הפחדת אמת

שלום כאן הפחד באתי לבקר
הבאתי את משרתי הטוב המוות
ושלל דימויים נוראיים ומזוויעים של האחר
אני שולט בכם ביד רמה
בעזרת משרתיי, אדוני המלחמה
אני מחלק אותם לצדדים כדי שלא תדעו שהם באותו הצד
וכך כל צד יכול להגיד שהצד האחר הוא זה שממנו כולנו כדאי שנפחד
ואתם כולכם פוחדים, מהמוות, מהשכול, מהחורבן, מהאובדן.
אין לכם בית אבל יש לכם אייפון חמש או אולי שש
אין לכם פרנסה אבל אתם נורא מפחדים לאבד את מה שיש,
שלטוני איתן ולא אוותר עליו בקלות
את כולכם אגייס לקמפיין הבחירות שלי
ואם צריך אדאג שעוד מישהו ימות
בינתיים האזעקות והחדשות עושות עבודתי נאמנה
וקולות מהפייסבוק ומהאספסוף הזועם שמבקש רק נקמה
נקמה מתוקה, רגע של שמחה לאיד
כשמשפחה מתפוצצת וביתה הופך לגלעד
כשכל המוחים ברחובות נכנסים למחילות
וכל מצדדי השלום והאהבה משתתקים והולכים לפינה
הפחד מקנן וגדל ומתגלגל והופך לייאוש ודכאון מכך שאין מה לעשות
וככל שמתבגרים ומזדקנים לומדים להילחם יותר ולחלום פחות
גאווה, יהירות, שנאה ובורות, חרדה וזהירות, הומור שחור ומרירות
מתפשטות כמו רעל, כמו סרטן הצרכנות, מפיצות חושך לכל עבר
תפסיק להיות נמושה רכיכה לקחת הכל ללב, הגיע הזמן שתהיה גבר.
ביום שנולדתם הכתמתי את לבבותיכם
ועד שלא תבינו שאני אשליה אמשיך לשלוט בכם.

הפחד מהאיסלם מציאותי  בערך כמו שחדי קרן מציאותיים.
כלומר הם מציאותיים, אבל בדמיון שלנו :)

השחרור מהפחד נעשה באופן אישי על ידי כל אחד מאיתנו.
עדיף אולי שנעשה זאת מתוך בחירה עצמאית וחופשית ולא מתוך הכרח.
אני מוצא שהאימון הטוב ביותר שלי בהתמודדות מול הפחד בא לידי ביטוי בשלוש דרכים:

• שחייה לבד בים, במים הולכים ועמוקים. הפחד שלי הוא לא כל-כך מטביעה או מחיות מים טורפות. הפחד שלי הוא יותר מהמעמקים, ממים כהים, מהלא-נודע. מדי פעם אני קופץ למים ומתחיל לשחות. כל פעם כמה שהתודעה שלי מסוגלת להכיל - ככל שהפחד שולט כך השחייה בדרך כלל קצרה ורדודה. ככל שאני מחליט להעמיק כך גם הפחד מפסיק לשלוט בי.
• העישון הוא עוד מדד לפחד. ככל שאני מעשן יותר, כך אני יודע שאני נתון לרגשות שבבסיס שלהם מסתתר פחד - יאוש, עצב, דיכאון, כעס. לעתים אני גם מעשן מתוך הרגשת חברותא ושמחה, אבל הרבה פעמים העישון מלווה בתחושה של התעצמות העצמי הנפרד, האגואיסטי, זה שדואג קודם כל לעצמו. וכך ההימנעות מעישון היא עוד דרך עבורי להתמודד עם הפחד.
• ההתמכרות הנוספת שלי היא חדשות. אני כל-כך אוהב לשמוע מה קורה בעולם. בארץ, בחו"ל. שינויי אקלים, משברים כלכליים, מחאות חברתיות, חידושים טכנולוגיים. הנטייה לחפש בחוץ, עכשיו, משהו שקיים בעצם בתוכי. ההתמכרות הזאת מזכירה לי כמה אני תלוי באחרים, כמה אני מחכה לגאולה שתגיע ממקום כלשהו, כשבעצם העבודה העיקרית ואולי היחידה שיש לנו לעשות היא עבודה על עצמנו. לכן אני מנסה להמעיט בשעות מחשב, שעות מסך, שעות פייסבוק, שעות טלפון. זה אולי מגביל את היכולת שלי לתקשר עם העולם, ולהיות מעודכן, אבל זה תורם לי לשפיות, זה מרחיב את נקודת המבט, מאפשר יותר להיות בתוך הרגע, מודע לאנשים, מודע לחיות ולצמחים, לשמש ולכוכבים, ולקבל פרופורציות על החיים.  חלק מלימודי הערבית שלי והביקורים בכפרים פלסטיניים ובדווים קשור גם כן לשחרור מהפחד הזה שהחדשות יוצרות אצלי ואצל כל אחד שצופה בהן יותר מדי....

אלטרנטיבה לפחד

הרבה אנשים שואלים אותי מה כבר יש לעשות?

מה אנחנו יכולים לעשות שונה בזמן שיורים?

אז יש לי כל מיני רעיונות למה אפשר לעשות שונה, אך מכיוון שזה הכל בתיאוריה, ואין לי או לך הרבה שליטה,

אז אני תמיד מחפש מה אני יכול לעשות שונה.

ואחד הדברים שאני רוצה שישתנו ביחסינו כבני-אדם כאן בארץ ישראל פלסטין,

הוא שהשפה תהפוך להיות שוויונית יותר.

לשם כך עלי להכיר את התרבות של האחר.

לפני שבועיים התחלתי קורס לשיפור הערבית המדוברת והכתובה שלי,

בכפר המקסים ג'יסר א-זרקא.

כפר שכן לקיבוץ שבו נולדתי - מעגן-מיכאל, 

שלמרות השכנות והקירבה, מעולם לא ביקרתי בו.

כעת בזמן הקורס, זו הפעם הראשונה שיוצא לי להכיר את הכפר, את האנשים, הסיפורים, הרחובות, הדייגים.

הקורס הזה נקרא גשר לערבית  (על שם הכפר - גשר הזרקא (הכחול), שמו הערבי של נחל התנינים),

והוא משלב סיורים בכפר, וארוחות אצל משפחות בכפר.

ביתנו הזמני בחוף מעיין צבי,
מוזמנים להתארח בכל עת, לברוח מהטילים,
שימו לב, השכנים ערומים :)

הוסף כיתוב

החודש הזה הוא חודש הרמדאן.

המורות שלנו מרים ופאתנה צמות כל היום, 

מגיעות לשיעור אחרי יום של בישולים, אך ללא אכילה ושתיה,

ומלמדות אותנו כל יום בחיוך ובענווה מילים, פתגמים ושירים בערבית.

מוחמד מדריך הנוער של הכפר, עושה לנו סיורים בפאתי הכפר,

ומספר לנו על הביזנטים והעותמנים שבנו את הגשרים,

ובערב ארוחת אפטר (סוף צום) אצל אום שאדי, דיבורים על דיאטה אחרי הרמדאן,

כי בסך הכל עולים במשקל מכל הצום ביום וזלילה בערב הזו.

בזמן הקורס אני ישן בחוף מעיין צבי,

יש לנו שכנים ריינבואיסטים נודיסטים נחמדים,

ששומרים לנו על הבית קיץ הנחמד שאני וטליה בנינו לנו שם,

ואני נוסע כל יום עם אופנים לכפר.

כל המצב הזה שקיים בחדשות,

ובאיזה שהיא מידה גם מחלחל לכפר,

לא באמת קיים על החוף או בכיתה,

השיגעון לא עובר את הגשר,

אבל הגעגועים לארץ היפה קיימים גם בשירה הערבית

חילווה יא בלדי - יפה הו ארצי, של הזמרת המצרית דלידה:

ביקור בבית-קברות בדרום

ביום רביעי יצאתי עם טליה למסע משולב ברכבת, אוטובוס, רגל ואופנים לכיוון בית הקברות של הכפר אל-עראקיב.
הגענו לכפר אחרי שחברינו לפעולה קרקסית (שבדיוק חגגו חנוכת בית ביום שישי בשילוב מופע אורקולי של אזעקות ויירוטי טילים), הפנו אלינו חברה שפעילה עם תושבי הכפר במאבקם על השארות על האדמה של הכפר. הכפר נבנה ונהרס יותר מ-50 פעמים בארבע שנים האחרונות. בתור מי שבעד לשחרר הצמדות לאדמה, לא ידעתי אם אני תומך של המאבק או לא, אבל העדפתי לבוא ולשמוע ולראות, ועל הדרך לנסות לעשות קצת טוב לילדים.

המצב במקום הוא ביזארי - שתיים שלוש משפחות שנותרו מתחת לציליות בשטח הבית קברות.
בערב מגיעים שאר גברי הכפר לארוחת סוף צום הרמדאן.
אנחנו הגענו מעט לפני סוף הצום, ויצא לי לשבת ליד שייח סיאח בארוחה, כך שזכיתי במבט מקרוב על ראש הכבש שהיה מונח על צלחתו ואחר-כך גם על הצלחת שממנה אני אכלתי. לא אכלתי בעצמי, רק למען הסר ספק, פשוט אוכלים בצלחות גדולות משותפות. אהבתי את השיתוף, שחוסך בכלים חד-פעמיים. גם אהבתי את העובדה שהבדווים כן עושים בעצת הטבעונים, ומסתכלים לאוכל שלהם בעיניים, בלי להימנע מהמראות הלא מלבבים.

נשארנו לישון עם אחת המשפחות, אחרי שסיפרו לנו סיפורים על הפינויים והאלימות של המשטרה,
על כך שהמדינה הזו משוגעת, למרות שהסכמנו שכבר הרבה זמן היא משוגעת,
על המאבקים המשפטיים, ועל המצב הנוכחי. למרות כל הקושי והכעס והכאב, מצליחים לחייך,
ולשמור  על אופטימיות, וקבלת אורחים נעימה, חולקים את המעט שיש.

הציליה של המשפחה המארחת בתוך בית הקברות

האדמה היא  עבור המתים או עבור החיים?
מזל שאין עדיין ארנונה על קברים

                                     

בבוקר התיישבתי לי על הספסל והתבוננתי בסוסה האפורה שנשארה מדלגת בין המצבות ומלחכת עשב.
כל אשר נברא לאיטו נכחד, כל אשר נפרד ישוב להיות אחד.
ברקע נמצא החום, והצום של הרמדאן שהשתתפנו בו באופן חלקי (רק מים, עד חמש בעררך כשנסענו),
הבומים של ההפצצות שנוחתות על עזה, וכמה יירוטים באוויר,
במקום אין מרחב מוגן, אבל אם יפגע בך טיל לפחות לא תצטרך את חבר'ה קדישא כדי להגיע לקבר....
בתוך כל ההזייה הזו הצלחתי למצוא מעט שלווה, מעט פרופורציות על ההחיים ועל המוות ועל מה שביניהם.
יצאנו משם אני וטליה עם שמחה ועצב ותהייה - האם זו עקשנות, טפשות, אמונה או גבורה?
מה זה אומר בכלל להיות גיבור בימינו?

   

לפני שהלכתי הספקתי לראות את סוג'וד הילדה בת ה-4 צופה בקליפ בסמארטפון של אחיה או אמה,
קליפ מצויר שמראה הפגזות קשות על עזה, וילדה שעומדת עם אבן מול טנק,
והפזמון שמתנגן - palestine tomorow will be free.
התעצבתי,
איך אפשר להביא ילד למציאות כזו?
איך אפשר לגדל ילד במציאות כזו.

בישראל אני בעיקר מרגיש את הפחד שהאזעקות והחדשות יוצרים,
ולכן אני חושב כל הזמן על דרכים להפיג את הפחד,
עבור ההורים, ועבור הילדים.
מכיוון שסטטיסטית הסיכוי להיפגע מטיל הוא בערך מיליונית מהסיכוי להידרס על הכביש,
נראה לי מטופש לרוץ כל הזמן למרחב מוגן, ובטח שלא בבהלה.
לכן  הוצאתי את המדריך הבא להתנהגות בזמן אזעקה,
אשמח אם מישהו רוצה לאייר, להסריט, או להמחיז אותו למען אלו המתקשים לקרוא:

• בזמן נסיעה על הכביש - עצור בצד הדרך, ובדוק ושלח אסאמאסים שלא יכלת בזמן הנהיגה., זה זמן מצוין.
• בזמן השירותים - להכניס את הראש לאסלה ולסגור את הקרש.
• בעבודה בגינה - לחפור בור ולכסות. לא לשכוח לקחת קשית לנשימה.
• בזמן סרט בקולנוע -  לזכור שגם את חיה בסרט.
• בגן הילדים - לענות לאזעקה ולנהום יחדיו כולם כמו תנים.
• בהופעה של ניל יאנג - להגביר את הווליום של ההופעה.
• בחוף הים, למצוא מישהו שיושב מתחת לשמשיה ולהצטרף אליו. יהיה נחמד לבוא עם בירה קרה.
• בפייסבוק - לזכור שהמילים שלך פוגעות לא פחות מטיל ארך טווח.
• והכי חשוב זה מה עושים בין אזעקה לאזעקה - להרגע, לנשום, להודות, לאהוב.

והעיקר לא לפחד כלל :)

אם נרצה....