‏הצגת רשומות עם תוויות פלסטיק. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פלסטיק. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 9 במאי 2015

לצאת לטיול מחוץ לעצמי


היום הייתי בים עם חברים.
אין על להיות בים עם חברים.
מסביב היו מלא אנשים עם ציליות, מטקות, וילדים, רמקולים ואופנועי ים.
זה אחד מהחופים שעדיין לא צריך לשלם עליהם חניה
ואולי בגלל זה רואים אנשים מכל הסוגים,
וגם המון פלסטיק.
גם אנחנו תרמנו לחגיגת הפלסטיק.
(למי שרוצה שבוע הבא יש הזדמנות גם לבוא ולנקות את החוף,
למרות שלדעתי הפתרון הוא בלהפסיק לצרוך ולהשתמש בפלסטיק).

כאמור,
אין על הים.
הים הוא המקום שאליו אפשר להגיע ולהרגיש חופש,
הים זה מקום שבו אנשים מכל הסוגים והגילאים נפגשים,
הים זה מקום של משחק, של כיף, של יופי, של נחת,
מין אי של שפיות בתוך המציאות ההזויה שאנחנו חיים בה.

חבל שלא כולם יכולים להגיע לים:





מאז שאני חי באקומי,
המציאות היומיומית של הפלסטינים בכל הנוגע לחופש תנועה,
האפשרות לעבוד, ללמוד, ולחיות חיים "נורמליים",
הרבה יותר נוכחת, ובזכות כך אני נזכר כל יום מחדש,
מה באתי לעשות....

רגע,
מה בעצם באתי לעשות?
באתי לשחרר את הפלסטינים?
יש לי בכלל אפשרות לשחרר את הפלסטינים?

ומה עם הנשים שכלואות במטבחים?
ומה עם הילדים שכלואים בבתי-הספר?
ומה עם בעלי החיים שכלואים בתוך מפעלים לבשר וחלב?

מי אני שישחרר את כולם?
האם לא כדאי פשוט לשחרר את עצמי?
והאם זה לא אותו דבר?


החופש להיות מה שבא

בשיחה עם אחד מחבריי למהפכה של אהבה,
שהיו איתי היום בים,
שוחחנו על הדרך ליצור שינוי.
הוא אמר שהוא אינו מאמין במהפכות,
אלא באבולוציה.
כיום הוא מנסה להכניס את פרקטיקת המיינדפולנס,
לתוך מכללה אקדמית,
מתוך רצון לחולל שינוי בקרב מנהלים ומקבלי החלטות.

לשם כך הוא אמר שהוא מוכן להתלבש כפי שמצפים ממנו,
ולנסות להיראות כמו מישהו "מכובד",
כלומר לצאת מעצמו,
על מנת ליצור יכולת הקשבה אצל אלו אשר הוא מנסה לדבר איתם.

הוא דיבר על כך שאת השינוי אפשר ליצור מבפנים,
ושכל אחד יכול להביא שינוי למקום העבודה שלו,
ולתוך צורת החיים שהוא חי.

מאוד התרשמתי מהדברים שלו,
מהצניעות והשליחות שלו,
כי גם אני כמוהו מאמין
שחופש מגיע עם אחריות.

וחלק מהאחריות היא להיות חופשי בעצמי.
לצאת לרגע מההגבלות שהחברה שמה עליי,
לשכוח מי אני אמור להיות,
ובעיקר לצאת מהדימוי של עצמי.

"אני" לא בא לשחרר אף אחד,
"אני" לא עושה שום דבר בשביל אף אחד,
"אני" בסך הכל יכול להיות אני.
למרות שאין אני


       



אבל רגע,
אם אין אני, אז מה יש?
מה זה בכלל משנה מה אני עושה?

כמו שאנשים חכמים אמרו פעם,
כל מה שיש זה תודעה שחווה את עצמה
דרך אחרים,
דרך המפגש,
דרך אני-אתה של מרטין בובר,
דרך המילים והמעשים שאנחנו מקיימים כאן ועכשיו,
במציאות הזו,
שאנחנו קוראים לה "החיים".

לפעמים אני מוצא את עצמי כלוא בתוך התפיסות של החיים
בתוך ההגדרות הפוליטיות של ישראלי ופלסטיני,
בתוך ההבניות החברתיות של גבר ואשה,
בתוך השיפוטיות שלי על מי שעושה דברים "טובים" ו"לא טובים".

לכן חשוב מדי פעם לצאת מעצמי,
ולהיות מסוגל להסתכל מנקודת מבט אחרת.

אפשר לעשות זאת דרך מדיטציה.
ואפשר גם דרך מרחיבי תודעה.


אז מה חדש?

אתמול סיימתי לקרוא את ספרו של אורי לוטן -
"יש חדש במערב - תולדות הניו-אייג".
הספר מתאר את ההסטוריה של המאה ה-20
דרך קורותיהם של המיסטיקנים, הגורואים, והחוקרים של הרוח.
ביניהם נמצאים אלברט הופמן - מגלה ה- LSD,
ומגוון חוקרים אקדמיים, כמו טימותי לירי, קן קיזי,
ואלדוס האקסלי, הסופר שכתב את "עולם חדש מופלא"
החזון הדיסטופי שכל-כך מדבר על ימינו אנו,
וכתב גם את "דלתות התודעה",
שאותו עדיין לא קראתי.

הספר מזכיר לי שיש עולם שלם של קסם ודברים נסתרים,
כאלו אשר איננו יכולים להסביר,
ושלא הכל ידוע, למרות שנראה שבעידן האינטרנט הכל גלוי.

הלוואי ונגלה את הקסם של הנסתר בחיים,
ונהיה בהודיה על הדברים הגלויים,
על ציוץ ציפורים, ומשחק של חתולים, על תמימותם של ילדים,
על מרחיבי תודעה, ואנשים מוזרים,
על מגע אנושי, ועל תשוקה מינית,
על שינויים גדולים כקטנים , ועל מצבי רוח חולפים.

אם נרצה...

נסיים עם תובנה של חוקר תודעה חביב בשם טרנס מק'קנה
(אפשר להפעיל כתוביות בעברית)


      


יום שני, 12 במאי 2014

פוסט היפי



שלשום חזרתי מסופ"ש ארוך בפארק הירדן שבו התקיים פסטיבל צלילים מרפאים ה-5.
לפסטיבל הגעתי כ'הלפר'.
מי שלא יודע מה זה 'הלפר', זה מגיע מהמילה הלועזית help. עזרה, עוזר.

    


זה אומר  שהגעתי לעבוד מספר מסוים של שעות בעזרה בהפקה
 ובתמורה לקבל כניסה חינם לפסטיבל, וארוחות.
תפקיד העוזר הוא תפקיד מבורך, מאפשר לי להיות בשירות
וגם להנות מאירוע תרבותי בלי להוציא עליו כסף.
בדרך כלל אני מגיע לאירועים כאלה ממקום של נתינה וההשתתפות,
הפעם כבר בתחילת האירוע הרגשתי משהו תקוע בתוכי וברוח ההשתתפות שלי.
עוד לפני האירוע פניתי לחבריי המארגנים של הפסטיבל,
ודרשתי הטבה בתנאים - שלוש ארוחות ביום במקום שתיים שהוצעו לנו.
הצד המרקסיסטי (ואולי הנרקסיסטי) שבי, דרש להיטיב בתנאיי,
ולא להיות מנוצל על ידי כוחות השוק
המבקשים לצמצם בהוצאות על חשבון הפועלים הפשוטים.
וכך מצאתי את עצמי נאבק עם עצמי בתחושות ביקורת מרמור ומרדנות
למול חברים שלי ואנשים נוספים שהיו "אחראים עלי".

בערב הראשון, עוד לפני שהפסטיבל התחיל,
התנדבתי לשבת בבותקה הכניסה ולקבל את פני  האנשים שנכנסים לפארק.
לראות מי שייך ומי לא.
הרגשתי חזרה בצבא, רק בלי נשק ועם אנשים חממודים מסביבי.
יושב בבותקה מעביר את הזמן בקריאה בספר "נמר בהרים" על הבדואי האמיתי האחרון.
הרגשתי איך גם אני נכלא לאט לאט על ידי הגבולות שמציבים בפניי ה"יהודים" וה"מצרים".
כל אלו אשר בוחרים ללכת עם השיטה ולהשתמש בכסף ובגדרות,
כדי ליצור מציאות אלטרנטיבית זמנית, מרחב מאפשר להתעלות והתפתחות.


כלוא בעמדת הש"ג של הפסטיבל


לזרום כמו מים

באותו ערב התחיל גשם, שהוסיף הרבה בלבול ובלגן.
אבל זה הביא גם הרבה ברכה ופליאה ותחושת אחדות נעימה שמזג אוויר בלתי רגיל יודע להביא עימו.
חברי היקר סופי, שהפיק את הפסטיבל במסירות מעוררת השראה,
סיפר לי שברוב הפסטיבלים שלו יורד גשם, והוא למד אפילו לזמן את הגשם,
שישטוף מעלינו את כל הפחדים, והמאווים, והסיפורים, וינקה אותנו וירווה את האדמה.

ישבתי באותו לילה קסום עם חברה חדשה שהכרתי, עשינו יחדיו מדורה.
חזרתי להרגיש כמו בדואי אמיתי, עם תה וקפה לחילופין על האש,
סיגריה לזכר ימים עברו, וסיפורים על החיים.
סיימנו את השמירה רגע לפני עלות השחר,
 והלכנו לישון במאהל הבדואי של הפארק.

מים היו חלק בלתי נפרד מהפסטיבל.
הפסטיבל נקרא צלילים מרפאים.
והצליל הכי מרפא ששמעתי היה הצליל של הגשם שירד כל הלילה,
והצליל של מי הירדן המפכפכים על חלוקי הנחל.
ישבתי באחד הבקרים במדיטציה עמוקה על גדת הירדן,
כאשר לפתע התעוררתי מקול חבטה.
הסתכלתי מסביבי וראיתי זוג נעליים על הסלע מתחתי.
הרמתי את ראשי לראות מהיכן הגיעו,
 וראיתי אשה שמנסה לחצות את הנהר, והחליטה לחצות אותו בדיוק בנקודה שבה ישבתי.
להתעורר מנעליים שנזרקות עליך, זו בהחלט חוויה מעניינת.
ניסיתי להבין מה היא אומרת?


מפגש נחלים, מקום טוב למדיטציה



מים, מקור לחיים, מקור לריפוי

הפסטיבל הזה ריכז מאות אנשים בעלי עניין משותף בחיים בריאים, רוחניים, אלטרנטיבים.
זו היתה הזדמנות מצוינת להפגש ולשוחח על הדברים.
אחד האנשים שיצא לי לשוחח איתם זה יעקב, שהקים את עמותת "איזון חוזר".
העמותה הגישה לפני כשנה עתירה לבג"ץ בנושא הפלרת מי השתייה בישראל.
העובדה שלמי השתייה שלנו מוכנסים כימיקלים שונים מסיבות שונות,
שהן לא תמיד קשורות לבריאותנו,
גרם ליעקב לעשות צעד ולהקים עמותה ולהיכנס לתוך מגרש המשחקים המשפטי.
שוחחנו ארוכות על המצב, על אינטרסים, ועל איך ניתן במציאות ההזויה שאנחנו חיים לגדל ילדים בריאים.
לעתים להעלים עין, לעתים להתפשר, ובעיקר להמשיך להאבק, על מה שחשוב לנו בחיים.


לפני כמה שנים נסעתי עם אבי וחבריו בטיול אופניים במדבר,
ושוחחתי עם אחד מחבריו וניסיתי להסביר לו מה לדעתי דורש שינוי במציאות הקיימת.
אחת הדוגמאות שהבאתי היתה העובדה שאנחנו מבקבקים מי מעיינות ושולחים אותם לחו"ל.
החבר טען שאין בעיה אם ייצוא מים, כי אפשר במקום זאת לייבא מים יותר בזול אפילו מהמים המקומיים.
לא ידעתי מאיפה להתחיל להסביר לו כמה הרעיון הזה מטופש ומעוות בעיני.
לשלוח מים לחו"ל עבור רווח, בזמן שכפרים רבים לידנו מנותקים לחלוטין ממים.
אבל בכל זאת ניסיתי.
ניסיתי להסביר לו את התפיסה,
שהמשאבים הטבעיים שייכים לקהילה המקומית,
לאנשים שחיים באזור, ולא פחות חשוב מכך לבעלי-החיים שחיים בסביבה הזו.
החבר טען שאני מתייחס אל המים כאל משהו קדוש.
ובכן, כן מים בעיניי הם קדושים, אבל לך תסביר זאת לאנשים.
במקום זאת הסברתי לו כך - החיים הם קדושים, ובלי מים אין חיים.

אחת המגמות החזקות במאה השנים האחרונות היא לקחת משאב טבעי שפעם היה זמין בחינם,
ולהפוך אותו למשאב פרטי שנמכר לנו עבור כסף.
המים הם דוגמא מצוינת לכך.
גם פסטיבלים הם דוגמא מצוינת.

התרבות שלנו היום גם היא מתווכת על ידי כסף.
בשיחה עם חבר, דיברנו על השקעת האנרגיה העצומה שקיימת בהפקה של פסטיבל -
הזמן, האנרגיה, הכסף, הדלק שמושקעים ביומיים של הופעות וסדנאות.
השיחה שלנו עסקה בשאלה האם נכון להשקיע כמות כזו של אנרגיה באירוע מרוכז,
או האם יש לחלק את האנרגיה הזו על החיים היומיומיים? על פרויקטים ארוכי טווח וברי קיימא?
בגדול הסכמתי עם החבר, והלוואי והאנרגיה שמושקעת בפסטיבלים היתה מומרת לחיים ה"רגילים",
אבל במציאות הנוכחית, יתכן שמרחב אוטונומי זמני, זה הכי טוב שאנחנו יכולים. כרגע...

ההיפים צדקו

הפסטיבל הזה הפך את פארק הירדן לשמורה להיפים, או למעשה פוסט היפים.
מלא משפחות צעירות ולרוב אשכנזיות, נשים בשמלות ללא חזיות, וגברים עם זקנים ו/או ראסטות.
בלי מנגלים, כולם חמודים ויפים, אוהבים ומחבקים.
בסך הכל דבר מבורך ומדהים, אז למה עולה בי ביקורת וציניות?
מה כל-כך מצחיק באהבה שלום והבנה?


     



בפסטיבל פגשתי שלושים ומשהו מחבריי למהפכה של אהבה.
ממש פגישת מחזור.
בפגישה איתם הוכרזתי על ידי חברה כהיפי למופת.
התנגדתי בתוקף!!
אני? היפי?
ניאו-היפי, היא הציעה כפשרה.
פוסט-היפי הסכמתי לבסוף.
מה זה אומר פוסט היפי? ובכן יש לי מסממני ההיפיות -
זקן, לא משתמש בדאודורנט, לעתים רבות חסר כסף, מעשן גאנג'ה ומטיף לאהבה חופשית.
אבל יש לי גם מודעות עצמית, ביקורת, ורצון לקחת אחריות, לא רק על עצמי.
למעשה אני מגדיר את עצמי כאקטיביסט רוחני.
מנסה להביא את הרוח לחומר, ולחבר את החומר לרוח.

ולפעמים אני פשוט ארני.
נהנה ממראות הפסטיבל, ומחברים רבים שמסביבי.
בלי הגדרות.





פגישת מחזור של מהפכני האהבה. תודה לסופי וליה :)
ילד פלא מנגן לנו ברוס ספרינגסטין

בית על גלגלים




בית לנוודים




אמנות עצים










שוטרים מסתובבים בשמורת ההיפים,
מעניין מה הם חושבים?





מיכלי הליצנית הקרקסנית הנוודית



חיים לא רגילים

בשבת אחר הצהרים תפסתי טרמפ לבית הוריי מפרדס-חנה.
בדרך שוחחתי עם הנהג החביב שהגיע עם בתו לפסטיבל
בעקבות משבר גיל הארבעים של גיסו,
שהחליט שהגיע הזמן להחשף ולהשתתף באירוע של היפים.
כאשר חבר התקשר לטלפון הוא סיפר לו בהתלהבות
 שיש איתו היפים טרמפיסטים,
ולכן מבחינתו הפסטיבל ממשיך.

הוא דיבר איתי ועם הטרמפיסטית הנוספת על הימים שעוד היו לו ראסטות,
למרות שהוא אף פעם לא היה ראסטה-מן.
הוא סיפר לנו שהילדה מאוד נהנתה מהפסטיבל,
הוא דיבר איתנו על מסעותיו בהודו,
ועל חוויותיו עם הריינבואיסטים המתעלקים
ועל הדרך שהוא עושה כל בוקר בפקקים למשרד,
ועל אשתו שלא מתחברת לכל הדברים האלה.
ואיזה באסה זה לחזור שוב לחיים ה"רגילים",
ותוך כדי הוא התחיל להילחץ על הנהגים שנוסעים כל-כך לאט,
אבל גם לא שכח להתפעל מהנופים.

הוא שאל אותנו מה אנחנו עושים? מה עושים היפים?
הטרמפיסטית השנייה סיפרה שהיא עובדת עם ילדים,
ואני סיפרתי שאני שליח על אופניים.
איפה? הוא שאל, בצ'יקלטה?
לא, בבודהה בורגר עניתי, בצ'יקלטה זה עבודה קשה מדי.
אבל שמחתי לשמוע שאנשים מכירים את הקונספט,
של שליחויות על אופנים.
אבל חוץ מזה אני פעיל בכל מיני מיזמים,
וכך התחלנו שיחה מרתקת על כסף, ודמוקרטיה, וצרכנות, וקהילתיות.
אושר הוא מיזם מאוד חזק שמנסה לחבר אנשים,
דרך הדברים ה"רגילים" שכולנו צריכים.

הפסטיבל היתה חווייה נהדרת, 
מקום מפגש בין החיים הרצויים לחיים המצויים,
עם המון אנשים שרוצים לחיות חיים לא-רגילים,
שרוצים להרפא דרך מים ודרך צלילים ודרך ילדים.
מי יתן ונצליח למוסס עוד ועוד את הגבולות,
בין הפסטיבל לבין החיים,
וניצור לעצמנו מציאות שלא דורשת שניסגר בתוך גדר,
ומאפשרת לילדינו להסתובב בחופשיות,
ולהנות ממים זורמים ובריאים ולא מבקבוקים.

אם נרצה...