קריאה להתעוררות

מכתב שנכתב לפני שנה וחצי בהינף קולמוס  (ללא עריכה), וכעת לאחר עריכה קלה ומתוך הקשר לאירועים קרבים, אני שם אותו כאן בבלוג.
באהבה רבה, שנה טובה!!

מזרח תיכון חדש עומד בפתח הדלת. עולם חדש. השאלה העיקרית היא איך נגיע אליו. האם אחרי מלחמת עולם שלישית, אשר ככל הנראה תהיה קצרה בהרבה ממלחמת העולם השניה, אך יתכן שעם לא פחות הרוגים, או באמצעות התעוררות עממית בינלאומית לא אלימה.

העתיד הוא לא ידוע.  מי היה מאמין לפני עשור שבארצות הברית יהיה נשיא שחור? מי היה מאמין ששנה וחצי אחרי אחרי הנאום של אותו נשיא שחור בקהיר, ההפיכה בעולם הערבי והמוסלמי תחל, תחילה על ידי אותו תוניסאי אמיץ שהצית את עצמו, ומשם לעבר כל שאר האנשים. האש תופסת ואוחזת בעם. מדינה אחרי מדינה, האנשים לוקחים את גורלם בידים, מי היה מאמין שהמחאה תתפשט לכל קצוות תבל – ספרד וישראל, הודו וצ'ילה, קנדה ואפילו ארצות הברית עצמה.

ב-1938 צ'רלי צ'פלין החליט לפצות את פיו. חומרת המצב באירופה גרמה לו להפסיק לשתוק. הנה הנאום שהוא נשא לאנושות:

                

ב-1938 המציאות התקשורתית היתה כזו שהמדינות שלטו כמעט באופן מוחלט בהפצת מסרים. זו לדעתי הסיבה שהמסר לא הגיע אל לבבות הגרמנים, והשואה קרתה.

אנו חיים בעידן אחר. עידן האינטרנט. המסר הזה שאני כותב הוא לא רק מסר שלי, הוא מסר שאני בעיקר מעביר, מסר שקיבלתי במהלך חיי מכל אותם אומנים וסופרים אוהבי אדם, מסר שקיבלתי מהוריי, ממשפחתי, מחבריי, מאהובותיי, ממורותי היקרות בבית הספר,מאנשים שעבדתי איתם, מהמפקד שלי בצבא – שטיינר, שהתייחס אלי כאילו הייתי ילד שלו, כאילו כל חייליו הם ילדיו.  מהילדים והנשים שלימדתי כדורסל, מהתלמידים באוניברסיטה בעם, מהמורה שלי לערבית, מאנשים אקראיים שפגשתי. זה מסר שקיים בכל אחת ואחד מאיתנו. גם הרודן המושחת ביותר יכול לבכות ולבקש כפרה.

מובארק היה רודן גדול, אך הוא גם היה אי של יציבות במזרח התיכון. יציבות מפלה ודכאנית, מגובה בהמון נשק, בעיקר אמריקאי, אך עדיין יציבות. אנשים מפחדים מחוסר היציבות הנוכחי, מחוסר הודאות. על כן הם משרטטים לעצמם קוים על מפה ומחליטים מי אויב ומי ידיד. אך שרטוט הקווים מביא למלחמות, וחוסר הודאות שבמלחמה הוא הנורא מכל. חוויתי אותו בזמן מלחמת לבנון השנייה. אי הידיעה האם ייפול עליך טיל ומתי הוא משתק וממלא את הלב במורא. לא סתם אמר רבי נחמן- והעיקר  והעיקר לא לפחד כלל.

הקווים האלו שמשורטטים על המפה הם אינם אמיתיים. הם אינם המציאות. תנועת הלאומיות החלה לאחר המהפכה הצרפתית, יחד עם תנועת ההשכלה, מתוך הרעיון שהקווים האלו יגנו עלינו מפני האחרים, והצבא והנשק ידאגו לאבטח את הקווים, בעוד השלטון הפנימי ינוהל על על ידי בחירות דמוקרטיות. אך בחירות דמוקרטיות הן לא ערובה לחיים בטוחים. היטלר עלה לשלטון באופן דמוקרטי ונשאר שם באופן דיקטטורי. מדינת ישראל מבצעת את אותו המהלך של חקיקת חוקים מגבילים ומפלים ומסוכנים.

בישראל  חיים כיום יחדיו יהודים, ערבים, דרוזים, מוסלמים, אתיופים, נוצרים, מצרים, צ'רקסים, תאילנדים, חילוניים, בודהיסטים, פולנים, אורתודוקסים, סינים, סורים, גרמנים, בולגרים, עירקים, מרוקאים, צ'רקסים, רוסים, מסורתיים, נוצרים, פיליפינים, קווקזים ועוד עמים רבים ומגוונים, בני דתות רבות, חלקם נולדו כאן, רבים הגיעו לכאן בנסיון לחיות חיים טובים וחופשיים, ללא פחד, עם עבודה בטוחה, ועם אפשרות לעתיד טוב.

חלק מאלה הינם בעלי אזרחות מלאה, חלקם חסרי אזרחות, חלק בעלי מעמד פליט, חלק עובדים זרים ולא רצויים לטענת השלטון, חלק באו והתחתנו והתאהבו, חלק התייאשו ועזבו.

כשלון הלאום כרעיון אשר אמור לספק הגנה לכל האנשים הללו, לא כשל רק בישראל, הוא נכשל בכל מקום. העירוב של בני עמים שונים ותרבויות שונות ודתות שונות לא יכול להתבסס על שליטה צבאית ובירוקרטית. הוא חייב להתקיים על בסיס של הזדהות וסובלנות לאחר וצרכיו. הוא חייב להיות משולב באהבה ובאמפטיה. הקיום חייב להיות מנוהל בצורה אחרת – פחות אינטרסנטית וכוחנית, יותר אכפתית ודואגת.

אנו חיים בעידן מנוכר ומאיים. עידן שבו אנשים כלל אינם יודעים מיהם שכניהם. הם מעולם לא טרחו אפילו לברר מי גר בבית ליד, או בדירות האחרות באותו בניין. אנשים עוברים ברחוב ואינם מדברים אחד עם השני. חולקים קרון רכבת ונמנעים מלהסתכל אחד לשני בעיניים. אדם שרוקד או שר במרחב הציבורי היומיומי עלול להחשב כמשוגע ולהכנס למוסד סגור.

תהיתם לעצמכם פעם איך קורה שאדם הופך להיות מסתם עוד אדם, סתם ישות אחרת שאין לנו רגש כלפיה, לחבר? מה מצית את הניצוץ הזה? מהו הרגע הזה שבו האדם שמולנו הופך מזר מוחלט למישהו עם מכנה משותף?

דיבור, חיוך, מבט מחווה. כל הדברים הקטנים האלה נשכחים לעתים. אבל הם אלה שבאמת מכתיבים את המציאות שלנו. כי המציאות אינה כפי שהיא מוצגת באמצעי תקשורת ההמונים, רווי האלימות והמלחמות והדעות הקדומות. המציאות היא ביום-יום, בצורה שבה אנו מחליטים לעצב אותה בהתאם למצב הקיים מולנו באותו הרגע.

וכשאני מביט במצב הקיים, אני בוחר לפעול בדרך הזו שאני עושה עכשיו. לשלוח את המכתב הזה לכמה שיותר אנשים, ובעיקר לכמה שיותר נשים. כי אתן בורכתן. טבעכן הוא שאתן יכולות להביא ילדים ולהניק אותם. יכולת זו מעניקה לכן את החמלה והאמפתיה שכל כך דרושים לנו בימים אלו. ולכל הנשים שקוראות את המכתב הזה, ואינן יכולות להביא בעצמן ילדים, רק אומר שישנם מספיק ילדים בעולם שזקוקים לתמיכתכן ולאהבתכן, גם אם לא יצאו מגופכן.

השינויים הללו שאני מתאר בודאי נראים לחלקכם מרחיקי לכת. אל אני לא חושב כך. הורינו נולדו לעולם אחר מזה שאנו גדלים בו. עם פחות מכונות אך יותר פתיחות ורגשות. אני חושב שראוי שעולם זה ישוב. תרבות הצריכה, תאוות הבצע,  הניכור והציניות של המערב הם מבחינתי נחלת העבר! הפתיחות, שמחת החיים, הנתינה והרוחניות של המזרח הם העתיד!

הטכנולוגיה היא רק כלי. קדמה ותחרות הם אינם מטרה, כי אם אמצעי להשתפרות מתמדת. אבל אם בדרך אנחנו שוכחים זאת ומתרכזים אך ורק בפרס, בעגל הזהב, אנו מאבדים הרבה מעצמנו.

אני רוצה לקרוא כאן לכל האמהות הפלסטיניות והישראליות, כל האחיות והבנות. דברו עם בני זוגכן, עם בניכן, אחיכן, אבותיכן. הגידו להם שאינם חייבים למלא פקודה, ולהפציץ אנשים חפים מפשע, רק בגלל ששליט כזה או אחר החליט שזה מה שנחוץ. הסביר להם שכאשר מתגרים בנו, אי-תגובה היא זו שמחזקת אותנו ומחלישה את המתגרה. הרג של בני עמים אחרים לא מביא שלום!

מלחמת לבנון גרמה לאלפי הרוגים אך המצב הבטחוני בצפון הארץ לא השתפר.

מבצע עופרת יצוקה גבה קורבנות חינם רבים, אך מצבם של תושבי עזה והדרום רק נעשה גרוע יותר.

שליטה שלנו על האחר אינה הפתרון. כאשר מנסים לשלוט באחר, הנשלט יביע התנגדות. כי זה טבעו של האדם, להיות חופשי. רק בדיבור ופשרה ומחוות של רצון טוב והתנצלות כנה נוכל לסיים את הסכסוך.

שימו בצד לרגע את כל הסיסמאות של זכות השיבה ומדינה יהודית, ססמאות שמנוצלות על ידי השליטים כדי ללבות את הסכסוך ולשמר אותו.

הסכסוך יסתיים כאשר כל מי שעשה עוול יתנצל על מה שעשה. כי אין חטא שהוא גדול מדי ואלוהים הוא סלחן ואללה הוא רחום.

על אזרחי העולם העשירים (שזה כולל רבים מאיתנו) להפסיק להשקיע בחימוש שלנו ושל שכנינו. עליהם להשקיע בשיקום תשתיות אזרחיות, בטיפול ותמיכה נפשית לכל אותם מיליונים שסבלו מדיכוי.

אני קורא לכל בנות איראן, סוריה ולבנון. תמכו גם אתן בחיילים – בניכם ואחיכם ואבותיכם. הסבירו להם, עזרו להם להבין שהרמת נשקם נגד אחיהם אשר רוצים בחופש, לא תביא להם תקווה, אלא רק עוד אובדן צלם אנוש.

ולאחי ואחיותי המצרים, שכנעו את שומרי התעלה שלא לפתוח אותה למעבר ספינות מלחמה, לא איראניות וגם לא ישראליות, אמריקאיות, סיניות או רוסיות. עורק התחבורה הראשי של העולם יהיה סגור מעתה לכלי מלחמה ופתוח רק לסיוע ולמסחר.

ביום חמישי הקרוב אני בוחר לצאת לרחובות באמצע הלילה ולקרוא לאנשים להתעורר. להסתכן בכעס של מי שהרגע הרדים את הילד שלו, כדי שלא יצטרך להתעורר מאוחר יותר משאון הטילים הנוחתים, או מרעב ללחם.   http://www.facebook.com/events/342046859218026/

אני גם בוחר לוותר על נכסיי ולהשקיע את זמני יחד עם עוד  אנשים מסורים למען  יצירת עולם טוב יותר, ליצור שינוי מודעות, שינוי תודעה, להפיץ את האהבה שבי בכל דרך שאוכל.

עזרו לי להפיץ את המסר, הוא אינו שלי, הוא של כולנו, אם מסתכלים פנימה מבינים זאת. אני רק מצאתי את הזמן כעת לכתוב אותו ולשלוח לכם.

תרגמו אותו לכל השפות, המחיזו אותו, רקדו אותו, שירו אותו, ציירו אותו. למען המדוכאים ולמען האנאלפבתים ולמען כל אחד שחי על הכוכב הקטן גדול הזה.

הגיעה העת לקחת את גורלינו בידינו, לעשות את הבחירה בשינוי. שינוי שמתחיל מבפנים ובמהרה יופץ בעזרתם האדיבה של מהפכני שנות ה-60 שהביאו לנו את התקשורת המרושתת, לכל קצוות תבל.

חזקו ואימצו, קבלו את האבידות הצפויות בעוז ובגבורה, שמרו על עקרון אי-האלימות, שכן האמת אינה אלימה, וזכרו שגם ברגעים הקשים והבודדים ביותר יכול למצוא אדם נחמה וכח ותקווה -  באמונה.