נצח קטן בגולן

הסיפור שלנו על הנצח הקטן  שקרה בגולן מתחיל  לפני מיליארדי טריליוני שנים, או הרבה יותר מזה (או שבעצם זה היה שלשום? קשה באמת להגיד). באותו זמן היקום כולו היה בסך הכל  רק אבק כוכבים.

מהאבק הזה נוצר יום אחד משה קאשי. משה הוא חובב אסטרונומיה שיצא מהארון, לא בחיבתו לגברים, אלא בחיבתו לסלעים וגושי גזים חלליים. מרוב שהוא אוהב אותם - לא סתם אוהב, הוא ממש חובב אותם - משה נהיה המנהל של המרכז לאסטרונומיה ומדע במועצה האזורית גלבוע על שם אילן רמון.

משה קאשי אוהב גם לספר סיפורים על תולדות היקום, סיפורים שאותם מספרים לנו הכוכבים כבר נצח נצחים.

אחד הסיפורים המדהימים שמספר משה הוא שכוכב בשם ביטלג'וס התפוצץ לו לפני כמה אלפי שנים, ומתישהו במאה שנים הקרובות האור של הפיצוץ הזה יגיע לאטמוספירה של כדור הארץ, והאור שלו הולך להאיר את השמיים, כך שלמראית עין אנוש, יהיה ירח נוסף בשמיים, למשך חמישה חודשים.

אז לפני שנמשיך עם הסיפור על הנצח הקטן בגולן, הנה עוד כמה סיפורים על היקום והמציאות כפי שמביא אותם שדרן הרדיו - ג'ו רוגאן:

                


סיפורנו ממשיך לפני בין 2-25 מיליון שנה, תלוי איך סופרים. באותו הזמן הארץ רעדה ולהטה. הלוחות הטקטוניים נעו להם והתחככו, והשבר הסורי-אפריקני נולד. באותו הזמן הרי הגעש של רמת הגולן ירקו וקלחו לבה נוזלית. חלקה התקשתה באוויר, חלקה המשיכה לזרום. לבסוף התקררה האדמה ויצרה גושי בזלת עצומים אשר פזורים בכל מקום.
יום אחד הגיעו כמה בני אנוש מוזרים והחליטו ליצור מגושי הבזלת הללו מחסומים מפני הרוח בשביל כירים לבישול, ועשו מהם שבילים, ומעבר לרכבים...
אבל רגע, מה אני קופץ, בוא נחזור קצת אחורה ללפני שהגיעו בני האנוש.

פעם, לפני כך וכך שנים, היתה לה מושבת נמלים בשטח קטן באותו הגולן.
למושבה לא היה שם, היא סתם היתה. בעצם לא סתם. היא היתה!!
הנמלים יצרו קנים מפוארים שאכלסו אלפי נמלים מכל מיני גדלים. הם יצרו שיירות ארוכות של עשרות מטרים, והם אספו המון זרעים של קוצים. את הקוצים הם מיינו ואגרו וזללו, ואת השאריות הם זרקו לזבל, מסביב לפתח המחפורת שלהם.

בזמן שהנמלים עבדו ומיינו וזיבלו ואכלו, בני האנוש חגגו.
הם צרכו ובידרו ורקדו ושרו. באחת החגיגות שלהם, אי שם באשראם כלשהו במדבר, ביקרו שני מלאכים.
המלאך סופי והמלאך אמיתי.
זכורה לי הפעם הזו, לפני שנה בדיוק, ששמעתי את המלאך אמיתי שר למלאך סופי - "סופי, השם אוהב אותך, סופי, השם שומר עליך".
אז עוד לא ידעו המלאכים סופי ואמיתי שהם ישיגו נצחון (נצח קטן) בגולן.

המלאך סופי בתמונה שצילם המלאך הצלם המוכשר אמיתי

עברה לה שנה, ויום אחד הגיעו המלאכים סופי ואמיתי, ביחד עם הקוסמת ליה, והחליטו בואו נקים חווה.
חווה למה? לא יודעים. חווה לעצי פירות (יער מאכל), ולסדנאות, ולהופעות, ולמה שעוד יבוא.
המלאכים החמודים, לא ידעו שהשטח שבו הם מתכוונים להקים את החווה, הוא בדיוק אותו שטח שהיה המזבלה של מושבות הנמלים, אותו השטח היה גם הפליטות של הקלחת של הלוחות הטקטוניים שזזים.
זה גם היה אותו השטח שנוצר מאותו אבק כוכבים שעליו יספר לנו משה קאשי ביום מן הימים.

בסיפור אחר, שקרה במימד מקביל, לפני מאתיים שנה בערך, המציא הגרמני קארל פון דרייס את האופניים הראשונות, ללא פדלים.
בעקבות ההמצאה המופלאה הזו - של כלי תחבורה ששינה את פני העולם -  כתבו לפני חמישים שנה  פינק פלויד את השיר BIKE, ומאז מלא אנשים שרו אותו בגרסאות מופרכות ומצחיקות.

הנה אחת מהן:

                      


עוד דבר שקרה בעקבות ההמצאה המופלאה הזו - לפני שלושה וחצי חודשים נוצרה לה קהילה על אופנים.
בקהילה התחילו חמישה חברים, ואז הם נהיו שישה, ואז שבעה, ואז ירדו שוב לחמישה, ואז ארבעה ואז שלושה ואז שוב ארבעה ואז חמישה ואז שישה ואז חזרו לארבעה.
ואז הם החליטו להחנות את האופנים בצד, ולנסוע לקדיתא בצפון בטרמפים.
שמעו על כך המלאכים סופי ואמיתי וליה, ואמרו, אולי נקרא לקהילה על אופנים עכשיו שהם פה בצפון. אולי הם יעזרו לנו להבין איך מקימים חווה מאבק כוכבים שהתגבש לאבני בזלת בתוך מושבת נמלים.
הם קראו, והקהילה באה.

בהתחלה לא היה כלום, רק כיפה גדולה עם רשת צל רעועה:

רשת צל שמונחת על הצד כמו כיפה (של דתיים) על כיפה (גיאודזית)

לאט לאט התחילו לבנות המלאכים והקהילה עוד ועוד דברים. הם בנו סוכה של 150 מטרים רבועים בעזרתו של רתך מחונן בן 16. הם הקימו עוד שתי כיפות קטנות. אחת שהפכה למחסן, ואחת שהפכה למטבח שהאכיל כבר יותר ממאה אנשים:

הקוסמת ליה צובעת את הדום מטבח בלבן

המטבח המוצלח של חוות נטור
מקור לשפע וליצירה

הם העבירו גושי בזלת ממקום למקום, וחפרו בורות לקומפוסט ולשירותים, ותלו שלטים.
הם עשו את כל הדברים האלו, ואפילו דיברו על העננים של הסתיו שהגיעו, בעקבות זה שיצאו החצבים, ועל הציפורים הגדולות שהחלו לנדוד, והם גם התבלבלו ביניהן לבין אלו שתמיד נמצאות, כי הן גם מאוד גדולות. הם גם דיברו על חזירי בר, ועל תנים, ורק עם מין אחד הם שכחו לשוחח - עם הנמלים.

יום אחד בבוקר, קם לו המלאך אמיתי, והחליט, היום הוא יום להג'דנן על העולם.
הוא לקח משקה קסמים ויצא לשוחח עם הנמלים.
הוא ישב והביט והקשיב, ולבסוף שאל את הנמלה - למה?
והנמלה ענתה - ואתה, למה אתה?

התרונן המלאך אמיתי מתשובתה של הנמלה, וכתב חיבור מלא השראה,
מכיוון שלא ידע איך יקבלו האנשים את שיחתו עם הנמלה,
החליט לשתף את ההשראה שקיבל מיצורים אחרים שאנשים לפעמים שוכחים - ילדים.
הנה מה שכתב:
דברים שלמדתי מילדים.
לבכות. עד הסוף. עד שכל הפנים רטובות.
לצחוק. לצחוק חזק ובקול עד שקשה לי לנשום.
לנשום. לנשום ולזוז עם כל גל אוויר שנכנס לגוף הקטן.
לזוז. כל הזמן. לזוזזזז. לרקוד. לבעוט בדברים. להפוך אבנים. ללטף עלים.
ללטף. ללטף פנים ודמעות וקצה של חיוך. ללטף רוח ולהיות מלוטף ברוח.
לאהוב. לאהוב חזק ולהיקשר בלי פחד.
לבכות כשמישהו אהוב הולך ולצחוק כשהוא חוזר.
להיות קטן. 
קטן זה טוב.
כשיש סערה בים האניות הגדולות נשברות. והדגים הקטנים קופצים ומשחקים בגלים.
להיות דג קטן.
להיות איש קטן.
לחיות בקטן.
לחלום בקטן.
לאהוב רגעים קטנים בנצח.

המלאך אמיתי עם שבט הגמדים הבלונדינים

שבוע אחרי שהחלו לעמול על הכיפות והאבנים, התחילו להגיע אורחים נוספים.
פיות ושדונים, וענקים, וגמדים (בעיקר בלונדינים) וגם  חדי קרן, כולם באו, לראות את המקום שנוצר לו במזבלה של הנמלים בין גושי הבזלת, מתוך אבק הכוכבים.
הם התחבקו, ושרפו גזעי עצים, ושרו שירים וסיפרו עוד סיפורים.
גם משה קאשי הגיע לספר על הכוכבים.
הם ירדו למפל והשתכשכו במים הקרירים.
הם קטפו רימונים ופטל וסברסים.
הם חוו את גן עדן בצורה הכי יפה שלו מזה שנים.

החאפלה חלפה, והיצורים התפזרו.
המלאכים נשארו עם הרבה עבודה ותקווה, והם ישמחו  לעזרה.

יום יבוא ויישתלו במקום מלא עצים,
ואנחנו נזכור שאנחנו היינו שם ראשונים.
לא בקטע של אנחנו הכי טובים, פשוט ראשונים.
כמו שלפנינו היו ראשונים אחרים.

ונשב תחת עץ התאנה ונשיר שירים,
על ילדים ונמלים וכיפות ושירותים,
ונתחבר יותר למהות החיים.

לזה שהכל הוא אחד, וכל כך מיוחד,
ושכיף בגולן, ונצחון הוא בסך הכל נצח קטן.

אם נרצה...


                

קדיתא בפיתה

עבר המון בשבוע האחרון.
לא נראה לי שאצליח להזכר ולהעביר את כל מה שקרה, ולכן אנסה להעביר זאת במרוכז, כמו ארוחה בפיתה.

אז ככה, ברגעים אלו ממש, מגיע הראיס, השליש, המנדטור, הלא הוא יושב ראש מנהל מקרקעי ישראל -  הגוף הבלתי חוקתי, שבעזרתו שולטת מדינת ישראל בחלק גדול מקרקעות המדינה - לסיור בישוב השנוי במחלוקת קדיתא.

הישוב קדיתא, שנבנה על חורבותיו של הכפר הפלסטיני קדיתא, הוא אחד מכמה מאות כפרים ש"נעלמו" מהנוף הארצישראלי בזמן מלחמת השחרור. איני מכיר את כל ההסטוריה של הישוב, אך ממה ששמעתי, למקום הגיעו בשנות ה-80 כמה מתיישבים שלא קיבלו את מרותם של השריפים הצבאיים והבירוקרטיים, והחליטו להתיישב על האדמה שהולאמה. קרבות ומאבקים רבים הם נלחמו עם השליטים כדי להשאר בביתם הלא-חוקי. אחרי שנים של משפטים וריבים השיגו רובם מעין סטטוס-קוו, שאומר שהם יכולים להשאר בשטח, אך ללא תמיכה ממשלתית וללא תשתיות. כך נוצר לו ישוב אקולוגי בעל-כורחו, ישוב שמספק לעצמו אנרגיה וביוב ופינוי אשפה (איני יודע מה סידור המים, אך יש מים במקום וכמובן שהוא קשור לתשתיות המדינה, אך אני מניח שמימון בניית הצנרת נעשתה בידי התושבים).

בעשור האחרון הגיעו למקום תושבים רבים אשר ניסו להפיח רוח חיים חדשה במקום - יצירת קהילה, גידול מזון, טיפוח מראה המקום. המתיישבים החדשים נתקלו בבעיות עם תושבי המקום הותיקים שלא ממש רצו שינוי, וגם עם הרשויות שכמובן התנגדו לכל סככה חדשה או שתיל שצומח לו בגינה. וכך המשיך לו המאבק, עקירות ודו"חות, איומים וצעקות, סליחות וכפרות.

עד שהגיע היום.
היום מגיע הראיס ויכול לשנות בהינף קולמוס את גורל המקום. הוא יכול להחליט שקדיתא ראויה לטיפוח, אך ללא התערבות בפיתוח. הוא יכול לפתוח דף חדש עבור התיישבות אקולוגית בישראל. התיישבות אשר תושבי המקום יחליטו בה על איזה תשתיות הם מעוניינים לקבל מהמדינה, ואיזה הם יספקו לעצמם. איזה חלקים יסללו בבטון, ואיזה עצים יינטעו, האם הביוב יוזרם כמו ברוב הישובים אל מאגרי שופכין, או ייטמן בקרקע ויהפוך לדשן.

אני בעד שכל אחד יגור היכן שליבו אומר לו והיכן שסביבתו מאפשרת לו. אני בעד שכל אדם ללא קשר לדת, גזע, מין, שפה או כל סממן אחר יוכל לגור בישראל או מחוצה לה. המצב הזה עדיין לא קיים, ולכן כאשר יש מאבק להתיישבות מקיימת, כזו שמעוניינת ליצור מערכת יחסים חדשה בין בני האדם ובעלי החיים, ליבי נוטה לעזור לה, אפילו שהיא אינה מטפלת בכל הבעיות שנוצרו עקב הקמתה, כולל הגירוש והנישול של תושבי המקום הערבים. לכן כאשר התקשר אלי דרור, מתושבי המקום וביקש שנבוא לעזור, שמחתי והודיתי על ההזדמנות.

וכך, לפני שבוע הגענו חברי קהילה על אופניים לקדיתא כדי לעזור ולטפח את המקום לקראת ביקור הראיס.
את הציוד השארנו ליד ירושלים אצל משפחה מקסימה שאירחה אותנו והסכימה שנחנה אצלה את הציוד שלנו. אחרי סופש ראש השנה ארוך התקבצנו כולנו בקדיתא. אני וחברתי לקהילה, יצאנו מפרדס חנה בטרמפים, ואחרי שש שעות שהתחלקו על תשעה טרמפים שונים של אנשים טובי לב ואדיבים, הגענו לשביל המוביל ליישוב. התחלנו ללכת, בלי יותר מושג לאן אנו הולכים, למזלנו הסמארטפון וגוגל עזרו לנו למצוא את דרכנו. לישוב לא היה שילוט, ולמי שאינו מכיר אין מושג לאן ללכת.
הגענו אחרי הליכה של כחצי שעה למרום הגבעה וזה המראה שנגלה לפנינו (קצת פחות ירוק, כמו בסוף קיץ):

הישוב הכפרי והקסום קדיתא

התמקמנו לנו, יחד עם שאר חברינו לקהילה שהגיעו מבית הוריהם, ביורט חביב בשטח של אימקה, שהתיישבה במקום לפני עשרים שנה עם בעלה הישראלי. קיבלנו קבלת פנים מדהימה מתושבי המקום, ומיד הגענו לישיבה מקומית בנוגע לשבוע ההכנות לביקור. את הישיבה מיקדו שני חברים - דרור וגלעד - אנשי עשייה וחזון שפועלים כבר שנים בתחום החברתי והסביבתי. הרעיון היה לחלק את העבודה לקראת הגעתם של כמה עשרות מתנדבים ל-2 ימי עבודה במקום, כהכנה לביקור הראיס.
הרצון של אנשי המקום היה לטפח לסדר ולנקות את המקום לקראת הביקור, כדי לגעת בליבו של היו"ר, ולהראות לאנשי השיטה, שכאשר יש רצון משותף וכוונה טובה, אפשר ליצור מקום בריא, בטוח, מטופח ועצמאי, שאין צורך לבוא ולדרוס אותו על פי תקנות וחוקים מיושנים, אלא במקום זאת לקחת ממנו דוגמא לעתיד, ליצירת מקום בשותפות עם התושבים.

אני, שהרגשתי אבוד בדרכי לתוך היישוב, נעניתי לקחת על עצמי את פרויקט השילוט במקום. בהנחייתו של דרור הייתי אחראי על יצירת 12 שלטי הכוונה, כולל שלט תזכורת אחד של "ואהבת לרעך כמוך" שאמור להזכיר לנו למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים - בקדיתא, ובכלל בחיים :)

בלי ידיים
שלט ראשון שהוברג לבזנטים - גן שעשועים

בבוקר יום המחרת, התעוררנו לנו וליקטנו מפירות המקום - תאנים ענבים סברסים ועוזררים, התמתחנו ומדטנו, התחלנו להתכונן להגעת עשרות המתנדבים, כאשר לפתע הוזעקנו על ידי אימקה לבוא ולדבר עם פקחי המנהל שהגיעו לעשות לנו בוחן פתע על העצבים.
הם הגיעו כדי לתת צו פירוק על אוהל שהוקם בחלק של הישוב שאינו מיושב, אוהל שהוקם באופן זמני כדי לעשות בו כמה התכנסויות קהילתיות וטקסי סליחות. גלעד ודרור שהגיעו לשוחח איתם היו אדיבים וסלחנים, וניסו לדבר אל ליבם של הפקחים, שחזרו שוב ושוב על המנטרה - "אנחנו בסך הכל עושים את העבודה שלנו, יש חוק, אם צריך נבוא ונעקור ונפרק, אנחנו לא מחפשים ריבים", כמו רובוטים טובים ומתוכנתים.
אחרי הסכמה לפרק את האוהל בתוך כמה ימים, כולל חתימה של גלעד, התושבים והרובוטים נפרדו כידידים.

התושבים והרובוטים-פקחים מתדיינים

בשלושת הימים הקרובים הייתי עסוק במציאת כלי עבודה, בקשות ממתנדבים לציור וכתיבת השלטים, תיאום בין תושבי המקום שלעתים נדמה כאילו אינם יודעים ליד מי הם חיים, ובחינה של חיי קהילה והתנהלות מול אנשים מ'בחוץ' בנסיון לעבוד ביחד ולהפוך את ימי העבודה המשותפים למועילים ומחברים. רוב הזמן הייתי עסוק בלתקוע בזנטים במקום המתאים ביותר, ולהספיק לסיים בזמן את המשימה שהוטלה עלי. מצאתי את עצמי לעתים לחוץ ומשימתי. אך כאשר לקחתי את זמני בידי, ועצרתי והתבוננתי בעבודה שמסביבי התמלאתי שמחה וגאווה. ראיתי עשרות אנשים טובים שהגיעו לעבוד עבור משהו שהם מאמינים בו, עבור עתיד טוב יותר עבור כולנו על האדמה הזו, וכאשר אני מדבר על האדמה הזו אני לא מדבר רק על ישראל.

היינו שם שבט קטן של חברים ומכרים, ותיקים וחדשים, שבאו לשתול ולעדור, ולצבוע ולצייר, ולסקל ולערום, ולבשל ולהניק, ולנגן ולהצחיק. ובתוך זה היינו אנחנו, הקהילה הקטנה שלנו, שבחרה לקחת חלק מרכזי בתוך האירוע, לבוא ולהשפיע, הגענו ראשונים והלכנו בין האחרונים. הגיעו עוד ארבעה מחברי הקהילה שכעת לא נמצאים איתנו בדרכים. היה מעין איחוד קהילתי עבורנו, איחוד שקרה בזכות האירוע המבורך, אירוע שדיבר אל הלב של כולנו.

בערב התנהל לו מעגל שיחה ושירה של מי שהגיעו. הגיעו נציגים מקהילות שונות ברחבי הארץ. היו שם הקהילות העירוניות של פלא ועץ בעיר, ואנשי ה- peace generation, ואפילו גרעין הראל שהגיעו מהדרום הרחוק והביאו מנחה של עץ זית עבור אחיהם המתיישבים. סיפרנו והסברנו מה אנחנו רוצים ומה אנחנו עושים, והזמנו את כל מי שרוצה לבוא ולקחת חלק ביצירה הגדולה הזו של תנועה שמעודדת קיימות ועצמאות וחופש.
בלילה ישנו ביורט יחד עם חברים חמודים, שמענו סיפורי לילה טוב ממספר סיפורים, והרגשנו חמימות גדולה בלב, ממש כאילו אנחנו חלק מאיזה שבט קדום.

היפים חמודים עניים ומצחיקים
מעלים מופע גיוס תרומות לתיקון צינור מים שהתפוצץ בזמן העבודות.

אחרי שסיימנו את עבודתנו במקום המשכנו ליער ביריה, לבקר חבר שגם מכיר מקרוב את המנהל, ויש לו פנקס פתוח ויד שרושמת היטב את כל העלילות שעוללו לו במקום. שמו לני, והוא חבר יקר מזה כ-12 שנה.
לני הוא איש מיוחד, מתבודד אדיב, מארח למופת ושיכור זועם, איש משכיל חסר חינוך, מתלונן על החיים ומודה לאלוהים.
בנו למד איתי בבית הספר, אך כיום אני בקשר עם לני ולא עם בנו שחי בחו"ל.
המקום החבוי ביער, הוא בבעלותו הפרטית, וכיום, אחרי שנים של מריבות עם המנהל ועם קק"ל, הוא חי שם בשקט יחסי.
הרדיו פתוח ללא הפסקה על רשת ב', כדי שלני לא יצטרך לשמוע את הקול שבראשו.
המטבח עמוס בשימורים, כבושים, ריבות וממרחים, הכל תוצרת בית וכל-כך טעים!
אני לא אכביר במילים על לני, מתוך כבוד לפרטיותו, רק אספר שהוא איש מיוחד ויקר לליבי. שמחנו לעשות אצלו יום כיפור, קיבלנו אירוח בדווי למופת, מאיש שעבר מלא בחיים, ויש לו אינספור סיפורים.
נפרדנו מלני לשלום אחרי סופ"ש ארוך, בתקווה לשוב ולעזור לו במקום, וכעת אנו בגולן בדרך להרפתקאה חדשה.

הפרלמנט של לני
מקום לדיונים של איש אחד

כאמור, ברגעים אלו ממש, מסיירת לה הגווארדיה של המאפיה למקרקעי ישראל בקדיתא, וכולי תקווה שליבם ייפתח. שזאטוטי המקום, הנשים והגברים, הטראסות והעצים, גן השעשועים והמרכז הקהילתי שוקק החיים, יגעו בליבם ויראו להם שישנה דרך אחרת, שאינה כוחנית, שאינה פועלת על פי חוק חמסני ובעזרת נשק וכלי משחית, אלא דרך של רצון ושיתוף פעולה, של התדיינות ותמיכה. דרך של ו"אהבת לרעך כמוך".

לקראת השנה החדשה, אני מאחל שכל אחד ימצא את מקומו בעולם הזה, שנדע אהבה, שנדע את המקום שלנו, את הלבד ואת הביחד. שנשמע סיפורים, ונספר חדשים. שנמצא את הבית שלנו איפה שזה לא יהיה, בין אם בקדיתא, ובין אם בתוך פיתה.


אם נרצה...


                 

שנה של חברותא

שלושה חודשים כחלק מקהילה על אופניים לימדו אותי המון.
קורס לימודים מזורז, ששום אוניברסיטה או אשראם לא היו יכולים ללמד אותי.
שיעורים בסבלנות ובפתיחות, בחולשה ובהתמכרות, בקפדנות ובביקורתיות, בקירבה וברגישות.
אני מאחל לשנה הבאה עלינו לטובה שתלמד אותי ואת חברי עוד ועוד שותפות אמיתית מהי.

כמה כמה אני לחיי קהילה.
לא רק אני. רוח הקהילה זורמת בעורקי האנשים.
ילדים שגדלו בשכונה, שיחקו בה והכירו בה את רוב האנשים,
מסוגלים כעת לתקשר רק באמצעות מכשיר אלקטרוני עם אנשים שאינם רואים
ולצרוך שירותים ומוצרים שאין להם מושג מיי ייצר, וגם לא אכפת להם באמת , אלא רק מיוקר המוצר או השירות,
או כמו שמכנים את זה בשפת המחאה - יוקר המחיה.

יש קשר ישיר בין יוקר המחיה לבין התפרקות הקהילה.
הצורך בקהילה הוא צורך בסיסי, צורך שנלקח מאיתנו על ידי כלכלת הכסף.
כלכלת הכסף המודרנית היא הבסיס לפירוקה של הקהילה בעידן הזה.
כלכלת הכסף בנויה על אנונימיות, פרטיות, ותחרותיות. היא לא יכולה לשרוד בעולם של קהילות.

כלכלת מתנות של הטבע - נתינה ואמון

כלכלת המתנות

קהילה לעומת זאת בנויה על כלכלת מתנות.
הכלכלן המורד, לשעבר איש המערכת בעצמו, ברנרד ליטאר, מגדיר קהילה בצורה מעניינת:
"קבוצה של אנשים אשר מכבדים את המתנות זה של זה, ושיכולים לסמוך שהמתנות שלהם יקבלו גמול ביום כלשהו בצורה כלשהי".

כך אני חי היום, הן בתוך הקהילה שלי והן מול קהילות אחרות.
במקרים מסוימים שאנו זקוקים לכסף, או שאנו זקוקים לאוכל, אנו דואגים לוודא מתי ואיך אנו נקבל את גמולנו,
אבל רוב הזמן אנו באים לתת מתוך אמון בכך שאנו נקבל בחזרה.
לרוב הקבלה הזו לא מאחרת לבוא.
כך היה השבוע כאשר הגענו לעזור למשפחה לבנות לול ביתי (איני תומך בשעבוד ואכילה של בעלי חיים, אך אני מעוניין לשחרר את העולם מהלולים התעשייתיים והבלתי אנושיים, ולכן שמחתי לעזור גם בפרויקט זה).
בקשתנו היתה מקום להחנות את האופנים והעגלות לחג.
כמובן שקיבלנו הרבה מעבר לזה - קיבלנו ארוחות מפנקות, ולמדנו על יציבה נכונה, שמענו שירה ומוזיקה, ולמדנו להכיר משפחה מקסימה.

כל זה לא היה קורה אילו רק שילמנו למישהו עבור חניה. אילו נתנו לזר לשמור על הציוד שלנו עבור כסף.
וזה מה שאנחנו עושים רוב הזמן. כאשר אנו שואבים אבק בבית, אנו למעשה משתפים פעולה עם אינספור מהנדסי חשמל, כורי מתכות, עובדי חברות דלק, עובדי מפעל סינים שמרכיבים את המוצר, הם כולם עוזרים לנו לנקות את הרצפה.
והם כולם זרים לנו.
במקום קהילה ישנם מיליוני זרים בעולם אשר עוזרים לנו לחיות.
הקשר שלנו הוא בזה שאנו צורכים את מה שיש להם להציע, והם צורכים את מה שלנו יש.
הצריכה הזו אינה קשר שמחבר בינינו, זה קשר שמפריד בינינו.

כלכלת המתנות מבוססת על שיתוף.
בכלכלת המתנות ככל שאתה נותן יותר, כך אתה עשיר יותר.
הבסיס ליחסים בקהילה זה נתינה וקבלה.

כלכלת המתנות חשובה לא פחות גם בקשר שבין קהילות.

החוקרת הלנה נורברג הודג', שחקרה את הקהילות החקלאיות בלדאק שבטיבט,

מספרת שכאשר החקלאות באזור היתה מבוססת על מתנות, החקלאים היו מגיעים לעזור זה לזה,

וכך כל אחד יכל לקטוף את יבולו בזמן ועם פחות חשש להפסד.

ככל שכלכלת הכסף השתלטה על האזור, היה צורך בעובדים בשכר, והתלות בכסף הלכה וגברה,

עד שכלכלת המתנות נעלמה כמעט כליל מהאזור.

כעת יש מקום להחזיר את המנהג של עזרה בין קהילות,
על מנת להתמודד עם המשברים שכלכלת הכסף עוברת ותמשיך לעבור, עד אשר נשנה אותה מהשורש.

הקהילה - איום על הממסד

לא רק בהיבט הכלכלי הקהילה מערערת את יסודות המערכת הקיימת.
גם בהיבט הרוחני ישנם מאבקים על הגדרת הקהילה ועל אופיה.

קהילת גרעין הראל שבנגב,קיימת מזה כמה שנים, וחבריה מתגוררים בבאר-שבע.
 הם חיים יחדיו, משתפים כסף ומשאבים, וחולקים דרך רוחנית מסוימת.
 בבאר-שבע הם קראו לעצמם מרכז האור. לפני חודש כאשר הם הפכו להתיישבות חדשה בהר אלדד, הם בחרו לעצמם שם יותר מקובל וציוני - גרעין הראל.

גרעין הראל מהווים פריצת דרך בכל הקשור לשבירת הכללים המוכרים למען יצירת מציאות חדשה.
הם ריכזו את ההון העצמי שלהם ואף נעזרו בכספי משפחותיהם, כדי לממן את הפרויקט בעצמם.
הם ויתרו על לחכות לאישור של הממסד כדי להקים את חזונם, ופשוט עשו מעשה.
המעשה שלהם חזק יותר מהפגנה של מאות אלפים בכיכר, או חרם צרכנים כלשהו.

התיישבות גרעין הראל בהר אלדד שבנגב

המעשה של גרעין הראל מערער את היסודות של החברה שבה אנו חיים, וכרגיל כאשר היסודות מתערערים,
המערכת מגוננת על עצמה על ידי יצירת תווית מאיימת - כת.
המרכז לנפגעי כתות פרסם כתבות רבות על ניצול מיני, וגם ערוץ 2 סיקר את נושא ההתיישבות והגורו.

מהי כת?
המרכז לנפגעי כתות מביא הגדרה של ארגון קנדי לחקר כתות: "כת היא קבוצה מניפולטיבית, המנצלת את חבריה ועלולה לגרום להם לנזקים פסיכולוגיים, כלכליים ואף לפגיעה פיזית. הקבוצה מכתיבה באופן טוטאלי את אופי ההתנהגות, החשיבה והרגשות של החברים בה. טכניקות שונות של מניפולציות משמשות בה, כדי להפוך מגויס חדש לחבר כת לויאלי, צייתן וכנוע. קבוצות כיתתיות טוענות לקיומו של סטאטוס מיוחד למסגרת התנועתית  שלהן או למנהיגן. המעמד המיוחד הזה מעמיד אותן בסתירה לנורמות ולתפיסות החברתיות המקובלות וכן בניגוד לתא המשפחתי ולערכיו. כתות נוהגות להסתיר את אופיין ומטרותיהן האמיתיות מחברים עתידיים, באמצעות פעילות מטעה ומוליכת שולל שנועדה לפתות מגויסים חדשים".


אם נסתכל על מדינת הלאום, או על התרבות התאגידית, אפשר לומר שהם כת מסוכנת ביותר.
הם עושים מניפולציה שיוצרת נזקים פסיכולגיים וכלכליים, ואף גורמת לאנשים להיות מוכנים להקריב את חייהם במידה והממשל מחליט כך. כך גם הדת  - היהדות, האיסלאם, והנצרות, מנסות להגן על עצמם, על ידי תיוג של זרמים רוחניים חדשים ככתות מסוכנות.

איני רואה את גרעין הראל או מרכז האור ככת. אני מכיר כמה מהחברות בה, ומעריך אותן מאוד, וסומך עליהן שהן פועלות על פי רצונן האישי ומתוך אמונה בדרך ולא במנהיג כזה או אחר.
אין זה אומר שכתות מסוכנות אינן קיימות, אך הן לא בהכרח מה שהתרבות השלטת מנסה לספר לנו שהן.

כאשר  יוצרים קהילה חדשה בהכרח גם יוצרים מסגרת רוחנית חדשה. מסגרת רוחנית לא רק מתעסקת בטקסי פולחן ותפילה אלא גם ובעיקר באופן היחסים בין אדם לחברו בתוך הקהילה ומחוצה לה. בכל קהילה שהיא, ישנם לרוב אנשים שמובילים, מנהיגים.נדירים המקרים של קבוצה שאין בה שום הנהגה של אדם או קבוצה מסוימת. וכאן אני מרגיש שיש עוד שיעור גדול ללמוד - מה זו הנהגה שאינה מכתיבה את רצון המנהיג, אלא מעצימה את הקבוצה כולה וכל אחד מחבריה. הנהגה ממקום של שירות ונתינה, לא של סמכותיות והאדרה עצמית.

החייאת החברותא

הקהילה שאני מחפש, היא קהילת חברותא.
קהילה שאינה מבוססת רק על דרך רוחנית משותפת או בסיס כלכלי משותף כמו קואופרטיב, אלא על חברות של ממש.
מחקירתי את הנושא גיליתי שחברותא שכזו זקוקה לכמה דברים בעידן של ימינו:

• דרך רוחנית משותפת - הדתיים קוראים לזה אמונה, החילוניים קוראים לזה אידאולוגיה או ערכים. בכל מקרה, צריך להיות בסיס משותף כלשהו, שאינו חומרי, אלא רעיוני, שסביבו יכולה הקהילה לבנות את עצמה. היהדות עושה זאת סביב התורה, הקיבוצים עשו זאת סביב המניפסט הקומוניסטי. כעת, בעולם של ריבוי תרבויות ודתות, יש מקום לאינספור דרכים רוחניות שיכולות להוות בסיס לקהילה.

• שותפות ואחריות כלכלית -
• מטבע משותף - היום אנו חיים תחת מערכת בנקאית מנוכרת ופוגענית. כדי להשתחרר מהמערכת הזו, אפשר ליצור מטבע משותף, מטבע שיהווה הסכם חברתי חדש בינינו, הסכם שאינו מושתת על רווח אישי קצר טווח, אלא על הצרכים האמיתיים שלנו כיצורים חיים תבוניים ורגישים. יצירת מטבע קהילתי דורשת מאמץ והשקעה, אך יצירה של מטבעות כאלו הוא בסיס לשיקום הכלכלה שלנו, והיא שלב מעבר הכרחי בדרך לכלכלת המתנות שהזכרתי קודם.

• יצירת ערך - כל קהילה כמו כל עסק, וכל אדם, יכול ורוצה לייצר ערך עבור שאר העולם. יש מי שמסוגל לייצר ערך רב עבור הרבה אנשים, ויש מי שמסוגל לייצר ערך רב עבור אדם אחד. מטפלת בקשיש מייצרת ערך רב עבור אותו קשיש, לא פחות מממציא האופניים שייצר ערך רב עבור האנושות כולה. התנועה הקיבוצית קמה על פי עקרון זה (וכמובן שסטתה ממנו בדרך ועל כן התפרקה ברובה) - "מכל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו". יצירת הערך היא עבור כולנו, כל אחד בדרכו שלו.

• מודעות ואחריות למעגל הייצור והצריכה - היום אנו צורכים מזון ומוצרים שאין לנו מושג היכן, איך ועל ידי מי יוצרו. אנו גם משליכים את השאריות שלנו למקום רחוק מהעין ובכך מנתקים את עצמנו מהסביבה שלנו. האחריות הכלכלית הקהילתית חייבת להיות מודעת יותר לתהליך גידול המזון, הכנתו, ייצור המוצרים, ומחזור השאריות. כי אין כזה דבר באמת זבל, זה הכל חלק ממעגל, שאנחנו באופן אשלייתי חתכנו והפכנו לקו עם התחלה וסוף. אבל הכל בסוף חוזר אלינו, והגיע הזמן שנפקח עיניים ונראה את התאילנדי שמטפח את שדותינו, ונריח את הביוב שזורם בנחלינו.

• עבודה משותפת פנימה - 
• כלים ליצירת אמון פתיחות ושקיפות - מעגלי שיתוף והקשבה, מרחב מאפשר לכנות ולביטוי עצמי, הם כלים שהותרנו בתוך הקליניקות הטיפוליות, וכעת הגיע הזמן להחזירן למרחב הציבורי ולא רק האישי. אם לא נדע לשתף אחד את השני במה שכואב לנו, במה שמרגש אותנו, במה שקשה לנו, לא נוכל ליצור חברותא אמיתית. ישנם היום אינספור כלים טיפוליים ליצירת תקשורת פתוחה, לביטוי באמצעים לא ורבליים, לפורקן פיזי של רגשות שנשארו כלואים בנו ודוכאו במשך רוב חיינו. עלינו למצוא דרכים לתמוך זה בזה ולשחרר את עצמנו מאותם דיכויים מופנמים.

• כלים לפתרון סכסוכים - פתרון סכסוכים ויצירת שלום בין בני הקהילה הכרחיים בימינו כאשר אנו כל-כך מושפעים מתרבות שלטת אלימה ובלתי מתפשרת. גם כאן ישנו ידע רב שנצבר, בהקשר של תקשורת לא-אלימה, של גישור, ושל תמיכה של הקהילה בכל אחד מהצדדים עד לפיוס או למציאת הפתרון המתקבל על הדעת ועל הלב עבור כל הצדדים.

• עבודה משותפת החוצה - 
• מעורבות חברתית - בימים אלו של כפר גלובלי אחד, כאשר הקשר בין דליפה רדיואקטיבית בצד אחד של האוקיינוס, משפיעה על שוכני החוף בצידו השני של האוקיינוס, ברור כי גם קהילה אינה יכולה להיות מבודדת. אפשר לבנות חומות ולשים מצלמות אבטחה, אבל חומות לא באמת מגנות עלינו מפני סופות, בצורות או פצצות. הכרות עם השכנים כן יכולה לעזור לנו במקרים כאלו.  לכן כדאי לקהילה להיות מעורבת בסביבה שלה ובקהילות הקרובות לה - פיזית או רעיונית.  מעורבות בחייו של האחר אינה בהכרח אומרת התערבות באורחות חייו, אלא יותר הכרות, עזרה הדדית ויצירת שיתופי פעולה במטרה לחזק ולשפר את מצבם של כל התושבים בכל הקהילות בסביבה מסוימת. 
•  פתיחות למצטרפים חדשים ולמגוון - מצטרפים חדשים מבחוץ מביאים נקודת מבט רעננה, אנרגיה חדשה והון אנושי. הם גם מביאים קשיי הסתגלות, והתנגדויות פעמים רבות. אך קהילה כמו מאגר מים, כאשר היא עומדת עלולה להתחיל ולהרקיב. עליה להזרים מים חדשים כל הזמן כדי לשמר את החיות שלה. לעיתים זה אומר שהקהילה תגדל, לעיתים זה אומר שהמים פשוט יתחלפו.  המגוון בהקשר הזה מאפשר יציבות ויכולת השרדות. בסביבה טבעית, ככל שהמגוון הביולוגי רחב יותר, כך הסביבה חסינה יותר למפגעים אקולוגיים כמו שריפה או מגיפה. בקהילה שבה החברים מגוונים ושונים, כך היא חסינה למריבה או משבר אמונה.

אם קהילה מצליחה ליצור את ארבעת האלמנטים האלה אנו צעד וחצי בדרך למהפכה בכל תחומי החיים.
כמובן שרובנו לא קרובים ליצירת התנאים הללו. אנחנו עדיין תקועים באמונות והרגלים שמשאירים אותנו נפרדים.
אנחנו אולי חברים בקהילה וירטואלית כלשהי, או שותפים לבילויים עם קבוצת חברים מסוימת, או שותפים עסקיים עם בעלי עניין כלכלי משותף, אך איננו קרובים לרמת הערבות ההדדית הדרושים ליצירת חברותא של אמת.

החברותא שאנו מחפשים היא כזו שלא רק מאפשרת לנו חיים נוחים,
אלא גם תומכת בנו, סומכת עלינו, מעריכה אותנו על עצם היותנו ולא רק על העבודה שלנו.
זו בעצם המשפחה החדשה שלנו.

היום המשפחה שלנו מצומצמת וגם מופרדת על ידי כסף.
אחים מנהלים קרבות משפטיים על ירושה, משווים ומודדים הצלחה על פי גודל בית ומספר ילדים.
הורים משתמשים בהון הכספי שלהם כדי לשלוט ברצונות ילדיהם, עם הבטחות לעזרה בלימודים,
וניתוק במקרה שהילדים בוחרים במסלול חיים שאינו מקובל או שונה.
כעת אנו מעוניינים במשפחה אוהבת, משתפת, תומכת, בכל אחד מחבריה. ללא קשר למספר שרשום בחשבונו.

בשיחותי עם חברים ועם אנשים שאני פוגש בדרך, רבים  מביעים קנאה על אורח החיים הנוכחי שבחרתי לי.
רבים מכנים את עצמם עבדים של השיטה. ומקבלים את העובדה הזו בהכנעה.
הם מודעים לכך שהם חיים על פי זמן של מישהו אחר, בתמורה לאשליה של בטחון וחופש.
הם רוצים שינוי אך אינם יודעים מהיכן להתחיל, או שאינם אמיצים לעשות את השינוי ולוותר על הנוחות שבעבדות.

החברותא אמורה להחזיר לנו את החופש והבטחון האמיתיים.
בטחון אמיתי לא מגיע מקרן פנסיה, שם המספרים שמבטאים את עושרך יכולים להמחק במחי כפתור,
אלא מידיעה שצעירי הקהילה יעזרו לך בערוב ימיך,  ושהעצים ששתלת יעניקו לך וליקיריך מזון צל וחמצן.
חופש אמיתי לא מגיע מבידוד מהחברה ומרצונותיו של האחר, אלא מבחירה לחיות חיים אותנטיים שמכבדים את השונות ואת הייחודיות של האחר.

אלה מתאפשרים בתוך חברותא, לא בוילה (למרות שאפשר להקים אחלה חברותא בתוך וילה).
אלה מאפשרים לנו עושר חברתי ורוחני אמיתי, כזה שאי אפשר למדוד בכסף.

אם נרצה...
שנה טובה

חיילים של החיים

היום תפסתי טרמפים לבית הורי בפרדס חנה.

יצאתי מנווה ארז שנמצאת אי-שם בגדת המערב הפרוע, צפונית לענתות, דרומית למעלה מכמש, בשבע בבוקר והגעתי תוך שלוש וחצי שעות ושישה טרמפים למחוז חפצי. כשיצאתי מהמאהל פגשתי את אבראהים בן ה-17 שרעה את העדר בן 300 הכבשים (לטענתו) ובדיוק הכין תה ופיתה עם שמן. ישבתי איתו ותרגלתי את הערבית הרעועה שלי, ובאופן די מפתיע הצלחנו לנהל שיחה. הסברתי לו שבאנו באופנים, והוא ביקש שנביא לו אחד. אחר  כך הוא גם ביקש סמארטפון. אמרתי לו שאין לי, אבל הבטחתי לבוא לבקר אותו במאהל של המשפחה. חשבתי לעצמי מה באמת אני יכול להביא שיועיל להם וישמח אותם.

אחר כך יצאתי לכביש  ועצרה לי ניידת מג"ב מהבסיס הסמוך, עם נהג קשוח ושלוש ילדות מטופחות במדים ששרו שירי אמ-טי-וי כל הדרך עד הצומת הראשית.
משם עצר לי קבלן בניין שלקח אותי עד אריאל. שתקנו רוב הדרך, וכך יצא לי להסתכל על אזור שלא הייתי בו מאז שבוע ה"פעילות המבצעית" בקורס טיס, שבו לוקחים פרחי טיס ענוגים וחדורי מוטיבציה ומוציאים אותם לשטח כדי להרגיש מבצעיות מהי.
מאריאל עצרו לי כמה חובשי כיפה חביבים שסיפרו לי על עוד כמה קהילות אקולוגיות בארצנו הקטנה והורידו אותי בכביש 6. עוד טרמפ אחד למחלף ניצני עוז, שם גיליתי פתח סודי  בחומה, למקרה שנרצה לערוק יום אחד. עוד טרמפ שעצר לי באופן די מפתיע על המחלף, של זוג צרפתי שרוצה לעלות ארצה, ובסוף נהג משאית מכפר קרע שלקח אותי כל הדרך עד פתח הבית.
בדרך הוא סיפר לי על כך ששניים מאחיו משרתים בצבא ושהוא לא מבין למה ישראל לא תוקפת את אסד. שמענו תוכנית רדיו עם חבר כנסת מש"ס שאמר שבשביל ללבוש  מסיכה הוא מוכן לגלח את הזקן.

הפתח הסודי בחומה שבלב

הטירוף שאנו חיים בו עולה על כל דמיון. אנו מפחדים ממלחמה כימית, ומוכנים להסתובב עם מסכות גז, ובאותו זמן להמשיך וללכת לעבודה וללימודים כאילו שום דבר לא קרה. לחיות במדינה שסועה על ידי  חומה, עם ילדות שלובשות מדים, ונערים בדווים שלא יודעים קרוא וכתוב, ערבים שרוצים להתגייס לצבא. איזה עולם משוגע!!!

כתבתי לפני שנה על כך שאנו חיים בבית משוגעים. על הטירוף בסוריה, ועל כך שאנו מתעלמים מהשואה שמתקיימת יום-יום, עבור פליטים מאפריקה, עבור פלסטינים בשטחים, עבור אחינו בעלי החיים. אני מודה על כך שיוצא לי לראות את המציאות הזו פנים אל פנים, וגם להיות מסוגל לראות את הצדדים היפים, את החיוכים והשירים והשיחות והמחוות שמשאירים אותנו אנושיים.

לנוה ארז הגענו כדי לבקר חברה מאוד מיוחדת, אמלי שמה. אמלי הגיעה למקום כחלק מקהילה שהסתובבה לה במשך כשנה ועברה כמה וכמה גלגולים, נבעטהה מכמה אדמות ועזבה כמה מרצונה, ובסוף הגיעה לשטחים. כי מה לעשות, בשטחים המדינה עושה פחות צרות ליהודים, ולא צריך לשלם מים ומיסים. אז נכון, יהיו כאלו שיגידו  שאת הפריבילגיות של המשטר הצבאי לא צריך לנצל, אבל אני דווקא חושב שלבקר זה מאוד פשוט וקל, אך זו לא הדרך. עדיף לבוא ולהרגיש את המקום.

אז הגענו. נסענו במשך יומיים מאבן ספיר שמדרום לירושלים. עלינו בעליות אימתניות, נחנו בבית קברות של הסנהדרין, הרגשנו את השמש הקופחת ואת המשאיות שיצרו סביבנו מערבולות של רוח, ובסוף הגענו, תשושים ומרוצים.
הנה כמה תמונות מהדרך ומהמקום:

שביל אופנים סובב ירושלים - עושה את החיים ליותר יפים בריאים ובטוחים

גן הסנהדרין בצפון ירושלים

בסך הכל אנחנו עוד לבנה בחומה

מפדלים בעליה בשמש הקופחת

טיפי מקלחת וטיפי שירותים - תחילתה של בריאה מופלאה

אמלי בעלת החזון, ליד העגלות הנחות אחרי המסע

המקום שמופיע בחזונה  של אמלי נקרא בריאה. מקום למרפא וליצירה, שאליו יוכלו להגיע אנשים מכל הדתות והלאומים, ולהתחבר לשלום הפנימי שלהם עם האדמה ועם כל היצורים החיים. כי שלום לא עושים בהפגזות של שליטים אחרים אכזריים, שלום עושים בין אנשים.

המלחמה שלנו היא  פעמים רבות אשליה. אנחנו יוצרים אויבים שלא קיימים, ומוצאים לעצמנו הצדקות לשימוש באלימות. אחד הדיונים שהיו לי עם אמלי הוא לגבי המושג אלימות. האם אלימות יכולה להיות מנותבת למקומות חיוביים, או שמדובר פשוט בעוצמה.

מרטין לותר קינג, שנשא היום לפני חמישים שנה את נאום ה " I HAVE A DREAM " המפורסם שלו, אמר על אלימות: "אינני יכול להביא את עצמי להאמין שאלוהים רוצה שאשנא. עייפתי מאלימות. ולא אתן לזה שמדכא אותי להכתיב לי באיזה אמצעי להשתמש. יש לנו עוצמה, לא העוצמה שמוצאים בבקבוק מולוטוב, אך יש לנו עוצמה. לא העוצמה שמוצאים בכדורי רובה, אך יש לנו עוצמה".

העוצמה שלנו אינה יכולה להתבטא באמצעים צבאיים, באמצעי הרג. הרי ההרג קיים כל הזמן. כך גם לגבי התקיפה בסוריה. אסד הורג כל הזמן. נהרגו בסוריה כבר עשרות אלפים. וכבר הפצצנו את סוריה בחודשים האחרונים. האיומים הנוכחיים ממלחמה הם אמנם מוחשים ואמיתיים, אבל הם למעשה תמיד קיימים.

תמיד כשאני מסתכל על הפרסומים בתקשורת, אני מנסה להבין מה המלחמה מנסה להסתיר. איזה נושא אחר בוער  נמצא על סדר היום, שעליו לא מדברים. או יותר נכון מי מרוויח ממלחמה. התשובה היא שיותר מדי אנשים מרוויחים כיום ממלחמה - יצרני הנשק, התעשיות הבטחוניות, תעשיות המיגון והמקלטים. הפוליטיקאים והגנרלים שמהדקים את שליטתם באזרחים, תאגידי האנרגיה והנפט שמאוד מתעניינים באזור שלנו, ובעיקר הבנקים שמצליחים להתחמק מלשלם על העוול המתמשך שהם גורמים לכל היצורים החיים:


          



לפרדס-חנה הגעתי בדרכי לחיפה, כדי להרצות בפני קהילה בשכונת הדר על אלטרנטיבה  מסוימת לבנקים - מטבעות חלופיים. אני רואה את הקשר הישיר בין חוסר היציבות הכלכלית של הבנקים לבין חרחורי המלחמה העולמיים. כמו בשנות ה-30, כך גם היום, כאשר היסודות של המערכת מתערערים, יוצאים התותחים הכבדים.

בהדר קיימות כמה קהילות של סטודנטים, אומנים, מחנכים - יהודים וערבים - שיוצרים לעצמם אירועי ומרחבי תרבות. אחד הדברים שיכולים להעצים את הקהילות האלה הוא  מטבע שאינו נשלט על ידי הבנקים. אותם בנקים שמממנים מלחמות, אותם בנקים שיוצרים עוד  ועוד חובות.
בסוף ההרצאה, שהיתה פוקחת עיניים עבור חלק גדול מהנוכחים, הלכתי לשתות בירה עם חבר. ישבנו בבר ערבי, מלא בחבר'ה כמונו, אבל דוברי ערבית. משהו שאפילו ביפו לא יצא לי להיתקל בו, משום שביפו רוב החברה היא מוסלמית ולא נוצרית. ישבנו ושתינו, שוחחנו על גינות קהילתיות, ועל קואופרטיבים, על הקשיים של החיים, ועל ההנאות שביצירת מציאות חדשה.

אז בימים כאלה שהמלחמה בכותרות, ורף הפחד עולה, אני נזכר באמרתו של הרבי נחמן מאומן, שגם בראש השנה הקרב עלינו לטובה יחגגו בקברו אלפי ברסלבים: "כל העולם כולו, גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל".

כי אנחנו כולנו חיילים, חיילים של החיים
אם נרצה...



                  

אהבה, כסף, ושינוי העולם

ליד כמה מציורי הגרפיטי של מהפכה של אהבה בתל-אביב, מופיע הכיתוב: "עם אהבה אי אפשר ללכת למכולת".

אחד המחסומים שלנו לעבור לחיים שמבוססים על אהבה, הוא שאנחנו חיים בחברה מבוססת כסף.
אם יש לך, אתה יכול להשיג הכל. אם אין לך אתה צריך להתחרות באחרים כדי להשיג לך.

אנחנו נוטים לראות כסף כמשהו ממשי - זה קיים, צריך אותו כדי לשלם חשבונות ואוכל.
אבל כסף הוא אחד הדברים הכי רוחניים שיש.
למעשה אם חושבים על כך, הכסף קיים רק בדמיון המשותף שלנו, כל השאר - השטרות, הצ'קים, הנתונים הדיגיטליים במחשבים ובכרטיסים -  הם ייצוגים של הדמיון הזה.
כתבתי כבר בעבר, כאן וכאן, על השלב הבא של המהפכה, שבו ניצור כסף בעצמנו עבורנו.
ובכן השלב הזה הגיע!!!

בינתיים הנה מה שיש לתקשורת המתעוררת לספר לנו על הכסף שלנו:

                


לפני שאעבור לספר על השלב הבא במהפכה המוניטרית, אני רוצה לספר קצת על חוויותי עם הכסף בקהילה על אופניים ובקהילות שאנחנו מבקרים בהן.

כסף בתוך הקהילה

בקהילה שלנו, באופן עקרוני, שאינו מוגדר ואינו כתוב, אנחנו משתדלים להתנהל כמה שפחות עם כסף.
ההעדפה שלנו היא להגיע למקום שזקוק לנו, ולעבוד שם עבור מחייתנו.
לעתים אין לנו מה להציע, ולעתים המקומות שאנחנו מגיעים אליהם לא יודעים מה הם זקוקים, או שפחות נוח להם שנשאר לעבוד, ומעדיפים שנשאר על תקן אורחים, ואז אנחנו צריכים לממן את האוכל בעצמנו.

אנחנו משתדלים להפחית את השימוש שלנו בכסף, מתוך שאיפה ליצור קיימות שאינה מבוססת על התבניות המוכרות: עבודה - שכר, צריכה - תשלום, אלא מתוך רצון למצוא דרך הרמונית יותר שבה אנו נותנים לפי יכולתינו ולפי צרכי המקום, ובאותה מידה מקבלים.
זה לא חייב להיות שווה, זה לא חייב להיות מדוד.
זה יותר קשור להרגשה הפנימית של כמה אני נותן וכמה אני מקבל.
ברגע שנוצר חוסר איזון בין הנתינה לקבלה אז יש לקיחה של אחד הצדדים, ואני לא רוצה להיות הלוקח, וגם לא זה שלוקחים ממנו.
אני רוצה לתת כמה שיותר, אבל לא יותר ממה שאני מסוגל.

מכיוון שאנו עדיין זקוקים לכסף כדי להשיג לנו אוכל לפי צרכינו, אנו עדיין עובדים עבורו.
אנו יוצאים מדי כמה זמן לעשות עבודות בעיר,
מעבירים סדנאות של יום או סוף-שבוע, עובדים באינטרנט מהדרך.
ישנן דרכים רבות להרוויח את כספך תוך כדי תנועה.
אבל כאמור, אנחנו עושים זאת מעט מאוד, ובלי לחסוך לפנסיה.
אנו עושים זאת  מתוך הצרכים הקיומיים שלנו, מה שמשאיר את רוב זמננו בידינו. זמן שמאפשר לנו ליצור, לעזור, לטייל.

בתוך הקבוצה אני לא רואה התחשבנות על הכסף,
בגדול ההוצאות שלנו הן מאוד נמוכות , כמה מאות שקלים בחודש לבן-אדם, כך שההכנסה המשותפת שלנו אינה צריכה להיות גבוהה, והיא אכן אינה כזו... :)
אם כי לעיתים ישנו חוסר איזון בין נתינה לקבלה.
החוסר האיזון, ברגע שמורגש על ידי אחד מחברי הקבוצה יכול להשאר בתוכו, ובשלב כלשהו להתפרץ החוצה, או שיכול להיות מתוקשר כלפי שאר חברי הקבוצה, בנסיון משותף לראות כיצד ניתן לאזן את חוסר האיזון.
אנו עובדים על זה, ועד כה אני מאוד מרוצה מאיך שהעניינים מתנהלים, מקווה שזה ימשיך להיות נושא שנהיה מוכנים לחקור אותו יחדיו.

כסף מול קהילות אחרות

השבוע נתקלנו במקרה שעשה לי קצת לא נעים. רצינו ללכת לבקר קהילה חברה, קהילה שעוסקת בפעילות שלום, באקולוגיה ובעוד המון דברים נפלאים. אנו מכירים את חברי הקהילה, וחלקם חברים שלנו.
ועדיין כאשר ניסינו לתאם הגעה אל הקהילה, היה מחסום כלשהו בינינו.
אנחנו רצינו לבוא אל הקהילה ולהעניק מזמננו ומכישורינו כדי לעבוד בה ולפתח אותה.
אך מה שהתברר לי בשיחת טלפון עם אחד החברים,  זה שהקהילה אינה זקוקה לעבודה כזו עכשיו,
והבקשה שלהם היא לתרומה כספית, בסכום מומלץ, שעבורנו היה נראה מאוד גבוה.
עכשיו נשאלת השאלה מה עושים? האם מוותרים על הביקור?
האם מגיעים ולא משלמים? האם משלמים סכום נמוך יותר?
בסופו של דבר הגענו ללילה אחד, קיימנו שיחה עם חברי הקהילה ואורחים נוספים שהגיעו לבקר.
היה ערב מקסים ומאוד מלמד, ונשארנו לאכול ולישון. כולי הודיה על הערב הזה, ועל כך שלא ויתרנו על הביקור.
את עניין התרומה הכספית השארתי כמשהו פתוח ואפשרתי לכל אחד מחברי הקהילה שלנו להחליט עבור עצמו.
לי באופן אישי לא היה כסף עלי. איני יודע אם מישהו תרם כסף, הניחוש שלי הוא שלא....

במקום התרומה הכספית, כן ניסינו בבוקר לתרום קצת למקום, ולטפל בכמה דברים שדרשו טיפול והוסיפו למקום.
בבוקר למחרת יצאנו משם, משום שהקהילה המארחת היתה צריכה לדבר על עניין הכסף בעצמה. ההרגשה שלי היתה שהמקום הזה של הכסף מאוד טעון אצל חברי הקהילה, וזה גם הוזכר בקצרה בשיחה שהיתה לנו איתם בערב.

הרגשתי חוסר איזון בין השאיפות הגבוהות מבחינת המגורים והתנאים, למול היכולת של חברי הקהילה לקיים תנאים כאלה.
אני לא באמת יודע, אך התחושה שהגענו איתה היא תחושה של חוסר,
וכך גם הרגשתי כאילו אנחנו לוקחים משהו בזה שאנחנו נשארים לאכול ולישון.
וזו לא התחושה שאני רוצה להגיע איתה לשום מקום.
אני מקווה שעניין הכסף ייפתר, כי כפי שאפרט בהמשך, החוסר בכסף הוא חוסר מלאכותי,
הוא נעשה בצורה מכוונת כדי לגרום פירוד ולאפשר שליטה. על כך אפרט בהמשך...

בשני מקרים נוספים הגענו לקהילות שקיבלו אותנו אחרת לגמרי.

מקום אחד זו דירת חברים ברחוב אושא שבנחלאות,
של חברים שהיו איתנו בשיירה וקיבלו אותנו בזרועות פתוחות.
לא דרשו כלום, רק שמחו שהגענו,
לא שאלו עד מתי נשאר, ולא מה יש לנו לתרום.
אנחנו מצידנו השתדלנו לעזור בנקיונות, עשינו יום אחד קניות בשוק עבור הבית,
ובגדול השתדלנו להיות אורחים טובים.

סיור בעיר העתיקה, חולצות בעד צה"ל ובעד שחרור פלסטין.
של מי העיר הזו? לא אכפת לנו, העיקר שתקנה חולצה :)

מקום נוסף שהגענו אליו הוא ביתו של השייח אבראהים.
אבראהים הוא בדווי בן כשבעים שחי בהר הזיתים.
הוא פעיל שלום כל חייו, פגש את הדאלי לאמה והיה 54 פעמים בחו"ל, וכל זה בלי דרכון.
כמו בדווי טוב יש לו בעיות עם אישורי בנייה,  וגם לו העיריה עושה צרות ומאיימת לפרק לו את הבית אם לא ישלם דמי חסות. אבראהים נמצא בחובות כבדים וזה עושה לו קצת כובד על הלב.
אבל הוא עדיין שומר על החיוך המקסים שלו כי יש לו אמונה גדולה באלוהים.

אבראהים מחזיק בהר הזיתים בית אירוח בתרומה,
שבו הוא אינו מבקש דבר, רק תבוא, תשב, תאכל, שמור על קשר וספר לחבריך.
האיש הוא מפעל שלום ואחדות מהלך, מקדיש את חייב לקרב בין אנשים, בין דתות, בין לאומים, בין גברים ונשים.
למרות היותו מוסלמי מאמין, הוא לא מעיר לא/נשים על לבושם/ן,
ובעיקר הוא אוהב לספר סיפורים, ועדיף שיהיו מצחיקים.

הגענו אליו לביקור של אחר הצהרים, אכלנו, שתינו, צחקנו והלכנו,
בעזרת הסעה שסידר לנו אבראהים חזרה אל העיר.
ההסעה כן ביקשה מאיתנו כסף, והחלטנו שלמרות שאנחנו מאוד נהנים לקבל מתנות בחינם,
יהיה זה ראוי לשלם להם על הטרמפ.

הנושא של הכסף, והגישה של - לבקש או לא לבקש, להשתמש בו או להמנע ממנו, הם נושאים חשובים ומעניינים.
גם בימי מהפכה של אהבה, כאשר שכרנו מקום גדול שלא נוצל עד תום היה לי ויכוח עם חבריי לקבוצה,
האם קודם לתת ולאפשר לארגונים נוספים לקיים שם פעילויות, ולהאמין שהתרומה החומרית תגיע בהמשך,
או שעלינו לדאוג לאינטרסים שלנו כי אחרת ינצלו אותנו, או במילים רוחניות - יווצר חוסר איזון אנרגטי?

האמונה שלי היא שמנתינה מגיעה גם קבלה.
כמובן שגם לי יש את הגבולות שלי, אך אני כל הזמן מנסה למתוח אותם עוד עבור עצמי ועבור אחרים,
כדי שנוכל לעבור את מחסום הכסף, הרכוש, והבעלות ולהגיע למקום אמיתי של שיתוף.


הכסף בשבילנו, מתי הוא פנה נגדנו?

למי שבכלל לא מכיר את הנושא של השינוי המוניטרי שקורה בעולם,
אני מאוד ממליץ לקרוא את הבלוג הכלכלה האמיתית,
או לצפות בסרטונים של התנועה לשינוי מוניטרי.

אבל למי שקצת לחוץ בזמן (יש עבודה וכסף לעשות....),
רק אספר שהכסף הוא המצאה של בני האדם, ולכן כל חוסר שיש ממנו הוא חוסר מלאכותי.
חוסר שנועד להשאיר אותנו בתודעת עבדים, שנועד להשאיר אותנו בתחרות מתמדת,
כדי שיהיה אפשר לשלוט עלינו בצורה יותר קלה, מה שנקרא - הפרד ומשול.
כסף הוא אחד הדברים שהכי קל להפריד באמצעותו אנשים:
משפחות מתפרקות בגלל סכוסכי ירושה, חתונות נכפות כדי להביא רווחה, חומות נבנות בין שכונות עניות לשכונות יוקרה.

הכסף כיום נשלט על ידי מערכת בנקאית שמקבלת את התוקף שלה באמצעות חוקים שנחקקו לטובתה על ידי המריונטות של בעלי הבנקים - מערכות השלטון, התקשורת, והתעשיה כולה.
כדי לשחרר את הכסף, אנחנו לא צריכים להפיל את הבנקים, אנחנו יכולים פשוט ליצור מערכת אלטרנטיבית שתספק את הצרכים שלנו ותייתר את הבנקים אשר הורסים אותנו ואת כל הביוספירה.

אחת המערכות האלו, שאני תומך בה כבר כמה חודשים, היא מערכת אושר.
המערכת עברה השבוע שדרוג וכעת ניתן להצטרף אליה דרך הפייסבוק, ולהוריד אותה למכשיר הנייד.
מי שמעוניין להשתמש במערכת צריך לשלוח בקשה להצטרף לקבוצה. אנחנו נאשר אתכם, אל דאגה :)

מה שזה אומר זה שאנחנו יכולים ליצור לעצמנו מערכת כלכלית, שוק קח-תן, שאינו נסמך על הבנקים:

• שלא חסר בו כסף
•  שמעודד פעילות קהילתית וחברתית
• שמבוסס על אמון ואיזון ולא רק על תחרות ורצון לגדול עוד ועוד.

למה הוא יהיה אחרת מהבנקים? כי אנחנו יוצרים אותו, בדמותנו ועל פי ערכינו.

מה תהיה תגובת המערכת - היא תנסה לסגור את זה.
האם יהיו קשיים בדרך? בטוח, ורב הנסתר על הגלוי.

אך ללא ספק מדובר בעוד צעד משמעותי בדרך לכלכלת מתנות, שהיא הכלכלה האמיתית,
הכלכלה של הטבע, שלא מבוסס על אינטרסים ושליטה, אלא על נתינה, הרמוניה, יופי ופשטות.

זה הכל לגבי הכסף
והכסף הוא שלנו ובשבילנו
אם נרצה...

                

החיים כמיצג בתנועה

מתוך הקוד לנווד של אתר השיירה:

• השיירה מייצרת תוואי אמנותי שנשאר במקומות שהיא עוברת. על היוצרים לעבוד מתוך שיח רחב עם סביבתם, כדי לאפשר מחשבה על המפגש מבלי להגביל את היצירה, או לפגוע במרחב החברתי.
• הנווד יוצא מארצו ותנועתו היא הארץ המובטחת
• מצרים זה המוכר והמוגן. זה המסלול הקבוע לעבודה, זה הקפה ששותים בבוקר, זה הסגריה אחרי הסקס. זה לא בא לומר שהמוכר הוא רע. הוא מי שאנחנו. אבל הוא גם נהיה מצרים שלנו. וכל אדם צריך לטעום גם מדבר. אנחנו רוצים להציע את היציאה הזו לכל החפץ בכך. את ההצעה הזו אנחנו רוצים לשים בכל מקום, כי אתה לא יכול לדעת מראש איפה נמצאים האנשים שצמאים לצאת מהמוכר שלהם, ששבעו מטעם החול היבש בפיהם. 

לפני כמה שבועות בעודנו מסתובבים בדרום הארץ, קיבלנו הזמנה מאוד מפתיעה - לעלות לירושלים ולקחת חלק באירוע אומנותי של חבורה ירושלמית שנקראת בית ריק. הממממ.... נשמע מעניין. מה זה אומר? מה בדיוק יהיה תפקידנו שם? איך לעזאזל מגיעים לירושלים? אין לנו מושג. בוא נעשה את זה!!

הדרך לירושלים לא היתה קלה, כפי שסיפרתי בפוסט הקודם. אבל המתיחה הזו של השמרלינג התבררה כמשהו מאוד מיוחד. כל-כך מיוחד שבסוף אפילו המציאו על שם זה משקה:

שמרלינג מתוח עוזר להקלה בעומס

בית ריק מלא באהבה

קבוצת בית ריק היא קבוצה של חברים, רובם יוצרים ואומנים, שלמדו או עדיין לומדים באחד ממרחבי היצירה המרובים שיש בירושלים - הדסה, החזותי, מוסררה, בצלאל, סם שפיגל. רובם מתגוררים בנחלאות, ובתור אומנים החליטו שהיצירה האמנותית האמיתית היא יצירה שאינה מתרחשת בעיקרה בתוך כתלי הממסד, אלא בשוליים, בבתים הנטושים, ברחובות, בגנים. הם התגבשו להם יחדיו סביב מספר פרויקטים שבהם לקחו בתים נטושים והפכו אותם למיצגים פתוחים, שוקקי תרבות וחיים. פעם אחת לקחו מבנה נטוש עם שטח פתוח והפכו אותו לקיבוץ למשך כמה ימים.

הפעם החברים החליטו ליצור פרויקט שהוא נודד - השיירה. 

אחד הדברים שהכי אהבתי בהתנהלות של הפרויקט הזה, הוא שלמרות שיש בו הובלה ולקיחת אחריות, אין אף קבוצה או מישהו שמנהל את העניינים. היו את הגרעין הקשה שהלכו לכל מקום וישנו בכל גן, ולכל אחד מהם היה תפקיד לא מוגדר. 

אלעד היה אחראי קשרי חוץ ותקשורת, הוא זה שגם יצר איתנו קשר. איתמר, נטע ויונתן היו אחראי לוגיסטיקה, הרכבה והתניידות, נועם היה אחראי מטבח לאירועים, טל היתה אחראית עיצוב המרחב, ודנה תיעדה את הכל במצלמתה. לכל אחד היו כמובן עוד מלא עניינים, ועוד המון אנשים לקחו חלק פעיל, וזה מה שהיה יפה - מי שלוקח יותר אחריות ויותר השתתפות, לא בהכרח לוקח יותר קרדיט, אלא להיפך, רק מאפשר לעוד אנשים להיות חלק מהפרויקט הלא-רגיל הזה.

הגרעין הקשה של השיירה בישיבת ספסל בגן השושנים.
מימין: איתמר הפסל, ארני הנווד, נטע הוגה הדעות, אלעד מבקר התרבות.

המעבר אל העיר 

המעבר אל העיר הביא איתו כמה שינויים מבחינתנו. בעיר יש הרבה יותר 'דברים' -

הרבה יותר אנשים, הרבה יותר רכבים, הרבה יותר כלים חד-פעמיים, הרבה יותר גירויים, הרבה יותר דתיים, הרבה יותר טוסיקים, הרבה יותר גנים, הרבה יותר ברזים של מים, הרבה יותר מבנים נטושים, הרבה יותר ציורי קיר, הרבה יותר פקחים סדרנים ושוטרים, הרבה יותר יוצרים ואומנים.

בעיר יש גם הרבה פחות דברים -

פחות שטחים פתוחים, פחות כוכבים, פחות בעלי חיים שאינם חתולים, פחות גידולים חקלאיים.

ההתחברות שלנו עם חבורת בית ריק, אפשרה לנו לחוות את העיר, ובמיוחד עיר טעונה וגדולה ומוזרה כמו ירושלים, בצורה בלתי אמצעית, ועם תחושת בטחון גדולה. הרגשתי שלא משנה באיזה גן נישן, באיזה רחוב נתברבר, יש איתנו חברים דואגים שתמיד ידאגו שיהיה אוכל, מים, מקום לישון, מקום להתנקות ולנקות בגדים.

שגרה של שיירה

התנועה בשיירה בעיר מתחלקת לארבעה שלבים:

1. התקפלות - כדי לנוע צריך להתקפל. לארוז את החפצים, לאסוף את האנשים עבור כל 12 העגלות,  ולהיות מוכנים לתנועה במרחבים חדשים. זה תהליך שיכול לקחת בין שעה לכמה ימים.
2. תנועה - כמו בכל תחילת תנועה תמיד יש עיכובים בהתחלה, ציוד שנופל, חפצים שנשכחו, אנשים שעוצרים כדי לתעד או להתבונן באחרים, שנזכרים פתאום שהם רעבים או צמאים. לרוב התנועה מלווה בעצירות. עצירות שתיה - יותר של אלכוהול מאשר של מים.  עצירות אכילה במקומות לא שגרתיים - כמו הזמנת פיצה לרחבת התאטרון. עצירות השתנה בחצרות או בשירותים של בתי קפה. התנועה גם מלווה בסכנה אמיתית של רכבים נוסעים, ובצורך גדול בשיתוף פעולה בזמן הסחיבה של העגלות בעליות הירושלמיות התלולות.
3. התפרסות לשינה - השיירה עצרה כל פעם בגן אחר, פעם בסן-סימון שבקטמונים, פעם גן הסוס, ובסוף בגינה הקהילתית שבנחלת אחים. בכל פעם צריך להבין מי נשאר, איך לשים את הציוד כך שלא יהיה חשש שיגנבו אותו, ומי הולך בבוקר לדבר עם הפקחים (לרוב זה היה אלעד שנהנה מאוד לצעוק עליהם שהם מעירים אותנו בצעקות...)
4. העמדה - מעבר לצד המעשי של התניידות בשיירה, הפרויקט הזה היה מיצג אומנותי, ולכן בכל מקום שבו התמקמנו, ניסינו גם להעמיד את העגלות בצורה מזמינה כדי שאנשים יבואו ויסתכלו, ישאלו, יגיבו. היתה עגלת ספריה עם הוצאות של כתבים שהחברים הוציאו לאור לכבוד האירוע, היתה עגלת גינת ירק, עגלת הדפס, עגלת מטבח, ועגלת בר שנראתה כמו כלי מלחמה מימי טרויה העתיקה. האנשים שהגיעו התעניינו וקראו, ניסו להבין, לרוב עודדו, לפעמים התלוננו. פעם אחת שמעתי אמא צועקת על ילדיה שלא לגעת בעגלות, כי אולי יעירו להם, ומצאתי את עצמי מגיע מרחוק ובהתלהבות רבה צועק לילדים - מותר לגעת, מותר לגעת!! אבל הם כבר התרחקו.....

בכל יום או יומיים התהליך חוזר חלילה - התקפלות, תנועה, שינה, העמדה.

.

בכל מקום שעברנו, בו, כל העיניים נמשכו אלינו במבטים סקרנים ומבולבלים.  יש את האמיצים ששאלו- מה זה? מה הרעיון? ואף פעם לא היתה לי תשובה לזה, כי זה רעיון כל-כך רחב ולא מוגדר, אז למה שאני אצמצם אותו לכמה משפטים מנוסחים וקצרים? אבל בסוף אני מסביר להם שזה פרויקט של אומנות, ואז הם מהנהנים, ואומרים אממממממ.....

ויש את אלה שבאמת מבינים ופשוט מצטרפים. כמו זוג צעיר עם תינוק שעשה איתנו את כל הדרך מגן השושנים לשכונת נחלאות, סחבו וצהלו, ונפנפו לשלום, כי גם הם אומנים, וגם הם אוהבים לעשות דברים לא שגרתיים, ופשוט להנות מהחיים.

תנועה לאורך פארק המסילה

השיירה כמיצג - עגלת המטבח ועגלת הגינה בפעולה

השיירה ישנה

איש עורב, עגלה ומדרכה צבועה
 מיצגי רחוב באירוע הסיום המפואר בנחלאות

                      


חיבור בין קהילות


הגענו כקהילה לירושלים כדי לקחת חלק בפרויקט, כלומר לעזור לסחוב ולבנות וליצור. במהלך השבוע התברר לי שבכלל הפכנו להיות חלק מרכזי מהמיצג עצמו. כלומר חבורה של אנשים שאשכרה הפכו את השיירה לאורח חיים.
הרעיון שלנו כקהילה הוא לבוא למקום שצריכים אותנו, שזקוקים בו לידיים עובדות, לאוזניים קשובות, לרצון משותף ללמוד וללמד. וזה בדיוק מה שמצאנו בחבורה הירושלמית של בית ריק.
מצאתי את עצמי מסביר כמה פעמים על חוסר המעגליות שבשימוש בכלים חד-פעמיים, ועל הזוועות שעוברים בעלי החיים בדרכם להנעים לנו את החיך, ועל מה שזה מכניס אלינו לגוף.
מצד שני מצאתי את עצמי נפעם מהיכולת להתנהל ביחד, קבוצה כזו גדולה של אנשים, כמעט בלי ריבים ועצבים, בלי התעסקות מיותרת בכספים, ועם המון רצון ליצירה, שיתוף פעולה ולעורר השראה.
אחד הרגעים היפים היה כאשר עצרנו בסטודיו ברחוב האומן, והתכוננו לאירוע שיהיה מחר בערב. בזמן הזה החליטו גלסקי ושביט, האחד בעל מלאכה, השני אומן, להרכיב יחד את עגלת הזהב. בתוך 22 שעות שורטטו התכנונים, נקנו החלקים, והולחמה לה עגלה לתפארת שהמשיכה איתנו את המסע. העגלה הזו - מעט פחות ממה שהיינו מקווים, ומנגד סוג של נס שקרה בין לילה לעומת עוד המון דברים שרוצים ולא קורים - מסמלת בעיניי את הפוטנציאל האדיר שגלום באיחוד בין קהילות.

שביט וגלסקי.
שיתוף פעולה בין שני מאסטרים מאפשר להרכיב את עגלת הזהב תוך פחות מיממה

עגלת הזהב בפעולה
נוודים עירוניים עם עגלה ושמרלינג מתניידים

החיבור הזה בין קהילות מאוד שונות, התאפשר בזכות הפרויקט הזה, שמטשטש את הקו המפריד בין המיצג לחיים.
כיום ישנן שתי קהילות מעט יותר מגובשות, מעט יותר מועצמות, מעט יותר פתוחות. וכאן המקום להזכיר שוב את שאמר מורנו ורובנו מרטין בובר  (מתוך נתיבות באוטופיה): "...כדי שמתוך ליכוד של קהילות אמיתיות תקום קהילה אמיתית הצופה בחיוך אל גלגלי המנגנון המחלידים, הנושרים אחד אחד לגל הגרוטאות... לשם כך צריך שתהיינה קיימות באמת ורוצות באמת".

גינה קהילתית - נדבך מרכזי ביצירת קהילה עירונית

איך ממשיכים?

רבים שאלו אותנו, לאן אתם ממשיכים, מה אתם עושים?
איני יודע, איני יודע כמה נהיה בקהילה, איני יודע לאן נלך, איני יודע אם יצטרפו אנשים חדשים.
כל שאני יודע הוא שעלי להמשיך לנדוד.

ב-1871 התקבל בשלטון הקולוניאלי הבריטי בהודו  חוק "השבטים הפושעים" הנודע לשמצה, שלמעשה הגדיר עשרות קבוצות נוודים כפושעות מעצם טבען. כיום כאשר התפיסה של רכוש פרטי היא כל-כך חזקה, הנוודות, כרעיון של חוסר הצמדות לקרקע ולרכוש בוער בי יותר מתמיד, ואני רואה צורך גדול לחיות אותו.

לכן אמשיך בדרכי, איני יודע לאן
בדרך לשומקום אפדל איתן
כי יודע אני שיש חברים טובים מסביבי
ואמונה חזקה שוכנת בליבי
שיבוא היום ונהיה כאיש אחד בלב אחד
עד אז על אופניי אמשיך לנדוד
עם עגלה וקהילה העולם הוא ביתי
אפנה לי את הזמן כדי להרהר וליצור
לכתוב את סיפור חיי שבו אני הגיבור
איני מפחד לטעות ולתעות
בעיקר מפחד אני לא לנסות

תודה ירושלמים יקרים ואמיצים
שאימצתם אותנו לביתכם ולליבכם


                      

למתוח את השמרלינג

שני חברים יצאו לדרך, בים בם בום....


לפני יומיים יצאתי מנתיב הל"ה שליד בית-שמש, עם חברי למסע גלסקי - רתומים לעגלות, ועם מטענים בלב - לעבר ירושלים. זה היה חלקו האחרון של מבצע עלייה לירושלים יומרני וחסר פשר, שהייתי מאוד שמח עליו :)


לפני שנה ושבוע, כתבתי את הפוסט הראשון שלי על יציאה לדרך חדשה, ללא בית, ועם חלום גדול. אפילו אוטופי.
הייתי אז עמוק בתוך חבורת מהפכה של אהבה. זה היה זמן שבו התחלתי להשיל מעליי את המסגרות הקיימות כדי למצוא את דרכי בתוך אינסוף האפשרויות אשר החיים האלה נותנים לנו במתנה. כעת אני בירושלים עם חבורת אומנים מתגלגלים לעבר הלא-נודע. הדרך עודנה נגלית לפני. עם כל סיבוב פדל. עם כל מפגש מלב אל לב. עם כל כשלון צורב.


לקרוע את המתח עם סכין

ביומיים-שלושה הראשונים של המסע, שיצא מנועם שליד קרית-גת, היינו שבעה חברים. ששת הקבועים שעשו עד כה את הנסיעות ביחד, והצטרפה אלינו עדי סגל, הרוכבת הצלמת הנועזת החוקרת. היציאה לדרך לוותה בקשיים כרגיל. בכל פעם שרוצים לצאת, כולנו חשים במפלס המתח עולה. השיתוף פעולה שדרוש בזמן אריזת ציוד ותחילת תנועה, גורם לנו כנראה לוויברציות חזקות, וכל מכה שחוטפים, או אבן שזורקים אחד על השני, יוצרת גלים חזקים. וככה אנחנו יוצאים שמחים אך גם מתוחים ועצבניים, בשעה קרובה לחשיכה. אני מנסה לנשום, לזרז, לעזור ולהרגע בו-זמנית. זה עובד לפעמים, ולפעמים יוצא משליטה.


המשכנו לרכב באותו ערב של צאת ט"ו באב, לאור הירח. הנסיעה הקסומה והשקטה בשעת לילה, לוותה ברחשי הטבע שמגרים את הדמיון, ובקריאות ואנחות של חשש, בנסיון שלנו להחליט היכן עוצרים. אחרי שעצרנו לבסוף, רציתי להמשיך ולחוות את אור הירח, והמשכתי לרכב עד לחירבה ישנה שהיתה כנראה גם היא איזה כפר פלסטיני נטוש שנמחק מספרי הלימוד בבתי הספר. לידה היתה תאנה, גדולה ומוארת ורקובה. ישבתי לידה, ניסיתי למצוא שלווה. מצאתי בעיקר פליאה על עוצמתה של הלבנה.


חזרתי למחנה שבו כולם כבר היו במצב שינה. הלכתי לישון גם. קמתי למחרת נמרץ וקוצני. מוכן לדהור ולנווט לעבר בית גוברין. כדי להעביר את זמן ההמתנה לשאר חבריי הצביים המתעוררים לאיטם, יצאתי לסייר ולבדוק דרך מתאימה. התחלנו לרכב בשעה שהשמש כבר להטה. גם כבישי האספלט להטו, וכאשר נפגשנו עם כביש אחד, התחלנו גם אנחנו ללהוט. השאלה האם לנסוע לאורך קטע קצר על הכביש, מיד הציתה ויכוח וחוסר הסכמה. התפצלנו למשך כמה דקות, עד שהגענו לדרך ללא מוצא. אפשר היה לקרוע את המתח עם סכין.


מה עושים כשיש מתחים? מתעגלים...
התיישבנו בחורשה ליד פארק האקשן שלילדים, וניסינו להבין מה הלך פה הרגע ולמה אנחנו כל-כך מתוחים ממשהו שאמור להיות חוויתי ומהנה? הסכמנו על כך שכדאי לנו להתרחק מכבישים. להיות יותר קשובים, ולקבל את זה שחלקנו לפעמים קצת מתוחים או עצבניים זה חלק ממה שלקחנו על עצמנו -  לעלות לירושלים, שבעה אנשים עם חמש עגלות, לאירוע שמתקיים עוד שבוע. ואם כבר לקחנו על עצמנו משימה שגדולה עלינו, בואו לפחות נהנה ממנה.

נסיעה על הכביש, לא כל-כך נעים...

רגעים מכוננים

לאחר ישיבת הפתע, הלכתי למצוא לנו נקודת מעבר להמשך הדרך, אשר נחל יבש ועמוק  הפריד בינינו. עובדי הפארק הראו לי מעבר קשוח אבל עביר, והתחלנו לגלגל ציודנו מהגדה האחת לשנייה, תוך שיתוף פעולה. וכך לפתע, עברנו מכשול פיזי, אבל גם מכשול סמלי. עברנו שלב...


הנוף השתנה. פתאום היינו בדרך עפר ישרה ונוחה, בצידינו כרמים שופעי ענבים, ומעליהן גבעות עם חורש טבעי. בדרכינו קטפנו וליקטנו ענבים (קצת ממש מהכרמים עצמם, את הרוב מהריצפה או מגפנים שגדלו בצידי הדרכים), תאנים חרובים וסברסים קוצניים. תחושה של גן-עדן אמיתי, האפשרות להושיט ידך ולקטוף פרי מתוק ועסיסי.


בעצירת הצהריים, הצטופפנו כולנו בצל חרוב, וכך היינו בלית ברירה קרובים. הקירבה הזו הכריחה אותנו להוציא את שאר המשקעים שעוד נותרו מהמתח של הבוקר, ולהמשיך בדרך מעט יותר נקיים. זה היה החלק הכי יפה של המסע עד כה בעיניי. הרכיבה בין הגבעות, בקצב יחסית אחיד ומהיר, מזג אוויר נעים ונופים מרהיבים, שבעה רוכבים נועזים ויפים.


לפנות ערב הגענו לקיבוץ בית גוברין, ובהחלטה של רגע, והתגלגלות, מצאנו את עצמנו בבית הילדים של בית גוברין. מותשים ועייפים, התגלגלנו כל אחד למיטתו, כשאיתנו חולקים את המבנה  בני 16 נמרצים שהגיעו לקורס למדריכים צעירים. בבוקר קמנו, ולא כל-כך ידענו איך ממשיכים. היו לנו שני אנשים שעוזבים, ומסלולים שנראה שייקחו לנו ימים רבים במידה ונעשה אותם עם כל הציוד ודרך הגבעות וההרים. ישבנו וחשבנו שעה ושעתיים. אחד רצה כבר לצאת מהקיבוץ, אחת התלבטה אם לתפוס את האוטובוס הקרוב. באותו רגע קרה שוב שינוי, עוד מעבר שלב. נכנסתי לרגע לבית הילדים והתחלתי לצחוק עם טולה על הציורים שעל הקיר. לכאורה אני אמור להיות מרוכז וטרוד לגבי המשך המסע שלנו שנראה כרגע תלוש לגמרי, אבל במקום זאת העברתי את הזמן בהתלוצצות.


מאותו רגע ידעתי שאפשר להיות רגוע. אנחנו נהיה בסדר. הפתרון יגיע. טיפסתי על העץ מעלינו והתחלתי לקטוף תותים. אלו היו תותי פוסט-עונה נדירים, ורציתי לנצל את הזמן ולקטוף כמה שיותר עבורינו ועבור הפעוטון שלידו היינו. ברקע שמעתי את חבריי עושים טלפונים ומתייעצים. שואלים אותי לדעתי, ואני צועק מלמעלה שאני סומך עליהם, אם יהיה לי רעיון אני אשתף. אחרי חצי שעה יצרנו קשר עם חבר ממושב לא רחוק שאמר שיגיע עם טנדר לקחת עבורנו עגלות וציוד. הסכמנו על נסיעה על הכביש, ועל כך שמי שלא רוצה לנסוע על הכביש יסע בטרמפים. יצרנו קשר עם להקת ורטיגו מנתיב הל"ה, ותוך חמש שעות ישבנו בצל הלולים המדהימים שלהם שהפכו לסטודיו לריקוד ולבית אירוח אקולוגי מהמגזינים. מדהים.

עדי ואודי במנוחת צהריים בצל הגפנים

עדי נותנת שמרלינג בעלייה לבית גוברין

ציור על קיר בית הילדים בבית גוברין.
 כולנו משוגעים

אמיר הגיע לנתיב הל"ה להביא פנימיות ולעשות חיקוי של מנורת לולים.

הכשלון בכסלון

המתיחות והאתגרים לא נגמרו. נותרה לנו העלייה הרצינית לירושלים. בסופו של דבר, נותרנו שלושה שרוצים להגיע יחדיו לירושלים. כל השאר, כל אחד מסיבותיו ואילוציו, ויתר על העלייה עצמה. ייתכן שתהיה הצטרפות בהמשך, אבל אין לדעת. האתגר שלקחנו ערער מעט את היסודות שלנו כקבוצה להרגשתי, ונאלצתי לקבל את זה, להודות בכשלון. כשלון שלי, כמי שמאמין בדרך חיים משותפת, ליצור משהו שייעשה לגמרי במשותף. מצד שני אני חושב שזה חשוב מדי פעם להכשל.


בכיתת הגברים של יעוץ הדדי שלקחתי בה חלק כמה פעמים, היינו עושים תרגיל כשלון. היינו למשל מנסים לבנות פירמידה אנושית ומתרסקים. המטרה היא להתגבר על הדיכוי שלנו בתור גברים מערביים, שמחנך אותנו שעלינו להיות מצליחים. בעסקים, במיטה, עם הילדים. אבל כדי להיות טובים לא צריך להיות מצליחים כל הזמן. צריך גם להיות מסוגלים להכשל כדי ללמוד לפעם הבאה. לכן אני גם מודה על הכשלון הזה, שהוא לא באמת כשלון, תלוי איך מסתכלים...


אם כן, יצאנו לעלות את החלק האחרון של הדרך בסך הכל שני חברים. שלולי חברתנו עלתה עם אופניים באוטובוס. באותו היום הצטרף אלינו במפתיע חבר נוסף, יוני, שבא גם הוא לתת שמרלינג, כדי שיהיה פחות מתוח. אחרי נסיעה מאומצת לאורך כל היום בנסיונות למצוא את העלייה המתאימה, הגענו לבסוף לעלייה לכסלון. אם כבר כשלון, אז שיהיה בכסלון. עלינו את העלייה התלולה והמפרכת, עד שהחושך הקיף אותנו מכל עבר. התלבטנו מה לעשות, ולבסוף החלטנו לקרוא לגדי חברי היקר שגר בכסלון שיבוא לתת לנו טרמפ. גדי הגיע כהרף עין עם אוטו רנו קנגו. באורח פלא, ביעילות של מקגייוור תלת ראשי, הכנסנו שתי עגלות עם הציוד לאוטו, שתי אופניים קשרנו על הגג על מזרון, ואני ויוני נדחסנו באוטו ליד גדי בזמן שגלסקי תופס בחלון האוטו ונמשך על גבי האופניים, במעלה העליות במהירות שלושים קמ"ש.
וכתתו ידיהם לשמרלינג.


הגענו אל גדי, אכלנו והתקלחנו, והלכנו לישון לקראת היום האחרון במסע שלנו. הנסיעה ביום האחרון היתה מדהימה. אוויר הרים, וריח אורנים, אכילת סברס על הכביש. ירידות מפותלות, ועליות ממריצות. הגענו לעין-כרם למנוחת צהריים בלב בוסתן צעיר. אחר הצהרים המשכנו והגענו לתוך העיר, על עגלותינו, כמו צליינים משיחיים והיפיים. הגענו היישר לגן הסוס, לאירוע אמנותי מתגלגל של קבוצת בית ריק שבו ניקח חלק השבוע, אבל על כך אספר בפרק הבא של אם נרצה, הישארו מתוחים ואל תעזבו את השמרלינג...

סברסים בצד הדרך

מנוחת צהרים בעין-כרם בצל התאנה

הגעה לירושלים, איזו גאווה!!!

לא נכשלים רק אם לא מנסים...
לא מגשימים אם לא רוצים...