הטבע והחיים."

צ'ארלס אייזנשטיין, "עליית האנושות", עמ' 199

טבע האדם, טוען צ'ארלס הוא להיות קשור ותלוי מטבעו, באנשים נוספים ובטבע עצמו.
כיצד אנחנו יכולים לחזור ולהיות יותר קשורים ותלויים זה בזה?

אני עושה זאת על ידי ויתור על ממון.
בוחר להיות תלוי קודם כל בהוריי ובמשפחתי, אני יודע שהם אלו שיעזרו לי במקרה חירום,
מעבר לכך אני נעזר בדירתם ובמכוניתם באופן שוטף.
אני תלוי בחבריי וחברותי, שמעניקים לי מחסה, מזון, תחבורה, משיגים לי עבודות,
לעתים עבור שטיפת כלים, לעתים עבור ארוחה טובה, ולרוב זה לא עבור שום דבר,
פשוט ההנאה שבחלוקה ונתינה.

לשחרר את המקום של הכסף, עד כמה שניתן,
להעזר באחרים כדי שאוכל גם לעזור.
כי כאשר אנחנו מושיטים יד, בין אם לנדבה, לטרמפ, או לשלום,
אנחנו מאפשרים לאדם שמולנו להיקשר אלינו, דרך נתינה או הבעת יחס.

איך אני יכול להפוך יותר תלוי וקשור? לשחרר עוד שליטה?
זו שאלת טבע האדם שאותה ארצה לבחון על עצמי
(העצמי המחובר זה שבאשלייתו הוא נפרד).

אם נרצה...

ולסיום שיר, בהשראתו של יבגני:

פרפרים משונים
את בוא האביב חוגגים
עם חברים נושנים
זכרונות מעלים

על אהבות נכזבות
ואכזבות אהובות
וחיות חופשיות
שנושמות וחשות

שורפים יערות
שורפים את הריאות
פוחדים משריפה
שאותנו תשרוף

רשת ב' בפול ווליום
ושיכור ב REPEAT
ציפורים ותנים וחמזמזים

והשיכור מתרונן
כל היער מזדיין
גם הבעל שם טוב לפעמים מאונן

פרחים פורחים
הלב מלבלב
גם התאווה גוברת
לעונג משובב

לחזור לילדות להנות מהחול
והים האהוב ששוטף את הכל