יום ראשון, 17 במאי 2015

Life is (not?) a picnic


"Once there was a teacher who lived with his students in a temple. One day, a student asked, "Dear teacher, can we arrange to have a picnic?" The teacher said, ":Yes, we will have to find a day when we can have a picnic." Yet they were so busy, they never found even one day. A year passed, then two, then three, and still they hadn't had a picnic. One day, while walking together in the city, they saw a funeral procession. The teacher asked his student, "What is that?" And the student said, "They are going on a picnic. The only picnic they have is when they die." 
I lived through two wars in Vietnam, and I know what war is - you don't know whether you will be alive this afternoon or this evening. There is fear, anger, and despair. If you don't know how to manage these things. you cannot survive. That is why our practice is to have a picnic right here, right now, and not wait. Is it possible for Israelis and Palestinians to have a picnic and to enjoy every moment of it? I think so."
Thich Naht Hanh / Peace Begins Here

I read this beginning of a book about the peace between the Israelis and the Palestinians by Thich Naht Hanh, and it is so relevant, I decided to write about it. because this is exactly what we are trying to do.


wallace and gromit having a picnic on the moon

Many people  do not know about the place I live - Ecome,  and when I tell them about the place, or when they come for the first time and ask - "what is that place about?" - it is sometime not so easy to explain. But now I think I have a good definition of what we are doing, backed and recommended by a well known Buddhist teacher and activist.We are having a picnic!!

some people may think that having a picnic is not serious, and also not something that could give a real answer to the political and other problems we have with this ongoing conflict.

 Some may say that this is mocking the Palestinians that are struggling to survive, and instead of supporting their struggle, we are having a picnic.

Some may think that having a picnic is what lazy people do, and that without hard labor there will be no change in our bloody and harmful reality.

Well, I have to disagree. Having a picnic may seem like all of these, but actually it is  very hard work to have a proper picnic. especially if you are doing it with the one you were taught to fear and fight against.



HOW TO HAVE A PROPER PICNIC?


a picnic requires some preparation: making food, choosing a nice shady and quiet spot, and also a nice platform to sit on, whether it is grass, a blanket or a mat. 

Choosing the food is not so easy when you are having a multicultural picnic. Some are Jewish. some are Muslims, some are Christians (who do not have many food restrictions), some are vegetarian or even vegan. So when choosing and making the food it is important to find the most basic common dishes so that everyone will be satisfied, and also invite people to bring their own treats, in case the menu is not delicious enough for them.This should always be in some sensitivity because many people might get offended when you eat something they prohibit from themselves.

I personally say - Go Vegan. It suits everyone, even the non-human members of the picnic (the cats might need to go hunt...). 

Choosing the spot - this also requires some thinking and awareness, since some people are often not welcome in some places. For example - Palestinians can not go outside of the wall without a permission, and Israelis are not allowed in area A of the Palestinians territories, which means main cities and villages. Also poor people are not welcome in public spaces and noisy creatures are not welcome in libraries. So picking a place can also be a tricky business. This is why Ecome is located at Jericho (almog) junction, so it has accessibility for both Palestinians and Israelis, and it is on the main road from Jerusalem to the dead sea.

In general, I would recommend to pick a place with shade, some accessible running water (especially important when children are involved) and some open space to go around and find your quiet spot if you wish to be alone for moment or two.



Having a picnic inside our empty new pool 



Platform - to have a nice comfortable platform for everyone to really enjoy the picnic is not that simple as well. Some people have special needs. Some need a chair with a backrest, and some need a place to lie down. The children usually need some safe space to run around. And all of us need to feel secure and trust with the people we share our  picnic with, if we really want to enjoy it. So to have all this, you need some skilled picnic organizers, that can create and adjust the platform for everyone's needs. Of course it is not only up to the initiators of the picnic. The participants themselves have to take part in creating the right atmosphere so that everyone can enjoy the picnic.
Beside this, it is always good to bring a towel. Don't forget a towel. It can be useful in such many ways.

Entertainment - for some of us it is not enough to be with each other and some good food outside. We need more attractions, otherwise we will go a little crazy:



        


So of course shooting in the air while  playing music in a picnic is nicer than shooting each other, and yet, some of us are very traumatized by the heavy use of weapons in our culture, and would prefer a different kind of activities, such as - juggling,  acrobatics, drawing, yoga, playing games, writing and cloud watching. All of these are free, fun and healthy practices that can enrich our picnic and also overcome language and cultural gaps.


Beside all of these practical advice about having a picnic, I what to highlight want prevents us today from having a decent picnic. First, the technology. Today we are flooded with electronic devices that entertain us and give us all the excitement we need (or at least that is what we think), that going out on a picnic may sometimes even seem as trouble. Why go out with people, some of them we do not even know or like, instead of watching a funny video or chat with my friends? This is an obstacle we need to overcome, especially with the young generation, if we want to rediscover our human connection and belonging.

The second is what Thich Naht Hanh described in his book - our lack of time. most of the time we are so busy doing things, that we are lacking the time to enjoy our life. sometimes we are busy in doing very important things such as driving our children to school or garden, writing a essay for university or trying to raise funds for our NGO. Yet, the fact is the more we try to create a better system, the less we succeed, and the crises are just mounting up. I believe it is time we slow down and start spending more time with our loved ones, and then also with the ones we hate or scared of, if we really want to bring a radical change and to heal our pains as a human family.

There is always time for a picnic,
if we want...




        

יום שבת, 9 במאי 2015

לצאת לטיול מחוץ לעצמי


היום הייתי בים עם חברים.
אין על להיות בים עם חברים.
מסביב היו מלא אנשים עם ציליות, מטקות, וילדים, רמקולים ואופנועי ים.
זה אחד מהחופים שעדיין לא צריך לשלם עליהם חניה
ואולי בגלל זה רואים אנשים מכל הסוגים,
וגם המון פלסטיק.
גם אנחנו תרמנו לחגיגת הפלסטיק.
(למי שרוצה שבוע הבא יש הזדמנות גם לבוא ולנקות את החוף,
למרות שלדעתי הפתרון הוא בלהפסיק לצרוך ולהשתמש בפלסטיק).

כאמור,
אין על הים.
הים הוא המקום שאליו אפשר להגיע ולהרגיש חופש,
הים זה מקום שבו אנשים מכל הסוגים והגילאים נפגשים,
הים זה מקום של משחק, של כיף, של יופי, של נחת,
מין אי של שפיות בתוך המציאות ההזויה שאנחנו חיים בה.

חבל שלא כולם יכולים להגיע לים:





מאז שאני חי באקומי,
המציאות היומיומית של הפלסטינים בכל הנוגע לחופש תנועה,
האפשרות לעבוד, ללמוד, ולחיות חיים "נורמליים",
הרבה יותר נוכחת, ובזכות כך אני נזכר כל יום מחדש,
מה באתי לעשות....

רגע,
מה בעצם באתי לעשות?
באתי לשחרר את הפלסטינים?
יש לי בכלל אפשרות לשחרר את הפלסטינים?

ומה עם הנשים שכלואות במטבחים?
ומה עם הילדים שכלואים בבתי-הספר?
ומה עם בעלי החיים שכלואים בתוך מפעלים לבשר וחלב?

מי אני שישחרר את כולם?
האם לא כדאי פשוט לשחרר את עצמי?
והאם זה לא אותו דבר?


החופש להיות מה שבא

בשיחה עם אחד מחבריי למהפכה של אהבה,
שהיו איתי היום בים,
שוחחנו על הדרך ליצור שינוי.
הוא אמר שהוא אינו מאמין במהפכות,
אלא באבולוציה.
כיום הוא מנסה להכניס את פרקטיקת המיינדפולנס,
לתוך מכללה אקדמית,
מתוך רצון לחולל שינוי בקרב מנהלים ומקבלי החלטות.

לשם כך הוא אמר שהוא מוכן להתלבש כפי שמצפים ממנו,
ולנסות להיראות כמו מישהו "מכובד",
כלומר לצאת מעצמו,
על מנת ליצור יכולת הקשבה אצל אלו אשר הוא מנסה לדבר איתם.

הוא דיבר על כך שאת השינוי אפשר ליצור מבפנים,
ושכל אחד יכול להביא שינוי למקום העבודה שלו,
ולתוך צורת החיים שהוא חי.

מאוד התרשמתי מהדברים שלו,
מהצניעות והשליחות שלו,
כי גם אני כמוהו מאמין
שחופש מגיע עם אחריות.

וחלק מהאחריות היא להיות חופשי בעצמי.
לצאת לרגע מההגבלות שהחברה שמה עליי,
לשכוח מי אני אמור להיות,
ובעיקר לצאת מהדימוי של עצמי.

"אני" לא בא לשחרר אף אחד,
"אני" לא עושה שום דבר בשביל אף אחד,
"אני" בסך הכל יכול להיות אני.
למרות שאין אני


       



אבל רגע,
אם אין אני, אז מה יש?
מה זה בכלל משנה מה אני עושה?

כמו שאנשים חכמים אמרו פעם,
כל מה שיש זה תודעה שחווה את עצמה
דרך אחרים,
דרך המפגש,
דרך אני-אתה של מרטין בובר,
דרך המילים והמעשים שאנחנו מקיימים כאן ועכשיו,
במציאות הזו,
שאנחנו קוראים לה "החיים".

לפעמים אני מוצא את עצמי כלוא בתוך התפיסות של החיים
בתוך ההגדרות הפוליטיות של ישראלי ופלסטיני,
בתוך ההבניות החברתיות של גבר ואשה,
בתוך השיפוטיות שלי על מי שעושה דברים "טובים" ו"לא טובים".

לכן חשוב מדי פעם לצאת מעצמי,
ולהיות מסוגל להסתכל מנקודת מבט אחרת.

אפשר לעשות זאת דרך מדיטציה.
ואפשר גם דרך מרחיבי תודעה.


אז מה חדש?

אתמול סיימתי לקרוא את ספרו של אורי לוטן -
"יש חדש במערב - תולדות הניו-אייג".
הספר מתאר את ההסטוריה של המאה ה-20
דרך קורותיהם של המיסטיקנים, הגורואים, והחוקרים של הרוח.
ביניהם נמצאים אלברט הופמן - מגלה ה- LSD,
ומגוון חוקרים אקדמיים, כמו טימותי לירי, קן קיזי,
ואלדוס האקסלי, הסופר שכתב את "עולם חדש מופלא"
החזון הדיסטופי שכל-כך מדבר על ימינו אנו,
וכתב גם את "דלתות התודעה",
שאותו עדיין לא קראתי.

הספר מזכיר לי שיש עולם שלם של קסם ודברים נסתרים,
כאלו אשר איננו יכולים להסביר,
ושלא הכל ידוע, למרות שנראה שבעידן האינטרנט הכל גלוי.

הלוואי ונגלה את הקסם של הנסתר בחיים,
ונהיה בהודיה על הדברים הגלויים,
על ציוץ ציפורים, ומשחק של חתולים, על תמימותם של ילדים,
על מרחיבי תודעה, ואנשים מוזרים,
על מגע אנושי, ועל תשוקה מינית,
על שינויים גדולים כקטנים , ועל מצבי רוח חולפים.

אם נרצה...

נסיים עם תובנה של חוקר תודעה חביב בשם טרנס מק'קנה
(אפשר להפעיל כתוביות בעברית)


      


יום רביעי, 29 באפריל 2015

בעיית המשילות - סימפטום של נפרדות



כרגע המשא ומתן הקואליציוני מתנהל כהמשך של מערכת הבחירות המפורדת.
כל המפלגות דורשות דרישות כדי שלא לצאת "חלשות" למול קהל הבוחרים שלהן.
הנסיון לאחד בין המפלגות - ש"ס, יהדות התורה, הבית היהודי, כולנו, ישראל ביתנו,
מתאפשר רק סביב נושא עיקרי  - הפחד מהערבים, הפחד משינוי, הפחד מהומואים ולסביות, ובגדול הפחד.


אין זה חדש.
כבר שנים ממשלות ישראל ובכלל זה הממשלות כולן, מקבלות תוקף על ידי הפחדה.
הפחדה שנעשית במהדורות החדשות בטלוויזיה ובכותרות בעיתונים,
הפחדה שנעשית על ידי חוקים בירוקרטיים, קנסות ועיקולים,
הפחדה שנעשית על ידי חקיקה שמנסה להגביל את זכויות הפרט.
הפחדה שנעשית על ידי שימוש בכח צבאי, השמעת אזעקות, ואזהרות טרור.

הפחד הוא רק אמצעי,
האמצעי שדרכו תפיסת עולם של נפרדות יכולה להתקיים.
תפיסת עולם של נפרדות רואה את "עצמי" ואת ה"אחר", (לפעמים זה אדם, או קבוצה של אנשים, לפעמים זה הטבע, או מה שנוטים לכנות - "הסביבה") כישויות נפרדות וזרות,
ולכן כדי להיות בטוח עלי לנסות לשלוט על ה"אחר".
הפחד גורם לנו לרצות לשלוט, והרצון לשלוט משתמש בפחד כדי לחזק את שליטתו.

כולנו מכירים את האמרה השגורה - אם לא יהיה שלטון חוק תהיה אנרכיה, אדם לאדם זאב.
אמרה שמטרתה להפחיד, ולשכנע אותנו שעדיף שלטון גרוע ואלים, מאשר חוסר שליטה.
אבל אנרכיה אינה מעידה בהכרח על כאוס ועל אלימות.
למעשה ההפך הוא הנכון.
אנרכיה היא רעיון שבבסיסו עומדת סולידריות, שותפות על בסיס ערכי ואישי,
ולא ציות לחוקים על בסיס של פחד מפני השלטון.

אנרכיה היא דרכו של הטבע, דרכם של החיים.
בטבע אין מי ששולט, ועדיין החיים מתקיימים ומתפתחים ומשתנים ומתאזנים.
אבל האדם שחי על פי תפיסה של נפרדות חייב להשיג בטחון על ידי שליטה.
וככל שהשליטה הזו מתערערת, כך נעשה נסיון ליצור עוד יותר שליטה, עוד ריכוזיות, עוד הפחדה.
אפשר לראות זאת בריכוז ההון בעולם, בהשקעה הולכת וגוברת במערכות נשק בקרה ושליטה, באמצעי התקשורת הריכוזיים.

מנגד, קיימת בעולם כיום מגמה חזקה של ביזור הכח.
האינטרנט שמקיים בתוכו טכנולגיית peer to peer,
מטבעות קריפטוגרפיים דוגמת ביטקוין, שמייתרים את נחיצותו של גוף ניהול מרכזי,
רשתות חברתיות אשר מאפשרות הפצת מידע בצורה מבוזרת,
מערערים את סדר הכוחות ההיררכי של המוסדות הקיימים שהלכו והתחזקו במאה ה-20.

יחד עם מערכות ייצור קטנות דוגמת מדפסות 3D,
ומערכות עצמאיות לייצור אנרגיה כמו פאנלים סולאריים וטורבינות רוח,
לאנשים יש כיום את היכולת לקיים את עצמם מבחינות רבות,
ובכך לייתר את המערכות הריכוזיות אשר הקמנו במשך המאות האחרונות.

אך המערכת ששולטת מעוניינת להמשיך לשלוט,
וכדי לשלוט יש להמשיך במדיניות הפרד ומשול.
וכאן טמון הבסיס הדיאלקטי של המהפכה כפי שהסביר הגל, ומרקס אחריו.
ההפרד ומשול פועל גם על היחידות עצמן אשר מנסות למשול -
המפלגות, חברי הכנסת, הפקידים, היועצים, החיילים.

כדי להמשיך לשלוט עליך להיות מסוגל לשתף פעולה סביב אינטרס משותף.
וכאשר הפחד הוא אשר מניע, אז גם מתחילים לפחד אחד מהשני.
כך נוצרת מציאות סטאלינסטית של הפחדה הולכת וגוברת, פאראנויות ותככים.
ממש משחקי הכס, גירסת המציאות.

וכעת לתחזית:
גם אם תקום ממשלה, יהיה לה קשה מאוד להמשיך ולמשול.
כמות השחיתויות, הבעיות הבטחוניות, הכלכליות והסביבתיות יובילו אותנו ממשבר למשבר,
וכדי להמשיך למשול יצטרכו המושלים להפעיל אלימות מוגברת כחלק מ"מצב חירום".

בשנה האחרונה השלטון הצליח לשלוט באמצעות שני מצבי חירום -
מלחמה בעזה, ומערכת בחירות.
כך עברה לה כמעט שנה בלי ששום דבר בכנסת או בממשלה באמת השתנה.
בזמן הזה לא השתפר מצב האנשים, אלא רק הלך והתדרדר.
וכעת הנסיון לצאת מהמצב, תוך כדי שממשיכים לשחק את אותו משחק, נתון לכשלון.

לדעתי, האפשרות לצאת מהמשברים המתגברים טמון באנשים.
היכולת ליצור חוסן קהילתי, סולידריות משותפת, ויצירת אלטרנטיבות למערכת הקיימת.
היכולת לראות מעבר ל"תוויות" ששמנו על עצמנו, אשר מקטלגות אותנו והופכות כל מי שהוא לא כמונו ל "אחר".

ובאותה נשימה עלינו  להפסיק לבזבז את האנרגיה שלנו בנסיון להשתלב במערכת הקיימת,
הנסיון להשיג את האישורים הדרושים, בלגייס את הכסף הרב, או לקוות לחקיקה שתעזור,
היא לדעתי בזבוז זמן.

לקחת יוזמה, לפעול ביצירתיות ולמצוא פתרונות לבעיות של ימינו,
לדאוג לחלשים מאיתנו ולא לחכות שמישהו אחר יעשה זאת בשמנו,
לפעול לשינוי בלי לחכות שהמוסדות הקיימים יפעלו לכך, יכול לעזור.
אולי.

אם נרצה....







יום ראשון, 26 באפריל 2015

מסה קריטית של אהבה


לכל אחד יש בעיות,
כי החיים בעייתיים.
אם לא היו בעיות, אז היינו ממציאים כאלו.
כדי שהחיים לא יהיו משעממים.



        



טוב, אז נכון שבישראל אנחנו לא בדיוק מתעסקים רק באיזה אייפון יהיה לנו
ויש לנו צרות יותר גדולות כמו
הפלסטינים, האיראנים, דעאש, הימנים, השמאלנים, האריתראים, החרדים וכו וכו,
אבל עדיין רוב האנשים עסוקים ביוקר המחיה, ברצון לרכוש בית, או בלחיות חיים "שקטים".

גם אני וזוגתי שתחיה טליה מצאנו את עצמנו מתווכחים בסוף השבוע,
לא מצליחים להחליט מה נעשה,
האם נלך למפגש מחזור של חברים שלי מהתיכון,
או למפגש משפחתי של טליה,
או גם וגם,
ובעיקר האם נלך יחד או לחוד,
אבל מה עם השנת צהריים? בכל זאת יום שבת....

בקיצור מצאנו את עצמנו בתוך לופ,
ואני חייב לציין שאני זה שעשה את רוב הבעיות,
פתאום החלטתי להיות דרמה קווין
ואני חייב להגיד שזה די מהנה :)

ואז ברגע אחד, הבנתי שמספיק,
הגעתי למסקנה מה חשוב באמת -
אנחנו.
אנחנו חשובים.
הביחד שלנו, והאהבה שלנו,
והרצון שלנו לפגוש עוד אנשים שאנחנו אוהבים,
זה מה שחשוב.

וזה מה שעשינו...



לדאוג לכסף או לדאוג לאנשים

אחזור רגע ליום שישי.
כבר אז החלו ה"בעיות" שלי ושל טליה,
בשיחה על כסף,
ומה יהיה אם לא יהיה,
וכל מיני סוגיות שעולות מתוך החששות שלנו כאשר מתחילים לדבר על עתיד וכסף.
חששות שהם בעיקר בראש שלנו.
כי לרוב האנשים כבר היום אין,
רוב האנשים חיים בחובות לבנקים, ותחת חוזי משכנתאות לכל החיים,
או שפשוט עניים וחיים מהיד לפה, עובדים בתנאי עבדות.

הכסף היום הוא אחד הדברים שהכי מטרידים אותנו,
בין אם זה מבוגרים אמידים,
שתוהים איך הם יממנו את הפנסיה הזעומה שלהם,
את התרופות הרבות ש"צריך", או מה יהיה עם הבית לילדים,
ובין אם זה צעירים שעובדים שעות אינספור כדי לממן את הגנים לילדים.
וכך אנחנו ממשיכים לרדוף אחרי הכסף,
במקום לעשות את הדברים שבאמת אנחנו אוהבים,
או דברים שיכולים לשנות את המציאות שבה אנחנו חיים.

לכן,
אני בוחר לחיות לא לפי הכסף, אלא לפי הערכים שלי.
אני מנסה להסביר את זה למי ששואל, כולל ההורים שלי, ששואלים זאת רבות,
וגם חשוב לי להזכיר את זה לעצמי,
כי כמו שאמרתי גם אני נתקף לפעמים דאגה -
ומה אם פתאום אני אצטרך ולא יהיה,
ומה אם ארצה לדאוג לילדיי, או לקרוביי, ואין לי איך.

ועל כך אני גם מזכיר לעצמי - שמה שאני עושה, העולם שאני מנסה ליצור
(יחד עם עוד מיליוני אנשים שהבינו שאנחנו חייבים להיות השינוי)
עולם שבו יש אוויר נקי, מים בחינם, אוכל בשפע,
עולם שבו הקהילה היא מי שדואגת לספק את צרכיך, גם בעיתות מצוקה
ולא הבנקים וחברות הביטוח,
זה הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות עבור הילדים שלי.

אין לי ודאות ובטחון, מה יהיה איתי עוד עשר שנים, (וגם לא עוד עשרה חודשים...)
אבל גם אם היה לי מלא כסף בבנק, ובית משלי,
לא היתה לי ודאות שלילדים שלי יהיה בריאות וחינוך נאותים,
שיהיה להם מרחבים טבעיים ופתוחים ובטוחים לשחק בהם,
למעשה כבר היום המרחבים האלו הולכים ונעלמים,
יחד עם שאר היצורים החיים שבהם....

ולכן אני משקיע את הזמן והאנרגיה שיש לי עכשיו,
כדי לעשות הדברים האלו,
בלי לחכות לאיזה רגע שבו ארגיש שיש לי מספיק.
יחד איתי עושים זאת עוד אלפי ומיליוני אנשים,
כל אחד בדרכו שלו, כל אחד בסביבתו שלו,
חלק בקטן וחלק בגדול.


ליצור תנועה חדשה

ועדיין התנועה הזו שאני חלק ממנה היא קטנה ושולית.
לעיתים נראה שהיא אינה קיימת,
שכל מה שיש סביבנו זה מלחמות וחורבן ותיעוש וזיהום.
בעיקר אם צופים בחדשות של ברוני התקשורת...

אבל לעיתים רואים אותה,
בחרכים של המטריקס,
בפינת הרחוב,
בעיניים של אנשים.

תנועה שצומחת מלמטה,
כמו עשבים שצצים מתוך אספלט שלא נסלל מחדש,
כמו הטבע שרוצה לפרוץ בלי שישלטו בו,
כמו נמלים שלא ברור מהיכן מגיעות,
ומתחילות לעמול ולחפור וליצור.

ביום שישי הצטרפתי לנסיעת מסה קריטית בתל אביב,
נסיעה שבה רוכבי אופניים מתאספים יחדיו,
ורוכבים בנסיעה איטית ברחובות העיר,
תוך חסימה של אחד מנתיבי התנועה,
כמחאה על חוסר ההשקעה בנתיבי אופניים ובתחבורה ציבורית,
וכמחאה על הפיתוח של כבישים בתוך העיר,
המעודדים קנייה ושימוש ברכבים פרטיים יקרים מזהמים ומנכרים.

התקבצנו כ-40 רוכבים, צעירם ושמחים,
כולל הכלבה בלהה שהצטרפה בסלסלה,
ומשה האמריקאי, שסיפר לנו על נסיעות המוניות בסן-פרנסיסקו,
ותוך כדי הנסיעה ניגן בקסילופון ובירך אנשים ב- "שישי שמייח".

כך זה נראה:

משה והקסילופון

רוכבים ביחד בכיכר המדינה

כך זה נראה בסן-פרנסיסקו


מסה קריטית זה מונח שלקוח מעולם הפיסיקה,
והושאל על ידי מדעי החברה,
לתאר כמות מינימלית של אנשים הדרושה כדי לעורר תופעה מסוימת,
כזו שאי אפשר להתעלם ממנה, ואשר מתחילה ליצור שינוי.

זה בדיוק מה שרכיבות המסה הקריטית מנסות לעשות,
לגרום למספיק אנשים להצטרף לרכיבה,
כדי שאי אפשר יהיה להתעלם מכמות רוכבי האופניים,
כמות שכבר היום היא די גדולה.

בימי מהפכה של אהבה, דיברנו וחלמנו ועודנו מחכים,
למסה קריטית של אנשים,
אשר מוכנים להפסיק לחיות מתוך פחד,
מתוך אילוצי החברה, והבנק, והטרור, והאגו,
ולהתחיל לבחור מה שהלב רוצה,
להתחיל לחיות לפי ערכים ואמונות שאנחנו מ תחברים אליהם,
בלי לפחד כלל.

עד כמה היום הזה רחוק?
האם הוא הולך ומתרחק או מתקרב?
איני יודע,
וגם איני מחכה לגאולה,
למלחמת גוג ומגוג שתשנה סדרי עולם,
או לאסון טבע שיאחד את שאריות האנושות,
אני פשוט מתחיל לחיות זאת כבר עכשיו.

הסיפור הזה שאנחנו חיים בו,
יכול להיות סיפור טלנובלה רצופת "בעיות",
או סיפור מלחמה עתיר דם וקרבות והלוויות,
או סיפור פנטזיה קסום ומלא מפלצות ופיות,
או סיפור מדע בדיוני על מכונות ורובוטים ומוטציות גנטיות,
או סיפור פשוט על ארץ ושמיים, ומים, ושמש, ועצים וחיות ואנשים.

בסופו של דבר אנחנו יכולים לבחור באיזה סיפור אנחנו רוצים לחיות
ואיפה אנחנו שמים את הזמן שלנו, ותשומת הלב שלנו,
האם בפחדים ובהאשמות ובביקורות, וב"בעיות",
עובדים בעבודות שגורמות סבל לאנשים ויצורים אחרים,
רק כדי שאנחנו נוכל לחיות שקטים?

או האם אנחנו משקיעים את הזמן שלנו
בדברים שאנחנו אוהבים,
בדברים שעוזרים לאנשים ולסביבה,
בדברים שמשמחים אותנו,
בדברים שגורמים לנו לרצות לחיות?

זו הבחירה שניתנה לנו
וניתנת לנו בכל רגע מחדש
(לא רק פעם בשנתיים בבחירות),
להקשיב ללב שלנו ולשמוע מה הוא חפץ,
ואז פשוט לעשות , בלי לחכות

אם נרצה....




עשה מה שליבך חפץ














יום ראשון, 19 באפריל 2015

לזכור את החיים


ילדים ישראלים


ילדים פלסטינים



מאסתי בטקסי זכרון ממלכתיים,
טקסים שמנציחים את המוות, ומהללים את אלו שמתו בעודם לובשים מדים,
טקסים שמשכיחים את הכאב האישי האינטימי, ומנכסים אותו לטובת הלאום, לטובת המדינה.

איני מבין -
בעבור מה מתו הלוחמים שיצאו לקרבות בעשור האחרון?
מדוע אנו ממשיכים לשלוח את בנינו ובנותינו כדי להלחם מלחמות שמטרתן לא ברורה, אם לא בזויה?
מדוע אנו ממשיכים להאמין לראשי ממשלה ושרים לוקחי שוחד ודוברי מרמה?
מדוע אנו הולכים אחרי גנרלים אשר מתעשרים ממכירת כלי נשק אחרי כל מלחמה ומבצע?
מה השגנו במלחמת לבנון האחרונה?
מה יצא לנו מהמתקפות החוזרות על עזה - עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן?
מלבד עשרות הרוגים ישראלים, ועוד אלפי הרוגים פלסטינים ולבנונים,
חלקם הגדול ילדים, נשים, גברים, זקנים שכל פשעם היו שהיוו "מגן אנושי"?

המדינה  שלנו יודעת להוקיר את מתיה,
אך מה לגבי חייה?
מה עם תושבי הדרום? מה עם הזכאים לדיור ציבורי? מה עם נכי צה"ל?
מה עם אלו הזקוקים למריחואנה רפואית כדי לטפל בהלם הקרב ובפוסט טראומה?
ולמרות זאת אנחנו ממשיכים לתמוך ולהאמין שבלי מדינה יהיה לנו הרבה יותר גרוע,
ושפשוט אין לנו ברירה.


השנה יצא לי הרבה להפגש ולעבוד עם פלסטינים,
חלקם אזרחי ישראל, אזרחים סוג ב', עניים ומוחלשים, אך אזרחים,
וחלקם כפי שאנו מעדיפים לא לראות - נחותים לעיתים מבעלי חיים.


היכולת שלנו לראות את הכאב "שלנו", את הצער "שלנו" את האובדן "שלנו",
ובאותו זמן להתעלם או אפילו לשמוח מהכאב של"ההם",
כאילו יש הבדל בין אמא יהודיה לאמא מוסלמית,
כאילו הכאב שבאובדן בן הוא כאב שונה,
וכאילו שאם נמשיך להלחם ולהרוג זה יביא תנו יותר בטחון.

אנחנו חיים בפחד מתמיד,
חרדה בלתי פוסקת,
שהנה עוד רגע האיראנים ישלחו עלינו פצצה,
דעאש ואל-קעידה יצאו מתוך המחילות שלהם,
ויחד עם חמאס וחזבאללה ישמידו אותנו,
ואז נחזור להיות רדופים וחסרי בטחון,
כפי שהיה לפני שהיתה לנו מדינה,
כפי שהיה בשואה.

הפחד הזה מפומפם אלינו השכם וערב,
החל מהגן, המשך בטקסי בית-הספר, בצבא,
וכמובן בכלי התקשורת שבנויים על כך שנחשוש ונצרוך.
הפוליטיקאים שלנו בונים על הפחד הזה קריירה,
הגנרלים שלנו מרגישים חזקים ורצויים, ועל הדרך גם מתוגמלים בכסף, וביוקרה.

ואנחנו ממשיכים, במצעד השכול הבלתי פוסק,
בהתרפקות על העבר ועל המלחמות שבהן אשכרה ניסו לכבוש אותנו,
ולא רק ירו עלינו טילים שבעקבותיהם אנחנו נכנסים למקלטים לכמה שבועות,
בזמן שהפצצות האמריקאיות וכלי הטיס המשוכללים שלנו מחריבים שכונות וכפרים שלמים,
כדי שאויבנו ידעו ולא ישכחו - שאנחנו יותר חזקים, ויותר טובים בלהרוג להם מאשר הם לנו.

הגיעה העת להפסיק עם זה,
להסתכל על הכאב גם של הצד השני, בעיניים פקוחות, בלי להסיט מבט.
זה קשה, זה דורש מאיתנו לתת דין וחשבון,
זה דורש לקחת אחריות על מעשינו, ואפילו להתנצל על חלק מהדברים שעשינו.
זה דורש להבין שאין צד אחר, ושהפלסטינים אינם מושלמים,
גם אצלם יש אלימות, ושחיתות, וחוסר אמון, ובעיקר הרבה פחד.

אבל אין צדדים.
יש אנשים.
יש כאלו שמוכנים להמשיך להלחם ולנסות לשלוט במצב,
שמוכנים להמשיך בדרך של עליונות, והנסיון לדחוק את האחר אל מחוץ לתחום הנראה,
כדי שלא נצטרך להרגישו רוב הזמן.
ויש כאלו אשר כבר אינם יכולים לספוג את האובדן
ולהכיל את האיוולת שבמלחמה חסרת פשר.
יש כאלו שמוכנים להסתכל על עצמם ולהגיד, אנחנו צריכים לשנות,
ובשביל לשנות עלינו להשתנות.
עלינו להיות מוכנים להגיד מהם הדברים אשר הורסים אותנו, כאנשים , כחברה, מבפנים,
ולהיות מוכנים ליצור את השינוי הזה, בתוכנו, בינינו.

לסלוח, לשלוח יד, לקחת צעד לקראת, להפסיק לאחוז בנשק, לבנות אמון.

השנה החלטתי לעשות צעד לקראת השונה,
השונה עבורי, הוא המקום ממנו באתי,
החברה אשר מגנה בקנאות על הגבולות, ומזהמת את עצמה,
חברה שאוכלת בשר של חיות שגודלו תחת עינויים, כדי לחגוג את עצמאותה.

אז אני הולך עם הוריי לטקס יום הזכרון ממלכתי בקיבוץ הולדתי - מעגן מיכאל.
קיבוץ שידע נופלים רבים,
קיבוץ שרבים מתושביו מעולם לא הושיטו יד או יצרו קשר עם השכנים הערבים מדרום,
קיבוץ שעודנו קהילה משגשגת על אף ההתרסקות של התנועה הקיבוצית,
קיבוץ שעיצב את מי שאני, שנותן לי תקווה לאפשרות לחיות ביחד.

אני הולך לשם בתקווה לפגוש את מי שאני,
להתמודד עם המקום שממנו באתי, עם הסיפור שלתוכו גדלתי,
כדי שאולי אצליח יחד עם עוד אנשים ליצור סיפור חדש,
כזה שמוכן להתגבר על הפחד שעומד בבסיס של רעיון ה"מדינה יהודית",
ורוצה לנסות ליצור מציאות שונה עבור כל מי שמחובר לארץ הזו,
כל מי שמאמין שאפשר לחיות פה בחופש ובבטחון, ללא הבדל דת גזע ומין,
כל מי שרוצה לחיות באמת, ולא רק לשרוד עד המלחמה הבאה.

אם נרצה....


       




יום ראשון, 12 באפריל 2015

To be like water

 Last week was the holiday of Pesach (passover) here in Israel.
This is the most celebrated holiday in Israel. people clean their houses very thoroughly, take away the bread and prepare to eat Matza all week, and also prepare for the traffic jams on the roads and long lines in the airport as everyone goes on vacation.

For Palestinians it means a closure in the checkpoint, no-one goes out of the wall for work. both because the work is stopped for the holidays, and both for security excuses.

I decided to spend the holiday in my new home -  Eco-ME, which is located on Jericho junction, in area C of the west bank. I thought this is an opportunity for Israeli families to come and visit the place, and for us it is an opportunity to have children in our place:








It is good to cry

and so, I came Sunday morning on the packed buses from Tel-Aviv to Jerusalem, and then to Eco-ME. As one of the holders of the space I felt both lucky to have the honor to invite and host people, and both frustrated for  not being able to cooperate with the rest of the members of the community to maintain the place in a more balanced way.

I felt like I had all the work on my shoulders. Both taking care of the cooking and cleaning and the rest of the maintenance of the place, and both host the visitors who are coming. I felt that beside my beloved partner Talya, I am not synchronized with the rest of the community members.

I have to explain that Eco-ME center is a very special place, because when you come there in the first time, you can never be sure who is a living member of the place, who is a short term volunteer and who is a guest. This is because this place invites everyone to feel at home and take part in taking care of the place - washing the dishes and even clearing the compost toilets. But this also creates confusion as for the responsibility of each one of us, and might bring disorder and frustration, as it did for me. It was even harder because of the leaving of our beloved friend Aline, who left us to Germany, after half a year of giving herself fully to this project, and was a core part in our community.

I find it very amusing that the last weeks I am more and more acting as the father or the "big brother" telling everyone to clean after themselves. As the youngest child in my family, I used to be very spoiled and messy, and until today I have this image of myself in my head. And here I am, telling all the spoiled brothers in my community to take care of the stuff and help "mom" Talya in cleaning the dishes.... 

At some moments I also broke down. One time it came in a morning talk in which I accused everyone of being lazy and irresponsible, and  then Talya asked me how I feel. Immediately I started to cry.

 The ability and the feeling of security to cry in front of many people is such a great gift. So many times all we need is just to cry for what is difficult or sad for us, and because we are taught not to cry (especially men), we take it out aggressively. 

I feel my tears are my power, the power of water, the power of feeling, the power of life, flowing through me, cleaning my inside, renewing it, like the cleaning of Pesach.



          



Water for all

This area of the middle east is not rich of fresh water. Many deserts areas require that we use our water wisely and responsibly. But instead of sharing our water with each other and to make the region more green and life supporting, we prevent water from each other.

My  Palestinian friend Ismail told us how in the summer he gets water to his house once in 18 days, and the rest of the time he has to buy water from a water truck coming to his village. He also told us about hoe the IDF destroyed many wells around his village.

For Israelis it is shocking and sometime unbelievable to hear this. So ignored we are from what our military is doing, with our tax money, and our children, that we learned to look away and deny the facts - that we are killing our neighbors. If not physically then mentally and spiritually we are imposing them a life of fear and misery. 

I do not think we are doing it because we are bad. It is a combination of misinformation. and fear to face the naked truth. We can never underestimate the power of looking away.



infographics by michal vexler

  
Our misuse of water affects not only the Palestinians. Our rivers are all contaminated and not drinkable. People buy today water in plastic bottles. And by this, while we continue to contaminate our world with linear thinking products such as plastic bottles, we also support the conversion of our natural resources into money. We let private people take over water wells and we support it by buying their products. This is so wrong.

The Dead Sea, which I see every morning when I get up, one of the our most special and beautiful natural resource, is rapidly vanishing due to over-consumption. 

Last night I heard the rain falling all night. It is very rare in this time of the year in this area. I thought it is climate change happening while we close our eyes. I felt it is mother earth crying.

This week was amazing and meaningful for me. I met many beautiful people, amazing families. They told me how much they enjoyed the place, and how it gave them new questions to think about.

As for me, I wish to think less, and be more. to act according to my heart's will. to flow through the days, and bring my gifts to everyone and everything around me. To be like water.

If we want ...



        

יום חמישי, 2 באפריל 2015

ברכה לחג מחבר מעבר לגדר

לכל האחים והחברים שלי שחוגגים את חג החירות!
אני מאחל לכם חג שמח ושכל שנותיכם יהיו טובות
שהלבבות של כולנו ימלאו באהבה ובטוב
שכל יום וכל רגע תהיו חופשיים בנפשכם, במילותיכם וברוחכם
חופשיים בתוכנו מכל הכבלים שכובלים אותנו מונעים אותנו מלהפגש
חופשיים מהפחד ששולט על המחשבות ועל הלבבות שלנו
שכל שנה נהיה קרובים יותר זה לזה
קרובים בדרך שתביא אותנו לחיות זה עם זה באהבה ובאחווה
שנשתול באדמה הזו אהבה שתצמיח קשר של שותפות, גדילה ובניה למען הטוב לעתיד הילדים שלנו והדורות הבאים.

חברים שלי, הדרך היחידה שמקרבת בינינו היא אהבה, סליחה, שותפות וקבלה.
זה אפשרי שכולנו נחיה ביחד על האדמה הזאת ונזרע בה פרחים.
הלואי והייתי יכול לחגוג איתכם ולהשתתף בשמחה שלכם
אבל
מפרידות בינינו שתי גדרות
גדר אחת עשויה בטון ותיל
אבל הגדר הגדולה והקשה יותר היא הגדר החבויה בתוך ליבנו ובראשנו - גדר הפחד, השיפוטים והדיעות הקדומות שיש לנו אחד על השני לפני שנפגשנו.
חשוב שנסתכל למציאות בעיניים ונראה אותה כפי שהיא, את הדברים שמונעים אותנו מלהפגש וזורעים בינינו שנאה והפרדה.

שכל שנה תהיו חופשיים
אני מאחל לכם חיים מלאי טוב תקווה וצמיחה למען הטוב שלכם ושל כל האנושות
חג שמח לכם
שכל רגע בכל יום נהיה אוהבים ואחים
חבר שלכם שאוהב תמיד
איסמעיל