יום שלישי, 23 בספטמבר 2014

עשייה קטנה באמונה גדולה


העולם בזכות מי קיים?

בזכות הפנסיה והביטוח?
בזכות הצבא והחומה?
בזכות הטכנולוגיה והמדע?
בזכות הדת והתורה?

אומר טשרניחובסקי (חתן שטר 50 ש"ח החדש) -

בזכותם של פרפרים, בשדות ובכרים
באביב ובקיץ חם, בזכותם קיים

בזכותם של תינוקות, בבתים ובסוכות
בכל מקום אשר הם שם, בזכותם קיים

בזכותם של קטנטנים, בכל מקום כל הזמנים
ובזכות קטני העולם, העולם קיים...


"כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח עז"



קטן זה יפה 

אומר לנו הכלכלן שומאכר,
בספר שנושא שם זה, ספר שקיבלתי שלשום במתנה מגור ועירית מחוות אדמאמא.
רק התחלתי לקרוא את הספר, אך כבר התאהבתי בו.
גם על שום היכולת שלו לחזות קדימה (רוב המאמרים בו הם מסוף שנות ה-60),
וגם על היכולת שלו לראות את הדברים בצורה הוליסטית,
לחבר את הכלכלי, לסביבתי, ולרוחני, ולהביאם כמקשה אחת,
בצורה ברורה, מנומקת, מדעית, אך לא כזו שמרחיקה את הקורא.

ומה אומר לנו שומאכר על העולם?

"חיים שמוקדשים בעיקר להשגתן של מטרות חומריות, בלי לתת את הדעת על מטרות רוחניות, הם ריקנים ותפלים, ומקימים בהכרח איש כנגד אחיו ואומה כנגד רעותה. שהרי צרכיו של האדם אינסופיים הם, ואילו האינסופיות ניתנת להשגה רק בממלכת הרוח ולא בממלכת החומר....

... במקום לגבור על "העולם" על ידי התקרבותו לאורח חיים שבקדושה, מנסה האדם לגבור עליו באמצעות התבלטות בעושרו, בכוחו, בידיעתו, או ב"ספורט" מכל סוג שניתן להעלות על הדעת...

...הרצונות להתבלט ולצבור, מטפחים באופן שיטתי את אהבת הבצע והקינאה. כיצד נוכל, ולו רק להתחיל בפריקת הנשק מאהבת הבצע והקינאה?

אולי בכך שאנו עצמנו נשאף פחות לבצע ונקנא פחות, ונבדוק כיצד אפשר לעשות את צרכינו פשוטים וצנועים יותר.... ... אולי בכך שנתמוך בכל אותם שעושים בקטן, פועלים למען אי-אלימות, למען שימור הסביבה, למען הגנה על חיות משק ובר, המקדמים חקלאות אורגנית, הבונים קהילות?

כל אלו פועלים בקטן, אולם כדי להניח את יסודיותיו הכלכליים של השלום, יש צורך בהרבה מאוד עשייה "קטנה". מנין יישאב הכוח להמשיך ולפעול לנוכח סיכונים ברורים ומפחידים כל-כך? מנין ישאב הכוח, הרב פי שבעה, לגבור על אלימותן של אהבת הבצע והקינאה, של השנאה והתאווה שבנפש פנימה?

אני מאמין שגאנדי השיב על כך כהלכה - צריך שיכירו בקיומה של הנפש בנפרד מהגוף ובקיימותה, וצריך שהכרה זו תהפוך לאמונה שחיים בה. שכן, כששום דבר אינו עוזר, גם אי-האלימות לא תעזור לאלה שאינם חיים באמונה באל האהבה".



       



לחיות באמונה

קיץ ארוך וקשה עבר עלינו.
קיץ שגרם לחלק לרצות ולעזוב את הארץ.
קיץ שגרם לחלק לאבד את האמונה באדם.
קיץ שהציף סכסוכים, וכעסים, ופחד ושנאה, בין מכרים ועמיתים.
קיץ שהרס למאות אלפי אנשים את הבתים שלהם.
קיץ שבעקבותיו נצטרך לשקם הרבה מאוד חיים,
של משפחות שכולות, של נכים ופצועים, של מובטלים והלומי קרב.

אבל איך נוכל לשקם, כאשר הפחד והשנאה רק עלו,
כאשר המצב הכלכלי רק הולך ומחמיר, וכל אחד עסוק בענייניו,
כאשר שותפיות נגמרות וקהילות מתפרקות,
כאשר מצב האקלים הולך ומחמיר, בעוד הקניונים רק הולכים ונבנים?

באמונה.

באמונה בטוב,
באמונה שאפשר לשנות,
באמונה בבני האדם,
באמונה שיש משהו שהוא מעבר לחומר ולקיים,
משהו נצחי,
שאינו יכול להיות מנוצח על ידי פצצה או סופה או מגפה.

האמונה היא התשובה הטובה ביותר שאני מצאתי,
לדכאון ולפחד וליאוש.

כיצד לחזק את האמונה?
כל אחד מוצא את דרכו.
יש מי שבתפילה או בשירה,
יש מי שבשיחה או בהקשבה,
יש מי שבעשייה וביצירה.

אני מתחזק בעזרת הכתיבה,
בכל פעם שאני כותב את האני מאמין שלי,
אני מאמין בו יותר,
ובכל פעם שאני מאמין בו יותר,
זה גורם לי לרצות לכתוב זאת ולשתף.


"משאלה אחת" של אומנית הרחוב הדרום אפריקאית faith47


בסוף השבוע הגעתי לפסטיבל "ריקוד האדמה",
פסטיבל שמתקיים ב-500 מקומות שונים ברחבי העולם,
לרגל יום השלום הבינלאומי.
בארץ הפסטיבל התקיים בכפר האקולוגי הלא מוכר קדיתא,
בהשתתפות הרבה היפים לובשי שרוולים ועטורי ראסטות.

הפעם הגעתי לפסטיבל בתור אורח משלם, ולא בתור הלפר,
כפי שאני בדרך כלל מגיע.
הגעתי עם חברים שהם הורים לילדים,
הם אינם היפים, ואינם אוהבים חיבוקים ארוכים עם הרבה אנשים,
אבל הם בהחלט שוחרי שלום, אוהבי טבע וחיות, 
ולכן הם בעצם גם היפים.














אחד החששות שקיימים, בי ובעוד אנשים,
זה שיתייגו אותנו כהיפים, שיראו בנו כמוזרים.
זה לעיתים נראה לנו פשוט מוגזם - לחבק ולאהוב את כולם,
אבל בדרך כלל אנשים פשוט לא מאמינים שזה אפשרי,
הם חושבים שזה מזויף, שזה לא אמיתי, שזו רק תחפושת.
ואז יוצאת הציניות, ועולות המגננות.

אבל בתוכנו כולנו רוצים לאהוב ולהיות נאהבים,
וזה לא משנה אם זה עם ראסטות, או שיער קצר,
עם או בלי דאודורנט, ואפילו לא אם אתה אוכל או לא בשר.
לקבל ולאהוב את מי שמולנו לא קשור אליו בכלל, זה קשור אלינו,
זה קשור לעבודה שאנו  עושים עם עצמנו.

בסדנת פסיכודרמה שהשתתפתי בה בפסטיבל,
ביקשה ממני מישהי לשחק את הפחד שלה.
נופפתי בידיי מול עיניה וראשה,
ולחשתי באוזנה שהיא לא מספיק טובה,
ושהיא שיפוטית וביקורתית, ולמה היא לא כזו,
ולמה היא פשוט לא יכולה להנות.
בשלב כלשהו היא תפסה את ידי,
והושיבה אותי מולה, ושוחחנו.
ואז החלפנו תפקידים, והיא  אמרה לעצמה,
שגם הפחד כאן, ויש לו מקום,
ואם רק היא תאהב אותו,
במקום לנסות ולהעיף אותו או להתעלם ממנו,
אז אולי הוא יעלם, או יפסיק להיות כל-כך אלים.

פחד ממוות, ופחד מהחיים,
ופחד ממים עמוקים
ופחד מהתמסרות ומחויבות,
ופחד להביא ילדים,
בעולם של מלחמות ושל חורבן הטבע שמסביב,
ושל דכאון ושל אכזריות וציניות ובורות.

אני בוחר להקשיב לפחד הזה,
לראות אותו, להתמודד איתו,
לאתגר אותו, להשתעשע איתו.

בכל רגע אני יכול לבחור אם להיכנע לו
או האם להתמודד איתו.
אין את החיים יש רק את הרגע.

שבו אני מוותר על הג'וינט,
שבו אני בוחר להגיד מילות קירוב במקום קללה,
שבו אני עושה מה שאני מאמין ואוהב,
ולא מה שאומרים לי שאם לא אעשה אז אני אסבול.

כל רגע קטן כזה מאפשר להתמודד עם הפחד
ולחוות נצחון.
נצחון קטן,
וקטן זה יפה.


אמונה ללא חרדה

ביציאה מהפסטיבל נסעתי בטרמפ
עם אשה חרדית בשם שמחה מצפת,
היא השמיעה דיסק של רב שמפרש סיפור של רבי נחמן,
סיפור שנקרא 'בעל תפילה'.
לא שמעתי את כל הסיפור,
אבל ממה שכן שמעתי ואני מכיר,
אז יש לנו מה ללמוד מהאוכלוסיה הדתית והחרדית,
לגבי אמונה, וצניעות, ומסירות, וקהילתיות.

כמובן שגם יש דברים שאיני מסכים איתם,
כמו הדיכוי שקיים בממסד הדתי לגבי זכויות האשה,
הראיה את ה'דרך שלי' כדרך היחידה והנכונה,
והמחשבה שהיהדות נעלה על שאר הדתות.

אבל בהחלט אני מתחבר לאנשי הדת בהקשר של אמונה.

יש בי אמונה שאני עוד גדול אהיה,
ושאפשר ליצור עולם טוב עבור ילדינו,
עבור שכנינו ואחינו, עבור כל היצורים החיים.

אם נרצה...

לרגל השנה החדשה ויום הכיפורים,
שיר מקסים על סליחה,
ועל לא לפחוד מחבר שבגד,
או מאבא שהכה וצעק,
או מהמפלצת שנמצאת בראשך,
מתוך אמונה שאף פעם לא מאוחר מדי
להתמסר לאהבה


      











יום חמישי, 18 בספטמבר 2014

הסיפור על יריד במסלול ועל חלום על שלום



הנהג ישב עם אוזניות באוזניו והאזין למוזיקה על מדרגות האוטובוס שלו.
בחור צעיר ומזוקן ובחורה צעירה לבושה במכנס וחולצה ירוקים, וכובע שעליו מודבק ג'וק מפלסטיק,
פנו אליו ושאלו - אתה יודע מהיכן יוצא קו 378 לאופקים?
הוא הוריד את אזניותיו ואמר - כן זה שם. אני הנהג, עוד כמה דקות יוצאים.
הם ישבו בתחנה וחיכו, ואז הגיעה חברה שלהם. היא היתה לבושה גם בחולצה ומכנסיים ירוקים,
וכתוספת היתה לה חצאית חומה ונוצה בשערה.
הם התחבקו לשלום. מה את? אני צפרדע. ומה את? אני עץ. ומה אתה? אני חציל חיוור ענה הצעיר המזוקן.
האוטובוס הגיע. הם העלו את האופנים שלהם לתא המטען ונסעו.
בדרך הם דיברו על חוויות מבתי מעצר, על הפגנות וחגיגות, על זוגיות ומיניות, וגם הקריאו מהסיפור שאינו נגמר:


לפתע הבזיקה מחשבה במוחו של בסטיאן.
הוא ידע שהוא כרגע נמצא בתוך הסיפור שאינו נגמר. 
ולכן יש מישהו שיקרא יום אחד את הספר. 
אם הוא רוצה שידעו על מעלליו, כל שעליו לעשות הוא ליצור את סיפורו שלו.
הוא הלך אל גבעת החול בצבע אש אדום ומילא ידיו מלוא החופן חול,
ואחר כך צעד אל הגבעה הסמוכה בצבע כחול ים. 
הוא פיזר את החול האדום על גבי החול הכחול:
  ב ב ב  
ראשי התיבות של שמו: בסטיאן בלתאזאר בוקס.
כעת כל מי שיקרא בספר ידע שהוא היה שם, במדבר הצבעים של גואב.
ידע שהוא פגש את המוות הססגוני בדמות אריה ענק מחליף צבעים.
אבל זה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת.



הם הגיעו לאופקים ועלו על אופניהם ויצאו לעבר מושב מסלול כדי להשתתף ביריד המקומי,
בהשתתפות חבריהם הקרקסנים, ואנשי אדמאמא שעזרו לארגן את היריד.
החום היה כבד, והם השתוקקו לקולה קרה. אך הצרכניה היתה סגורה.
אז הם ישבו בתוך המגלשה בגן השעשועים, ונהנהו מהבריזה שזרמה דרכה.
בין לבין הם שיחקו בפריזבי, הלכו על חבל, ותלו שלטים שמעודדים שיתוף והמעטה בצריכה.











היריד לאט לאט התהווה. בעלי עסקים מקומיים הגיעו למכור מרכולתם, מעט דברים תוצרת עצמית,
והרבה דברים שיובאו מסין או נקנו ונמכרים כיד שנייה.
היו גם הרבה מאכלים מקומיים - פריקסה, וברקי, ואפילו סושי מקומי.
היה גם מגדל נחשים עם תוכי, ולהקות נוער בוסריות, ומתחם טיפולים.
בעיקר היתה המולה גדולה, אנשים שנדהמים מכל השפע ולא יודעים להיכן ללכת,
ומה לעשות עם הסמארטפון, ואיזה דברים לקנות.
הפרעת קשב מקומית, ששיבשה לאנשים וגם לצעיר המזוקן את המערכות.






היריד המקומי - לחצו על התמונה להגדלה

הם שוחחו עם עלם צעיר שסיים שנת שירות בקק"ל, וכעת היה לפני גיוס לצה"ל
הוא ידע שהוא הולך להיות קצין שלישות במשך ארבע שנים,
הוא לא ידע בדיוק למה, חשב שאין לו ברירה, 
הוא ידע שהוא רוצה לתרום, וגם הבין שכנראה שזו לא הדרך הכי טובה,
אבל מה כבר אפשר לעשות, חייבים לעשות צבא.
החציל והצפרדע איחלו לו הצלחה, ושילך אחרי ליבו, וימצא את התשובה.
הערב הגיע, וההמולה דעכה. נותרו רק חברים מהיריד האנושי הנודד,
לשוחח על העתיד, על מחר, על בכלל, לפני שיתפזרו כל אחד לדרכו,
וכך נשארו לישון, חציל חיוור, צפרדע ועץ, בין המגלשות על המשטח הרך,
ואיתם כלבה לבנה שנבחה על מכוניות, 
ושמרה עליהם מפניהן, אבל לא מפני נמלים ויתושות.









למחרת הם המשיכו לדרכם, בנדודים בין מוסדות חשוכים לפארקים ציבוריים,
בנסיון לשנות את העולם, לשנות את עצמם, לקבל את הבלתי מושלם.
הם פגשו ילדות בדואיות, ורווקה בת 32 מאופקים, ואמהות לחמישה ילדים
שנאבקות לקבל בית עם יותר מ-3 חדרים, ונהגי אוטובוס חביבים.
לכל אחד את הסיפור שלו, והכל חלק מאותו סיפור, 
שיתכן שמישהו יקרא, ויתכן ואיש לעולם לא ידע.

אבל זה הוא סיפור שימשיך להיות מסופר בפעם אחרת....


וכעת למבזק החדשות,
(שגם הן בעצם סיפורים, כאלה שמתיימרים להיות מאוד נכונים ורציניים):

אתמול גורשו בעזרת כמה מאות שוטרים כמה משפחות מגבעת עמל,
שכונת עוני שנמצאת מתחת לכמה גורדי שחקים, והאנשים העשירים רוצים לבנות שם עוד בניינים.

בעוד שלושה ימים, ב-21.9, הוא יום השוויון בין יום ולילה,
מתקיים יום השלום הבינלאומי. במהלכו ולקראתו מתקיימים כמה אירועים:


  • בניו-יורק ובכמה מאות ערים ברחבי העולם מתקיים מצעד האקליםגם בארץ יתקיים מצעד שמבקש להפנות תשומת לב לשינויי האקלים, ולהתחיל לפעול כדי לנסות ולשנות את הכיוון שאליו אנו הולכים,לפני שיהיה מאוחר מדי.
  • בהקשר לשינויי אקלים ופגיעה בסביבה, אי אפשר להתעלם יותר מכך שהתעשייה שמצליחה לחרב את הסביבה בצורה הכי יעילה זו תעשיית המזון מן החי. וכמובן שמעבר לכך התעשייה הזו היא משחטת המוסריות הגדולה ביותר של המין האנושי, כי לא יתכן רצון אמיתי לשלום כל עוד ממשיכים לשעבד, להרוג, לאנוס, ולהתעלל ביצורים חלשים מאיתנו רק כדי לספק תאוות בצע ובשרים. לכן ביום שבת הקרוב מתקיים מצעד בעלי החיים.
  • אי אפשר להתייחס לבעלי חיים, בלי להתייחס לאחינו בני האדם. המאבק למען זכויות אדם בישראל ממשיך, בקריאה לאפשר לפלסטינים, לפליטים אפריקאים, ולכל מי שחי בישראל, חופש תנועה ואת הזכות למשפט הוגן. כי אין שלום בלי צדק. (זה לא אירוע, אבל חשוב לספר).
  • ומי שרוצה לרקוד למען השלום, כי גם זה חשוב, מוזמן לפסטיבל ה- earthdance, שמתקיים זו השנה השלישית. גם השנה הוא יתקיים בקדיתא. שלושה ימים של מוזיקה, סדנאות, ריקוד ויצירה למען שלום ואהבה.



שלא נפסיק לחלום,
ונשאף להגיע לשלום
שלום אמיתי שמאפשר חופש ושמחה
עבור כל אדם וכל יצירי הבריאה.

איזה סיפור אנחנו רוצים ליצור?

מה אנחנו רוצים שנכדינו יקראו עלינו?
את כל משאלותינו אנחנו יכולים להגשים
את הסיפור שלנו אנו כותבים

זה אינו סיפור שיסופר בפעם אחרת,

זה הסיפור של מה שקורה עכשיו...

אם נרצה...




יום ראשון, 7 בספטמבר 2014

להזדקן בחן





ארץ זבת פסטיבלים ואירועים ישראל הזו.
עד לפני חודשיים לא ידעתי שיש כזה פסטיבל רגאיי במדבר,
אך מסתבר שהוא מתקיים זו השנה השביעית ברציפות,
והשנה רצה הגורל ואני יחד עם חברי הנוודים הירידיים התבקשנו להיות אחראי מתחם הילדים.


      


הסכמנו לכך בלי לדעת ממש מה יהיה שם, מי נהיה, ומה נעשה.
עד יומיים לפני האירוע עדיין לא ממש ידענו.
החוסר ידיעה הוא חלק מהיופי של אורח החיים הנוודי, אבל לפעמים זה יכול להיות גם מלחיץ.
אני וטליה מצאנו את עצמנו עושים טלפונים ומנסים להשיג עוד אנשים,
מנסים להנדס את כל הזבל וחומרי היצירה שאספנו לתוך האוטו של ההורים,
קצת מתמרמרים וקצת מתעצבנים, למה לקחנו על עצמנו את מתחם הילדים.

להגיע למתחם ילדים כשאנחנו עצבניים, זה לא כל-כך בריא. זה עלול להגמר לא טוב.
למזלנו יש לנו חברים טובים ומצחיקים, שלא נטשו אותנו ברגע האמת,
וקיבלו בסלחנות ובהומור את המרמור.
יצאנו ביום חמישי בצהרים מתל-אביב הלחה לעבר חאן השיירות במדבר הרחוק.
נסענו חמישה באוטו דחוס, עם תיקים על אנשים,
וצחקנו על זה שרק חסרה לנו תרנגולת באוטו כדי להיות כמו הודים אמיתיים.
אבל רוחנו היתה מרוממת בזכות החברים -
מיכלי הנוודית האומנותית שרה לנו וניגנה  ביוקלילה, רז נתן לנו ביטבוקס, ונתנאל התפלל ונשם גם בשבילנו.

הגענו ליריד והתמקמנו במתחם שלנו.
אוהל בדואי סגור הרמטית ומלא במזרונים.
מה עושים עם כל המזרונים? ומה לגבי הסדנאות שהיו רשומות בלו"ז הפסטיבל של הכנת גלידות ועפיפונים?
ואיך נושמים בתוך האוהל הענק והסגור הזה, שעשוי מצמר גמלים?

קמנו למחרת והתחלנו לגלגל את דפנות האוהל,
תלינו דגלים, שכתבנו את הלוז, גנבנו אוכל מההפקה, וישבנו לתכנן את היומיים הקרבים.
תיחמנו אזור צביעה בגואש כך שלא יתלכלכו כל המזרונים,
מהמזרונים יצרנו מבצר ומילאנו אותו בכדורים,
ופיזרנו משחקי קופסא, שש-בש וקלפים.

לאט לאט התחילו להגיע ילדים.
לא בדיוק בגילאים שציפינו להם, יותר בני נוער מתבגרים.
כולם מאוד התלהבו מהציורים וישבו לצייר אחד לשני על הגוף.
לאט לאט גם התחילה המוזיקה.
פחות רגאיי רוטס הישן והטוב, יותר באסים כבדים וצעקות במיקרופונים.

הפסטיבל לא היה מבדר במיוחד עבורנו, אבל כן היה מאוד מלמד וגם מהנה לפרקים.
סיגלנו את הסדנאות לגילאים ולתנאים -
סדנת העצמה נשית לנערות מתבגרות, סדנת ביטבוקס.
וגם לא שכחנו את ההורים והילדים, שמאוד נהנו מהכנת כובעים.
מצאתי את עצמי די הרבה מתנהג כמו גננת -
אל תעשנו פה, אל תשתו פה, זה לא מקום לשבת לאכול תעברו לצ'אי שופ,
תכנסו חזרה לאזור של הגואש, תפסיקו להתמזמז במבצר של הילדים...
ממתי אני צריך להיות הגננת? האם זה אומר שהזדקנתי?

הלילה היה די קשה עבור רובנו (חוץ ממני שישנתי כמו תינוק) משום שהיינו באמצע של שלוש רחבות,
והגיעו לישון אצלנו הרבה כאלו שלא הביאו אוהלים.
בבוקר נאלצנו להעיר את כולם, החלטתי לעשות זאת בעזרת מקל עם נוצת דגדוגים.

נוער ישן מכוסה במפת ניילון מלאה בצבעי גואש... חמודים...

הנוער די שנא אותי, אבל למזלו לפחות לא הערתי אותו כך:

    



למחרת המשכנו בסדנאות וביצירה. ויצאו  דברים די יפים
הנה קצת תמונות להתרשמות:




הכובע הכי שווה - רפי מוטרפי


מציירים אחד על השני בגואש


כובע רגאיי בייצור עצמי -
תשובה למסחור של הענף


פינת היצירה


סדנת ביטבוקס של רז אקסטרה אלפא מונקי אחד


כן היו גם ילדים עם הורים


המבצר נכבש 


מוביילים וילדים גדולים וקטנים


שקיות ניילון וגלילי נייר טואלט מקשטים את העצים


אז כמו כל אירוע ירידי, אנחנו שואלים את עצמנו - מה למדנו?

למדנו להתמודד עם חוסר וודאות - לגבי מי יהיה ומה יהיה ואיך יהיה.
למדתי מנתנאל לצחצח שיניים עם מקל ליקריץ, ושלא צריך סבון כדי שיהיה עור חלק ונקי ונעים.
למדנו לשחרר דאגות אבל לא אחריות  - על ציוד, על אנשים, על תכנים.
למדנו שבני הנוער של היום די דומים לנו כשהיינו בגילם למרות שהם גדלים יותר בחברת מסכים.

ובעיקר למדתי שנחמד להזדקן בחן. אני כבר לא בן 18 (יותר מרגיש בן 21 ככה),
אבל עדיין נהנה מקרולינה ותומר יוסף שרים,
מלראות בחורות נאות רוקדות עם ציצים קופצים,
וילדים משחקים בכל מיני גילאים.

מילה טובה לסיום למפיקים של הפסטיבל:
הפסטיבל הזה צמח מכמה חבר'ה שרצו בסך הכל לעשות לעצמם שמח ומוזיקה במדבר,
ומפה לשם הוא כבר קיים 7 שנים, ומגיעים אליו אומנים מפורסמים מהארץ ומחו"ל.
דוכני האוכל כולם צמחוניים, וזה המקום היחיד שבו ראיתי צעירים אתיופיים שמרגישים שייכים.
הפסטיבל הזה, כמו היריד, כמו החיים, מזכיר לי שאנחנו אלה שיוצרים את המציאות,
שאנחנו אלה שמספרים את הסיפור של החיים.

אם נרצה...

"צועדים מחוץ לבבילון" של מלכת הרגאיי (שהכרתי במתחם ג'מייקה הקטנה)

      

יום שבת, 30 באוגוסט 2014

על טכנולוגיה, מסע, אהבה ויצירה


פוסט אורח של יקיר אוזן,
איש חינוך, משורר, הוגה, ומטייל
לקריאה נוספת - קריצתו של סיזיפוס


כשאתה קורא דברים אחרים שאנשים כתבו ואתה מודה על כך שיש אנשים שכתיבתם מעוררת לפעולה או וגם מעוררת השראה, חשוב להודות להם על כך.. כך עשתה מישהי שקראה בבלוג שלי, "כתיבה נוגעת" היא קראה לזה.
וכך עשיתי אני כשביקשתי מארני, חבר ושותף יקר, מתוך כבוד לבלוג המקסים שלו, להתארח לפוסט אחד ולכתוב ברוח הבלוג.

חשבתי שאתחיל את זה אחרת..
אבל אני לא יכול כי היום, כשחזרתי מאירוע שבו התנדבתי להיות "וולקאם" ב-פלא
בדרכי לעלות על מונית שירות חזרה לביתי גיליתי כי הפלאפון לא נמצא עלי. מאז מחשבותיי עסקו בזה
בהתחלה היה כעס על עצמי, ועצבנות על חוסר האחריות שגרמו לפלאפון ליפול מכיסי.
אך לאחר מכן, כשישבתי במונית ושמעתי את הנהגים צועקים זה על זה בטלפון על מי יצא ראשון ולמה- עלה חיוך על שפתי.
פתאום נזכרתי שרק ממש לפני כמה ימים בנסיעתי על הרכבת, אמרתי לעצמי כמה שאנשים כל כך מחוברים לדבר הזה, כשאתה יושב על ספסל ברציף של תחנת רכבת ומסתכל על רכבת העוברת למולך, מעט מאוד האנשים שמסתכלים בחלון, או עושים דבר אחר מלהיות במחשב או במכשיר. יותר מכך- מעטות האינטראקציות הנוצרות בין אנשים כשהם יושבים זה מול זה ברכבת או באוטובוס, כי כל אחד מעדיף להיות בעולמו, אך המונח הזה לא ממש נכון- כי אתה לא ממש בעולמך אלא הופך להיות צופה בעולמות של אחרים (היום קוראים לזה פייסבוק). וכך כל אחד מציץ אל חייהם של אחרים במקום פשוט להיות בחייו שלו- ואולי גם להיות מוכן שמישהו פתאום יכנס אליהם במפתיע.
אז הנה קיבלתי תזכורת, או מתנה, או את מה שביקשתי.. או פשוט את ההבנה- להיות בכאן ועכשיו, להיות נוכח, להטיל חותם בהווה, לתת מקום למה שקורה. להסתכל למעלה.
                                                                     

       




לפני כשלושה חודשים, איפשהו במהלך יוני..
אני וארני ישבנו על הספות מחוץ לפלא.. זה כשהיה אירוע פרי-סקול. בית ספר חופשי. אירוע שהתחיל אי שם ב-גוקרנה
לי יצא לשמוע עליו ולהביא אותו לנפאל, עד שחזר מהסיבוב במזרח והגיע גם לארץ.
ואז מתוך שיחה שהתגלגלה על זה שמרחבים כמו פרי-סקול צריכים להיווצר בכל מקום ולא רק בתל אביב, במזרח או בפסטיבלים, ומתוך חזון של ארני לקהילה שתנדוד ותלמד- נוצר ה-היריד האנושי הנודד. פרוייקט המאפשר לאנשים פשוט לתת את המתנות שיש להם לתת ולהיות מה שהם רוצים להיות. הפרוייקט זכה גם להיות מוצג בכנס שלמיזמי חינוך אלטרנטיביים וכך הפכנו מחבורת היפים שפשוט רוצים לעשות משהו מגניב ל- "Proffesional hippies" שהולכים עם הרעיון שלנו כל כך רחוק, אפילו עד הכלא.

האמת שיותר ממה שהרעיון נוצר, הבנתי, כי הוא תמיד היה שם. החיים הם יריד במובן מסויים, אם נבחר להסתכל עליהם כך, זה פשוט אנחנו שלא מספיק הטבנו לראות. יריד כי אנחנו תמיד יכולים לבחור מבין אינסוף אפשרויות, יריד כי הזמנויות חדשות ללמוד ולעשות תמיד מתדפקות על דלתינו, רק צריך להקשיב ולתת להם להכנס. יריד כי יש אינסוף צבעים ואינסוף אנשים ואינסוף חוויות שיכולים להמצא בדרכך בכל שלב בחיים- עליך רק להיות ער לכך. יריד כי השפע הוא לא חיצוני, הוא פנימי, וכמו אהבה, ככל שאתה נותן מהשפע שיש לך לתת, ככה יותר שפע נהיה בעולם.
ומתוך כל הדברים שעשיתי השנה ומאז שחזרתי לארץ, זה היה ועדיין אחד הדברים המשמעותיים ביותר.


תעודת הוקרה שקיבל כל אחד מאיתנו על השפע שחלק בכלא



לפני כמה ימים חזרתי מביקור בקיבוץ סמר, סמר הוא קיבוץ שיתופי הנמצא בדרום הערבה כחצי שעה מאילת, מה שמיוחד בקיבוץ הזה שהוא לא מוכן לוותר על החלום שלו- ולכן חי אותו יום יום בעיניים פקוחות. קיבוץ בו כל אחד תורם לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו, יש קהילה תומכת ואוהבת, חבר'ה צעירים שחלקם ילדי הקיבוץ וחלקם מתנדבים וצעירים מבחוץ ובעיקר מקום לכל אחד להיות מי שהוא ומה שהוא. אחת האמרות בסמר היא ש"מקבלים את כולם". לא משנה מי אתה ומה אתה.
הענף העיקרי בקיבוץ סמר הוא התמרים, ובחודשים אלה מתקיים הגדיד שזה מעין אירוע קיבוצי בפני עצמו, אנשים מרחבי סמר וגם אנשים שרק ביקרו בסמר או היו בה לתקופה מגיעים לתקופת הגדיד ונרתמים למשימה של גדיד התמרים. על הדרך זוכים כולם למפגשים מחודשים, להעלאת חוויות ישנות ויצירת חוויות חדשות.


מג'הול- להקה שהוקמה מצעירים בקיבוץ סמר


      




כרגע נפתחה בפני האפשרות לעבור לסמר לשנה הקרובה, לעבוד ולחיות בקיבוץ ולהיות חלק מקבוצת הצעירים. ואולי גם לשלב לימודי אנתרופוסופיה בצוקים.
המחשבה על לעזוב את תל אביב אחרי שהצלחתי סוף סוף למצוא בה מעט את מקומי, את האנשים הנפלאים שהכרתי בתקופה האחרונה, את המעבר מלימודים של חינוך דמוקרטי לאנתרופוסופי ובעיקר את האני המוכר לי של מי אני עד עכשיו- כשגרתי כאן- היא מחשבה מפחידה ומבלבלת. בימים האחרונים תוקפים אותי כאבי ראש חזקים ואני די בטוח שיש להם קשר להתלבטות הזאת.. ולאחר שיחה עם חבר- הבנתי מה מקורה.

הפילוסופיה של ה'אני'

חבר שלי, יובל, שהכרתי במסגרות גרעיני הנחל של תנועת בני המושבים, אמר לי שהוא כותב את הסמינריון שלו בימים אלה על למה חינוך דמוקרטי זה החינוך הראוי ביותר בחברה פוסט-מודרנית.
תוך כדי שיחה הבעתי טענה לדוגמאות כמו ריינבו ו-ברנינג-מן שבעיני הם אלטרנטיבות- מעין T.A.Z'ים בחברה כיום.
הוא טען שהוא מבטל את האפשרויות האלה שכן הם מייצרות פירוק של האני, שבכל אירוע כזה מותר לך להיות מה שאתה רוצה ולהתנהג באיזו צורה שאתה רוצה, ולכן האני שלך נשבר כל הזמן. ואין לך בסיס קבוע - מה שמייצר אצלך דיסוננס או פער בין זמנים שונים או בין החוויות האלה לחוויות אחריות- שגרתיות יותר שאתה חווה במהלך חייך.
לאחר שנפרדנו, חשבתי על כך, והבנתי שהדברים שאמר היו נכונים ושגויים בו זמנית. זה לא הגיוני אבל בדיוק זה העניין- זה מעבר לתפיסה הרציונלית.

חוויות שונות, מיוחדות, שאנחנו עוברים במהלך חיינו, אם זה פסטיבל, מפגש, התנסות, טיול, או כל דבר אחר שעולה על דעתכם, הן לא מפרקות את האני- הן בונות אותו. הן בונות אותו כמו ששריר נבנה, כדי ששריר יבנה, עליו לייצר איזה מאמץ, תנועה, שינוי. התנועה הזאת בתחילה מפרקת אותו, אך למעשה רק כדי שיוכל להבנות שריר חזק יותר. בתחילה השריר מתפרק, מתוך אימון ומאמץ, ולאחר מכן רקמות השריר נבנות מחדש. כך בדיוק גם עם האני. כל חוויה, הזויה, מיוחדת, מטורפת ככל שתהיה- לוקחת אותנו למצב של תנועה פנימית שעשתה בנו איזשהו שינוי, היא הוציאה אותנו מהמצב בו אנחנו רגילים לתפוס ולראות את עצמנו בעיני עצמנו ויצרה מצב חדש- המצב הזה הוא בדיוק הזמן בו אני מבין כי אני השתנתי, או משהו השתנה בי- כאן מתחיל להבנות האני.
האמת היא שאנו משתנים כל הזמן. אם אנו נעים בצורה חיצונית- מטיילים למשל, אנו משתנים מהמראות, מהחוויות ומהאנשים שמשפיעים עלינו ברגע המפגש. או שאנו נשארים במקום אחד ומתחוללת בתוכנו תנועה פנימית, הקוראת לשינוי מן הפנים אל הבחוץ. אם נמשיל את עצמנו לטבע, אז הטבע בשינוי מחזורי כל הזמן. סתיו, חורף, אביב, קיץ.
כך גם אנחנו. עונות השנה נותנות אותותן גם בתוכנו כל הזמן.


מה זאת אהבה?
באחד המפגשים האחרונים והייחודיים שהיו לי שאלנו את עצמנו כל אחד 'מה זאת אהבה בשבילי'
עניתי שאהבה בשבילי זה כמו בנסיך הקטן, שמטפל בשושנה שלו.
הנסיך הקטן אוהב אותה לא בגלל יופיה ולא בגלל הגוון האדום שבעלי הכותרת שלה. הוא אוהב אותה כי הוא מטפל בה ומטפח אותה, מגנן אותה ודואג לה.
ואם נקח את זה לחיים שלנו- הנסיך הוא אני, או את או אתה או אנחנו, והשושנה היא המשמעות שאנו בוחרים להעניק לדברים. דבר מה נהיה משמעותי כשאנו באמת משקיעים בו ונותנים לו מקום בחיים שלנו.





הנסיך הקטן והשושנה


המקום בו אנחנו נמצאים הוא לא המקור לספק לנו את ההנאה או האושר מתוכו
אלא כמות הזמן והאנרגיה שנשקיע בו. אגב, כך גם בדיוק אותו דבר עם אנשים- יותר ממה שאנו אוהבים אותם על מה שעשו לנו, אנו אוהבים אותם על מה שעשינו למענם.
כשחושבים על זה בצורה עוד יותר רחבה- כך זה גם עם החיים.

שנדע להעניק מעצמנו בכל מקום בו נהיה
שנהיה נוכחים במה שקורה לנו בהווה
שנזכור שחשך הוא העדר של אור
ושלכל הנסיכים והנסיכות מגיע למצוא שושנות שיעטרו את כתר חייהם


אם נרצה.

יום שבת, 23 באוגוסט 2014

כתום זוהר מוקף באפור



    


ביום רביעי ביקרתי עם עוד חברים בבית מעצר אוהלי קידר בבאר-שבע.
הגענו במסגרת היריד האנושי הנודד, מסגרת שהיא מאוד לא ממוסגרת,
או כמו שאני אוהב לומר - מסגרת לחלופות מתהוות וחלופה למסגרות קיימות.

הגענו דרך טליה שמתנדבת בבית המעצר מזה שנתיים.
טליה הצליחה ליצור שם קשרים עם צוות החינוך, שחוצים את גבולות הקשר המקצועי
ומגיעים לתוך נבכי הקשר האנושי, שם הכל אפשרי.
קצינת החינוך הגר אהבה את טליה ואת הרוח שהיא מביאה,
וגם שמחה על פעילות חינמית עבור העצורים,
והזמינה אותנו לבוא ולעשות אירוע ירידי בבית-הכלא.

טליה מאוד עלצה מהרעיון והחלה לפנטז איך נעשה שם מדיטציה וקרקס,
אך היא לא השאירה זאת רק בשלב הפנטזיה, אלא הגשימה.

וכך מצאנו את עצמנו, ביום ראשון בערב יושבים בגינה הציבורית ביפו
חבורה של אנשי קרקס, מורים, אומנים, נוודים ופעילים חברתיים
ומדסקסים איך נגיע לבית הכלא, ומה הקונוטציות שעולות לנו משם.
חלקנו היינו בעצמנו עצורים - מי על שחייה בעירום ומי על עישון צמחים.
אבל רובנו לא היינו בתוך בית מעצר, והחשש שלנו היווה הזדמנות עבורנו לגדול ולצמוח,
וגם להתכונן ליום שבו אולי אנחנו נהיה מאחורי הסורגים.


    



ביום שלישי יצאנו לבאר שבע כדי להעביר את ציוד הקרקס, המחצלות והכריות
בתוך שערי הבירוקרטיה, שנפתחו לנו כסדק, ודרכם עברנו את החומות וחוטי התיל.
תלינו דגלים צבעוניים, פרשנו מחצלות והתכוננו בהתרגשות ליום המחרת.
בערב הגענו לישון מול שערי בית הכלא החיצוניים - משאית הקרקס שמחה,
ועוד ברלינגו ומחוצה לה מחצלת עם שקי שינה וחבורה של הזויים.

הלכנו לישון בצל חידוש הירי והטילים,
אבל מה שבעיקר הפריע לנו היו השומרים שבאו לשאול מי אנחנו ומה אנחנו עושים.
אמרנו להם שאנחנו אורחים של בית-הכלא ואנו זקוקים לשינה,
אז שבבקשה לא יפריעו לנו עם הטנדר הרועש והצ'קלקות המסנוורות,
והם שאלו למה אנחנו ישנים בחוץ, ואם אנחנו לא מעדיפים לישון בתוך התאים של בית הכלא,
הודינו להם בנימוס, והסברנו להם שאנחנו מעדיפים את חברת הבדווים.

בבוקר עברו כמה משפחות בדוויות  רכובות על חמור ובליווי כלבים,
וגם עברו כל עובדי בית הכלא ברכבים שלהם,
ועשו ביניהם תחרות מי עושה פרצוף יותר נדהם
כאשר הם ראו את המשאית ואותנו יושבים על ידה.
כך אנחנו נראינו:













אחרי ארוחת בוקר הגענו לבית הכלא והמתנו לאישורי הכניסה שלנו.
12 חברים, ששה גברים ושש נשים, עם שרוואלים ובגדים צבעוניים.
הסוהרים לא ידעו איך לאכול אותנו ולהישאר רציניים.
וגם אנחנו היינו די משועשעים.
רקדנו למצלמות הביטחון, ונופפנו לשלום לדיירים המופתעים.

אחרי קצת בלגן בירוקרטי, ועבודה מאומצת של צוות החינוך נכנסנו למתחם ועברנו לכיוון החינוך.
קיבלנו הסבר קצר על המקום, תדרוך מה מותר ובעיקר מה אסור,
הוזהרנו שלא להיות יותר מדי נחמדים ופתוחים עם האסירים, כי בכל זאת הם עברינים.
אחרי כמה דקות הם החלו להגיע, לבושים בכתום זוהר, חשדנים אך חייכנים.

חברנו ליאור התחיל בפעילות בוקר שוברת מתח ומוסכמות מעולמו של אושו,
הרבה צחוק, קצת מתיחות ונשימות. ואז הזמנו את כולם לקחת חלק בסדנאות
היתה סדנא על כעסים, וסדנא על כסף, היה ציור קיר מקסים, והיה פיסול מנייר
היה מדיטציה והיה ג'אגלינג, והיה שח ודמקה, ובעיקר היה נהדר.

ברקע היה הפער, בין המקום שממנו אנחנו מגיעים והמקום שממנו מגיעים העצורים,
ובינינו היו כל הזמן גם סוהרים ואיסורים, וסורגים, ומדים, ופחדים.
העצורים הם לא בדיוק מה שרואים באוז או בנמלטים,
לדעתי הם בסך הכל אנשים, כמוני כמוך, אולי קצת פחות משכילים, ויותר מוכים.

אחרי ארבע שעות כשהעצורים חזרו לתאים, אנחנו אכלנו צהרים ושוחחנו
ובעיקר התרגשנו מכל הדבר היפה הזה שקרה,
בתוך המקום החשוך הזה הזה שנקרא מתקן כליאה.





אחרי זה עשו לנו סיור באגפים ובתאים,
ראינו אנשים שניסו להושיט אלינו אצבע דרך חורים מרובעים
ושאלו אותנו מי אנחנו ומאיפה אנחנו באים,
ולי הם נראו כמו קופים בכלוב שמקבלים סיגריות במקום בוטנים.

את היום השני של היריד שהיה אמור להתקיים למחרת,
ביטלו בגלל החשש לאזעקות ולטילים,
או בגלל שהיינו יותר מדי שונים ומוזרים,
אנחנו לא באמת יכולים לדעת, אבל בכל זאת מקווים,
שנוכל להגיע ולעשות שמח במקומות חשוכים,
ושהשארנו משהו טוב בלב של האסירים והסוהרים.

את התובנות שלי על בית-כלא, כולל חווית מעצר אישית כבר סיפרתי בבלוג.
שמחתי על האפשרות לחלוק את החוויה הזו עם עוד אנשים,
עם אחותי, וחברים טובים, ועם טליה אהובתי ועם אנשי חינוך מקסימים במדים.

אני מקווה שנמשיך להסתובב עם היריד האנושי הנודד בבתי-כלא נוספים,
ואני מזמין את כל מי שזה מדבר אליו להצטרף אלינו, כולם מוזמנים :)

הביקורים שלנו מתקיימים בכל מיני בתי כלא,
בתי כלא של המדינה ובתי כלא של החיים,
כי כולנו חיים בבית-כלא כזה או אחר,
או כמו שאומר ג'ורג' ברנרד שו:
"בית הספר הוא הדבר הנורא ביותר עלי אדמות עבור חפים מפשע.
בתור התחלה מדובר בבית כלא, אך במספר מובנים  הוא אף אכזרי מכלא.
בכלא לדוגמה, לא מכריחים אותך לקרוא ספרים שכתבו הסוהרים."

שנהיה כולנו חופשיים ושמחים,
ושנבין שהשחרור של עצמנו,
קשור בשחרור של אחרים

אם נרצה...


     

יום ראשון, 3 באוגוסט 2014

שברי את הטלוויזיה ובואי נתעורר


וכיתתו טלוויזיותיהם לאדניות ושלטיהם למזמרות
ועם לא ירים על עם חרב, ולא ידעו עוד צריכה חסרת טעם מהי

מיצג פירמידת הטלוויזיות בפסטיבל השלום בפארק הירקון



אני יושב בסלון של הורי ומקשיב בלית ברירה לחדשות.
המרקע דולק חלק גדול מהזמן על ערוצי המלחמה - חדשות השעה כלשהי בברברת בלתי פוסקת.
אני רואה את ההיפנוזה שהיטלויזיה יוצרת, את הפחד שהיא מפיצה
ורוצה לשבור אותה, שתפסיק להרעיל את המוח.



     



אבל אני לא עושה את זה,
אז אני יוצא החוצה לעשות מדיטציה, לנשום קצת.


אני מסביר להורים שלי שהטלוויזיה מפיצה בורות, מראה תמונה חד צדדית וצרה של המצב,
ממסגרת ומקבעת את המציאות, מעוותת את האמת, מגבילה את השיח, זורעת פחד, מעודדת צריכה ועוד צריכה.
אבל זה לא עוזר.
הבהייה נמשכת, אז אני כותב פה בבלוג ושם עוד קליפ על לשבור את הטלוויזיה:



        



לפעמים אני תוהה מה יותר מוזר, שעדין קיים מכשיר כזה שמשדר כל הזמן דברים בלי יכולת להגיב אליהם,
או אנחנו, שעדין בוהים בדבר הזה ומתמכרים לאלחוש שזה יוצר אצלנו.
לפעמים בא לי לצלם את הזקפה של רוני דניאל כשהוא מדווח מהשטח לבוש באפוד,
או או להוציא את המקל מהתחת של יונית לוי ולשמוע אותה מדברת כמו בן-אדם ולא כמו רובוט סמכותי אך אנושי.
לפרסם פרסומת אמיתית כמו זו של קוקה קולה, ולא השלטים הצבעוניים שנמצאים כעת בכל שלטי החוצות,
או לאונן על איזה פרסומת עם מסרים מיניים בוטים.
אבל זה לא קורה.

אז אני פותח דף פייסבוק ואוגר בו תמונות של איך הטלוויזיה מוצצת לנו את התבונה האנושית שנותרה בנו.
הנה כמה תמונות משם:


התפתחות הטלוויזיה לאורך העשורים





שב! אמרתי לך לא לקרוא או לחשוב בעצמך

לפעמים אני תוהה כמה זה משנה,
ולמה זה עדיין נוגע בי,
ולמה אני לא פשוט טומן ראשי בחול או עובר לארץ אחרת,
אבל אז אני נזכר שזה בגלל שאכפת לי
ובגלל שאני אוהב את האנשים שמסביבי
ורוצה לראות אותנו חיים ומאושרים.

כשהייתי נער גדלתי מול הטלוויזיה.
התרגשתי מאוד מכך שיש ערוץ סרטים וערוץ סדרות ואפשר לצפות כל היום,
וזה מה שעשיתי.
צפיתי וחיכיתי לפרק הבא לסרט הבא.
רק בצבא כשגרתי תקופה בלי טלוויזיה גיליתי כמה זמן פתאום מתפנה,
וכמה דברים אחרים יש לעשות כשלא בוהים במסכים.
אבל היום יש לנו מסכים יותר מתוחכמים,
מסכי מגע, ורשתות חברתיות, והמון תוכן זמין וחינמי.
אז אני גם מייצר כזה תוכן בתקווה שזה יגע במישהו,
ואז אולי גם נוכל לגעת אחד בשני באמת,
עם הידיים, עם העיניים, עם הריח, עם הלשון.

נבכה ונצחק כמו פעם כמו תמיד,
ונרגיש מחדש, ונבחר להתמודד עם המציאות המטורפת שיצרנו,
וננסה לתקן את שקילקלנו, ולבנות מחדש את שהרסנו

אם נרצה...


"יש דברים שהם קיימים בפנים ואנחנו כאילו לא...לא מודעים אליהם.
כולנו צינים כל הזמן, כל כך הרבה וכאב חושים ופותחים עיתון ואומרים: נו, עוד אסון.... אבל זה לא ככה.
חבל ש...שהגענו לכזה מצב נוראי בשביל להתעורר ולראות את זה
אני יודעת שאני התעוררתי , אני התעוררתי באיזושהי צורה"



להביא שלום עלינו ועל כל העולם







ביום שישי נסעתי עם חברה לבקר חבר בשדרות. יותר נכון מכר דרך חברה משותפת, שעל כל סטטוס שבו אני מנסה להפיץ שלום ואהבה והתנגדות להרג, הוא מביע שמחה על מות ערבים, ומספר לי כמה החיים קשים בשדרות ושאין לי מושג.

אז אמרתי לעצמי, וואלה אין לי מושג. ונסעתי לבקר אותו. כי בפייסבוק זה נשער תמיד ברמת הדעות, ההשמצות והתוכחות. ופנים אל פנים יש גם מחוות, וניואנסים, ומבט בעיניים, וטונים של דיבור.

הגעתי אתמול בצהרים לשדרות ופגשתי חברים שהגיעו עם אוטובוס שנקרא "אוטובוס השלום" לבקר תושבי שדרות שחברים בארגון @קול אחר, שמנסה ליצור שיח והדברות בין אזרחים מישובי עוטף עזה, ותושבי עזה. כמובן ששיח כזה קשה למימוש כי אף אחד לא יכול לעבור את גדר. אבל יש לנו אינטרנט, ועצם הרצון והיכולת לשמור על קשר עם בן-אדם מ"הצד השני", נותן אנושיות ופנים למלחמה הנמשכת הזו.

אחרי זה האוטובוס נתן לי טרמפ אל ביתו של החבר.
הגעתי, התחבקנו, אמרנו שלום, שתינו קפה, עישנו ג'וינט.
ביקשתי ממנו שיספר לי איך זה לחיות בשדרות ולמה הוא כל-כך שונא ערבים.

הוא הסביר לי שעוד מהצבא הוא היה ככה, וסיפר לי על מקרי אלימות קשים, כולל רצח אלים של פלסטיני ללא שום חרטה או אשמה.

ישבתי והקשבתי לו, בנסיון לא לשפוט או לבקר אותו.

גם אני הרגתי פלסטינים במבצעים צבאיים. גם אני ראיתי חפים מפשע נהרגים בעזרתי, אפילו שזה היה מרחוק, ללא המגע האישי וללא ההאשמה ברצח.

אז הקשבתי לו מספר על איך הוא מת לפוצץ מכות לשמאלנים, ואיך הוא זרק ביצים על האוטובוס שאיתו הגעתי אליו, רק לפני שבוע. למה זרקת עליהם? שאלתי אותו? "וואלה הם שמאלנים, מה הם באים לפה עכשיו". ותהיתי לעצמי מתי להיות בעד שלום הפך למשהו פוליטי?

אז הסכמנו שמזל שאנחנו נפגשים עכשיו ומדברים, כי יש מצב שהיינו נפגשים בסיטואציה אחרת והוא היה מפוצץ אותי מכות.

הוא גם סיפר לנו על חבר ערבי שיש לו, ואיך פעם דוד של החבר הזה פחד ממנו שהוא בא לעצור אותו כי שבוע לפני הוא נתן לו סטירה במחסום. הוא סיפר לנו כמה זה היה לא נעים לו.

הוא סיפר לנו כמה אכזריות הוא רואה אצל פלסטינים, על כמה שריטות הוא עבר בצבא, על כמה קשיים יש למשפחה שלו בחיים בצל הטילים. הוא סיפר לנו הכל בלי לנסות לייפות. ככה האמת המכוערת והלא נעימה לאוזן.

ואהבתי אותו על כך, על האמת שלו. על האלימות שלו, ועל הנחמדות שלו. בימים שבהם כולם מתלהמים ומנסים להגיד את הדעה שלהם, טוב לשמוע סיפורים ודעות מנוגדים לשלי, ולא לכעוס או לשפוט אותם. בהחלט אפשר להזדעזע, מהאלימות והדיכוי שאנחנו חיים בתוכם ביומיום, אלימות שכולנו קורבנות שלה, ולכולנו יש עבודה בלעצור אותה.

הבנתי שאני מזדעזע מהאלימות אבל לא מהבן אדם, כי האלימות היא גם בתוכי.

שאלתי אותו איך הוא חושב שהמלחמה הזו תעזור, איך יעזור להרוג ערבים, לגרש אותם, או כל פתרון אחר שהוא מציע. והוא טען שזה יביא שקט זמני, ויותר מרחב "נקי", וזה מספיק בשבילו. זאלתי אותו איך הוא חי עם זה שהוא תומך באידאולוגיה שהיא נאצית. הוא אמר שאין לו בעיה. תכלס
שמחתי שהלכתי לפגוש אותו, את אח שלי, שחושב אחרת ממני, שמוכן להרוג מישהו רק כי הוא מאמין שהאיש ההוא רוצה להרוג אותו, רק בגלל שהוא ערבי, אפילו שגם הוא ערבי (מרוקאי), ואפילו שיש לו חברים ערבים.

כרגע מתרחשת הפגנה למען השלום ודו-שיח בין ישראל לחמאס, ולמרות שאני תומך, לא הלכתי.
לא הלכתי  למרות שאני מאמין שאף הרג של אף אדם - חמאסניק, אזרח, חייל, מתנחל, ילדה בשדרות או בעזה - לא יעזור לאף אחד לקיים חיים יותר טובים.

תמיד יבואו אלה שיגידו שאת הנאצים היו חייבים לעצור בעזרת צבא. ובכן אני לא חושב שעצרנו את הנאצים, האידאולוגיה הנאצית עדיין חיה וקיימת. היא חיה וקיימת בכל אחד שאומר חושב ומבצע "מוות לערבים". היא קיימת אצל כל אחד שחושב, כותב ומפיץ "מוות ליהודים". הפחד מהאחר עדין קיים. המוכנות להרוג את כל מי ששונה, גם הוא חף מפשע, רק כי אם לא נהרוג אותו הוא יהרוג אותנו.

אבל בכל זאת לא הלכתי להפגנה, גם כי אני פחות מאמין בהפגנות ובצורת השיח שהן מייצרות, משעתקות את השיח הלוחמני, צעקני, קורבני. וגם כי עבודת השלום שיש פה היא לא של "ארגוני שמאל".

אין לשמאל בעלות על השלום, כמו שאין לימין בעלות על בטחון. זה הכל קשקוש שהרבה אנשים כל-כך נצמדים אליו בעיתות משבר ומלחמה.

יש אלימות, והיא נמצאת בכל מקום ובכל רובד של החיים שלנו ושל החברה. ומקום טוב להתחיל לעשות בו שלום הוא עם עצמי, ועם האנשים שמולי.

לראות את הגזענות ואת הבורות ולפעול מולם בעזרת "אמת לא חמושה ואהבה ללא תנאי" כמילים דוקטור מרטין לותר קינג.

במקום שיש פחד להביא אמונה.
במקום שיש שנאה להביא אהבה.
במקום שיש אכזריות להביא חמלה.
במקום שיש אדישות להביא אכפתיות.

זה השלום הכי טוב שאני יכול לעשות,
וזה גם השלום היחיד שבאמת משנה.

כל השאר זה שקרים וחצאי אמיתות שמספרים בחדשות בין פרסומת לפרסומת.

שנתעורר ונבין שאנחנו חייבים להיות השינוי שאנו רוצים לראות בעולם, ושאין דרך לשלום, שלום הוא הדרך.

שבוע טוב