ביום רביעי הגעתי ל'אברהם הוסטל' בירושלים.
אהובתי טליה הזמינה אותי, לרגל זה שהיה יום רביעי והתחיל הסופ"ש שלנו, להתפנק בהוסטל.
לא הייתי בהוסטל הרבה שנים, ותמיד כשאני בחו"ל יש לי רצון להיות במקום
שבו יש עוד אנשים עם תרמילים, ועם סיפורים, ומרחב משותף למפגשים מעניינים.
ומכיוון שאני מסייר בישראל כבר הרבה זמן, החלטתי שהגיע הזמן לראות איך זה לישון בהוסטל בישראל.
היה נחמד, היה יקר, המקום נעים,
וראינו בחדר האוכל הרבה יפנים ואירופאים יחסי מבוגרים,
אבל לא יצא לי לשוחח איתם.
 |
| ארוחת בוקר בינונית בהוסטל אברהם |
באותו ערב הלכנו להרצאה של חבר נווד.
פלג שמו ושם הבלוג שלו הוא
לונלי פלג.
טליה היא חברה טובה של אחותו התאומה,
וכך יצא שאנחנו מכירים אישית -
נווד ארצישראלי ונווד עולמי.
ההרצאה של פלג היתה מרתקת בעיניי,
הסיפורים עצמם, והיכולת שלו לספר אותם,
המוטיבציה להמשיך ולנוע כבר עשר שנים
להיות בכל העולם (108 מדינות עד כה) ולהמשיך לרצות לכבוש עוד יעדים,
ולא לפחד מהלבד ומהלא נודע,
מילאו אותי בהשראה
וגם גרמו לי לקנא, אני מודה.
ישר מתחילה בראש ההשוואה -
פלג מטייל לבד, אני כמעט תמיד מסתמך על משפחה וחברים,
פלג מספר על אנשים אחרים, אני מספר על עצמי בעיקר,
פלג מגדיר עצמו אגואיסט, אני מתנסח לעתים רבות ביהירות של אידיאליסט.
פלג מצליח למכור את הסיפור שלו ולעניין הרבה אנשים,
אני בקושי מצליח להחזיר את העלויות של המקום שבו אני מרצה.
בקיצור פלג - תודה שגרמת לי לרצות להשתפר, להיות טוב יותר,
לא כדי להיות יותר טוב ממך, אלא פשוט כדי למצות הפוטנציאל הגלום בי,
הפוטנציאל הגלום בכל אחד מאיתנו.
ממליץ בחום ללכת ל
הרצאה האחרונה של פלג בארץ בתקופה הקרובה שתתקיים בתל-חי.
ביקור אצל חברה בצד השני
למחרת בבוקר יצאנו לכיוון שער שכם ברכבת הקלה.
הגענו לתחנת האוטובוסים שנוסעים לשטחים ועלינו על אוטובוס לבית-ג'אלה.
בית ג'אלה נמצאת בין ירושלים לבית-לחם, אזור המכונה C בשפת אוסלו,
מקום שקל ליהודים להגיע אליו, וגם לפלסטינים יחסית.
באוטובוס היו רק פלסטינים, בעיקר נשים,
ומצאנו את עצמנו מדברים בעברית בשקט, בתור הלא-ערבים היחידים.
קצת מצחיק, קצת עצוב.
הגענו לבית-ג'אלה אחרי נסיעה של חצי שעה בתוך מנהרות, לצד חומות, ומעבר למחסומים,
בהתחלה לקחתי אותנו למלון שהכרתי שבו חשבתי שנפגשים,
אבל אז התברר שזה בכלל לא המקום שקבענו, וסתם הובלתי אותנו בבטחה שלי לדעת לאן.
אבל אחרי הסבר קצר בערבית הקלוקלת שלי, הגענו למקום חפצנו- החושה של יסמין.
חווה אורגנית קסומה על צלע הר, מקום לגידול ירקות, עצי זית ושקדים, וגם יונים.
קיבלנו ארוחת בוקר שנייה (אחרי זו שהכלנו בהוסטל),
ולדעת טליה זו היתה אחת מארוחות הבוקר הטובות אי-פעם.
אם כן בתור מבקרי ארוחות בוקר - אנו ממליצים על חושת יסמין על פני הוסטל אברהם...
הגענו לבית ג'אלה כדי לפגוש מכרה פלסטינית ששנינו התאהבנו בה.
נגה נקרא לה לצורך הפוסט כי היא לא בהכרח רוצה להיחשף,
כי כמו שנגה אמרה - אני מסתכלת על החברה שלי - החברה הפלסטינית,
ואני רואה סגירות, אני רואה שליטה ואני רואה כפייה, ואני אומרת לעצמי,
מה הפלא שיש חומות מסביבנו ומחסומים, מה הפלא שאנחנו כלואים?
אז גם נגה כלואה בתוך החברה שלה,
היא הלכה ללמוד באוניברסיטה אחרי מאבק ממושך עם הוריה,
והיום היא פועלת בתחום החינוך לאקולוגיה ואיכות הסביבה,
ולהדברות בין ישראלים ופלסטינים.
אחד הדברים שנגה עושה זה הכשרה בתחום של
תקשורת מקרבת,
כלי מאוד בסיסי ורב השפעה בתרבות שלנו - השפה.
שפה - שבהקשר של יחסים בין ישראלים כמונו לבין פלסטינית כמו נגה -
היא מאוד פוליטית, כוללנית, מאשימה, קורבנית.
עם נגה כל-כך נהניתי לשוחח ולהרגיש שאני מדבר עם מישהי
שבסיפור אחר היתה בת משפחה שלי, או אהובה שלי,
אבל עכשיו אני לא יכול לבוא לבקר אותה והיא אותי,
בגלל החוקים, והצבא, והמשפחה, והחברה.
אבל כמו שנגה אמרה - זה לא משנה מה קורה ולאיזה שפל אנחנו מגיעים,
להסתגרות או לניהיליזם, למלחמה ולשנאה,
תמיד ישנו האור הזה שבפנים,
שלא מפסיק להניע אותנו לעבר חיים יותר טובים.
תודה נגה על התקווה שאת נותנת לי,
תודה על המפגש איתך, מי יתן ועוד נבנה יחדיו גשרים.
בית האור
חזרנו מבית ג'אלה בטרמפ עם בחור הולנדי שגר בירושלים,
ומלמד נגרות בבית-ספר לילדים פלסטינים נכים.
אחרי שפרסמנו שאנחנו בעיר, קיבלנו הזמנה דרך הפייסבוק מחברה שגרה ב"בית האור",
שם רוחניקי לבית שותפים עם 6 שותפים שחיים יחדיו.
התקבלנו בחום, הוזמנו להשתמש במטבח ובכל האוכלים בלי לברור מה שייך למי,
וזו היתה הרגשה נעימה מאוד.
במהלך הבישולים והאוכל, נכנס גם אחד השותפים והחל להכין כבדי עוף.
הוא סיפר שבעבר היה דתי ולמד אף להיות שוחט,
וגם שלתקופות מסוימות הוא היה צמחוני, אבל זה עבר לו,
בעיקר כי הוא לא רוצה לאכול פחמימות.
שותפה אחרת סיפרה לנו על עבודתה בדיר העיזים בקיבוץ שלה,
על כך שלמרות שהעיזים גדלות בנחת יחסית ויוצאות לרעות מדי פעם,
עדיין יש את המנהג של להפריד גדיים מאימותיהן למכור אותם למאכל.
האמהות ממשיכות לקרוא לגדיים ולחפש אותם,
והיא פשוט פיתחה "עור" כדי לא לבכות בכל פעם שזה קורה.
הבנתי שהגיע הזמן שאפסיק לשתות חלב על כל סוגיו שנועד למסחר.
כי אין להמעיט בבורות של אנשים מרצון, גם שלי.
בבוקר למחרת קמתי והתיישבתי במטבח ומולי ראיתי את עיתון הארץ של יום שישי,
פתחתי את המוסף, ו
בתוכו הייתי אני.
יעל המתוקה הקריאה לי את מה שאמרתי ל
עידו קינן שראיין אותי.
האגו שלי שמח, הא הנה דברים שאמרתי וכעת כולם קוראים,
סוף סוף אני מגיע לקהלים רחבים, וגם אומר דברי טעם מלומדים,
וכולם אותי משבחים ואליי מחייכים, כמה נפלא אני בעננים.
קורא שוב ושוב, מנסה לחשוב מה הייתי יכול לומר יותר טוב,
והאם עכשיו אני אהפך לסלב?
כמה מחשבות על עצמי, זה בטח לא בריא...
 |
| הי, זה אני... |
אבל מה לעשות כאשר אני רוצה להעביר רעיונות,
ושאין לי דרך לבטאם אלא דרך עצמי, דרך חיי, דרך כתיבתי,
ומצד אחד אני רוצה שאחרים יקראו ויגיבו ויתמכו ויתנגדו,
ומצד שני לא להתעסק בעצמי כי אני לא באמת חשוב.
וכאן אני רוצה גם להודות ולהגיד שאני מרגיש מאוד אהוב,
ואני מאמין שלכל אחד ואחת יש את הצורך והזכות להיות אהובים.
ולכן אני ממשיך בדרכי, גם כשהאגו משחק בי לפעמים.
ירושלים של זהב ושל עופרת ושל אור
אז יצאתי מהבית מרגיש חשוב ואהוב,
והלכתי לפגוש חבר, ויטאלי שמו, שהגיע לכאן מרוסיה וגרמניה,
וכמוני הוא מנסה לפעול למען שלום.
ויטאלי מארגן את ה-
Peace Bus, שנוסע בימי שישי בין יוזמות שלום שונות,
וגם אוסף תרומות של תרופות, שמיכות ושאר צרכים עבור תושבי עזה.
ביום שישי הזה ויטאלי הציע ללכת להר הזיתים למקום שבו יש חולים עזתים,
ולברך אותם, ולאחל להם החלמה, ולשאול מה הם צריכים.
הגענו לשער שכם כדי לתפוס אוטובוס, והמקום נראה כמו לקראת קרב,
יום שישי, תפילות הר הבית הקרבות, ומזרח ירושלים בוערת,
לפחות ככה אומרות החדשות.
המוני שוטרים ומג"בניקים בכל מקום, גדרות, מצלמות
ואנחנו באמצע מנסים להבין מה לעשות.
אחרי שקניתי בייגלה וקפה, הייתי צריך ללכת לשירותים,
עברתי גדר שלידה עמדו שלושה חיילים ונכנסתי לשירותים ציבוריים.
(בזמן השירותים בדקתי שוב את הפוסט שלי על הכתבה בהארץ וכמה לייקים ותגובות),
ויצאתי ועברתי חזרה את הגדר עם החיילים.
פתאום צעק אליי אחד מהם - הלו מה אתה עושה, אסור לך לעבור מפה.
אמרתי לו - מה זאת אומרת? הרגע הגעתי מכאן.
הוא אמר לי - אסור לעבור חזרה, תלך מדרך אחרת,
ביטלתי אותו בנפנוף יד והתחלתי ללכת לדרכי.
הוא רדף אחרי ונעמד מולי - לא שמעת מה אמרתי, תחזור מהר לפני שאני אחזיר אותך.
הרגשתי שיש כאן קונפליקט. בהתחלה שיחקתי בתוכו,
שאלתי מאיפה הוא רוצה שאני אחזור, והוא צעק עליי שזה לא מעניין אותו.
תהיתי לעצמי האם להיכנע לפקודותיו, או להתעמת בדרכי,
בסוף החלטתי שזה לא הקרב שלי.
שאלתי אותו עם הכעסתי אותו, והוא, מופתע, אמר שכן, מאוד.
התנצלתי, ושאלתי אותו שוב - מאיפה עליי ללכת,
הוא אמר לי תנסה משם והצביע על מעבר לידנו עם איזה 20 לובשי מדים,
הלכתי משם, ובאמת עברתי בלי בעיה.
אחר-כך בדיעבד שמתי לב שבכל השיחה איתו לא פחדתי,
לא ממעצר, ולא ממכות, ולא משום דבר, ושזה היה הנצחון הקטן שלי,
שהצלחתי לדבר איתו לרגע כבן-אדם מחוץ לתפקידים שנועדנו לגלם.
חזרתי לויטאלי ושאר החברים,
בחורה אמריקאית ומתורגמן פלסטיני,
ויחדיו התחלנו ללכת לכיוון הר הזיתים,
מכיוון שלא היו אוטובוסים כי כל הכבישים היו חסומים.
הגענו להר הזיתים אחרי כחצי שעה הליכה,
והגענו לבית החאג' אבראהים,
אותו ביקרתי גם לפני כשנה.
ביקשנו מהחאג' שייקח אותנו לבית החולים, אבל הסתבר שזה לא יתאפשר הפעם.
לכן חזרנו אני והאמריקאית לכיוון שער שכם.
בדרך עברנו מחסום של שוטרים שאמרו לי:
על אחריותך, תיזהר שלא יזרקו עליך אבנים.
אבל אני דאגתי יותר איפה אני הולך להשתין.
בדרך ראינו חיילים עומדים עם רובים בתוך בית הקברות המוסלמי העתיק שלצד החומות
וראינו פלסטינים ממהרים להספיק לתפילות.
ואז למזלי, גם נתקלנו בשירותים כימייים, כי אם סתם הייתי משתין ברחוב על איזה עץ
אני לא יודע מה היה קורה קודם - אם הייתי נעצר או נסקל באבנים.
הגענו לשער שכם ושם ישבתי וצפיתי בסרט של החיים.
פלסטינים יושבים ומתפללים מול מחסום של שוטרים,
ילדים עוברים, ויונים עפות בלהקות, וברקע קול המואזין.
 |
| עולים להר הזיתים |
 |
| מג"בניקיות ומתפללים |
שרתי עושה שלום במרומיו, וישבתי למדוט,
והתפללתי שהכל יעבור בשקט בלי עוד פציעות והריגות.
והסתכלתי מולי על כל החיילות, וכתבתי להן שיר, על מה שאולי יכול להיות:
עומדת כאן במרחק נגיעה
ועם זאת כל-כך רחוקה
שיער מתנפנף חיוך בוהק
עטופה בשכפ"צ שאותך חונק
אלה בגבך מוכנה להכות
בכל מי שיעז את פיך להמרות
על מי את שומרת עלמה יפה?
כל נשיותך כעת עטופה
במדים של זית על המשמר עומדת
בלחיים סמוקות ממייק אפ
כל-כך הייתי רוצה לחבקך וללטפך
רואה אותך פושטת את מעילך
מורידה מעליו את התו
ושמה על החולצה - חולצת מג"ב
הלוואי וניפגש בסיפור אחר
הלוואי וגם אני אוכל להיות לך לשומר
ואת לי תהיי אחות ואהובה
בלי תחפושות ואלות רק יד מושטת ובתקווה.
והעיקר לא לפחד כלל
לא פחדתי מהשוטרים, לא פחדתי מהפלסטינים,
אבל כשבאתי לעלות על הרכבת הקלה בלי לשלם
מיד נתקפתי בהלה למראה הפקחים שעמדו בתחנה
מה אם יתפסו אותי, ואז יתנו לי קנס
מה אני אעשה, אתרץ או פשוט אברח?
בסוף החלטתי ללכת ברגל, זה יותר בריא תירצתי לעצמי
אז מסתבר שעדיין יש בי פחד, גם אם אין בי יראה
אולי אבין הכל יותר אחרי שאקרא את פרשת השבוע -
וירא
אם נרצה...
