עבודת הוויה

לפני שבוע יצאתי מבית הוריי בפרדס-חנה
וצעדתי ברגל לכיוון תחנת הרכבת.
גשם התחיל לרדת, גשם של תחילת סערה
שהיתה אמורה לפקוד אותנו בסוף השבוע.

הולך לי בדרכי וטוב לי, רציתי לבדוק מה השעה,
וגיליתי שהשארתי את הטלפון שלי בבית.
המחשבה האטומטית שעלתה לי היא שעלי לחזור לקחת אותו
אבל אז חשבתי אם לא אאחר את הרכבת
המחשבה הבאה היתה האם זה יהיה נורא לאחר את הרכבת,
שכן אני אמור להגיע לאקומי, אבל לא בשעה מסוימת.

לבסוף החלטתי להשאיר את הטלפון בבית הוריי
ולעשות שבוע ללא טכנולוגיה.
בלי טלפון, בלי אינטרנט, בלי פייסבוק, בלי חדשות
בלי מוזיקה באוזניות, בלי שעון, בלי וואטסאפ.

כבר בדרך ברכבת שמתי לב שאני יותר רגוע
במקום לשלוח את היד לכיס ולבדוק כל רגע מה חדש
הסתכלתי החוצה על הדרך
ראיתי שלוליות ענקיות בשדות
ועופות דורסים נחים על גדרות
ונשמתי....

בתל-אביב עצרתי להפקיד צ'ק עבור חברה
ופתחתי את המחשב ושלחתי מייל לחברה אחרת
כי היינו באמצע שיחה ולא רציתי להשאיר אותה באפלה
ואז חזרתי לתחנת הרכבת,
לקחתי אוטובוס לירושלים.
בתחנה בירושלים חיכיתי לאוטובוס הבא כחצי שעה.
ותהיתי מה אני אעשה בזמן הזה?
כבר נשמתי מלא... מה עוד יש לעשות?

נכנסתי לחנות צעצועים ותחפושות
הסתכלתי אם יש דברים מגניבים לפורים.

כהרגלי לאחרונה,
 בדקתי את התוויות של הפלסטיקים העטופים בפלסטיקים
וגיליתי כצפוי שהכל מיוצר בסין.
החלטתי לנצל את הזמן ולשוחח על כך עם המוכרת החרדית
חיכיתי שהיא תתפנה אליי,
ואז שאלתי אותה אם יש לה משהו תוצרת הארץ.
היא הסתכלה אליי במבט מופתע ואז שאלה-
כאילו מזכרת? I LOVE ISRAEL? כן יש לנו.
היא ניגשה לקופסא והביאה לי אחת לדוגמא
עליה התנוססה בגאווה התווית
MADE IN CHINA
אז שאלתי אותה שוב- אין לך משהו שמיוצר בישראל
אז היא אמרה לי שלא.
אמרתי לה - חבל, כי אני לא קונה עבודה זרה.
היא צחקקה ואמרה -עבודה זרה, אהבתי.
שמתי על פניי ארשת רצינית ואמרתי לה-
לא, ברצינות, זה לא נראה לך הזוי שכל מה שיש לנו היום מיוצר בסין?
היא אמרה לי - וואלה אתה צודק, אולי תתחיל לייצר.
אהבתי את התשובה שלה, ועניתי לה - עובדים על זה.....

עבודה מנוכרת

אז כיום אנחנו קונים כמעט הכל מסין, ובאופן כללי אנחנו לא יודעים מה מיוצר היכן (למרות שדואגים לרשום את ארץ הייצור על המוצרים). מי שהתייחס בהרחבה להזרה של תהליך הייצור כבר לפני 150 שנה היה קארל מרקס, כותב המניפסט הקומוניסטי.

מרקס גיבש תאוריה סביב המושג של ניכור.
האדם, דרך תהליך העבודה המודרני המתועש, הופך ליצור מנוכר.
הניכור מתבטא במספר אופנים :

ניכור מהאנושיות (מהעצמי) – האדם הופך משועבד להכרח כלכלי וכן הוא משקיע יותר ויותר בעבודתו מתוך הכרח, כתוצאה מכך הוא מאבד מאנושיותו והופך לחיה – פועל בכדי לשרוד (למחייתו) ובזמנו ה”חופשי” אין הוא מסוגל להרשות לעצמו פעילויות של רוח (כך מבדיל מרקס את האדם מהחיה).
“שיאו של שעבוד זה הוא בכך שמעתה ואילך הריהו מסוגל לקיים את עצמו בחזקת פועל אך ורק בתור יצור פיזי ואילו בתור יצור פיזי הריהו קיים רק כפועל”. האדם הופך להיות חלק ממכונה.

ניכור מהעבודה – מרקס מאמין כי האדם מממש את עצמו בכך שהוא יוצר. במצב הקיים האדם מבצע פעולות מכאניות בלבד (מפעל). העבודה הופכת לחיצונית לפועל. במציאות של ימינו אין קשר בין האנשים היוצרים והאנשים הצורכים. הכל הופך להיות חלק משרשרת שבה כל אדם הוא רק חלק מתהליך הייצור, ובכך הוא הופך להיות מנוכר לתהליך העבודה כולו.

ניכור מהטבע –  המכונה היא בעלת מאפיינים לינאריים, כלומר הפועל לוקח חלק מקוטע בתהליך, שיש לו התחלה ויש לו סוף. כאשר האדם אינו לוקח חלק בכל תהליך הייצור, אין הוא מודע למשאב הטבעי שממנו הגיע החומר שבאמצעותו הוא יוצר, ואין לו נגיעה בתהליך ההתכלות הטבעי של המוצר. אם בעבר אומן היה יוצר חפצים שמחזיקים שנים רבות, וגם שומר על קשר עם הלקוח ולוקח אחריות על תיקונו, הרי שהיום המוצרים נקנים במחיר הזול ביותר וגם מתקלקלים ונזרקים. חוסר המודעות לתהליכים הטבעיים המעגליים והשלמים הוא גורם מפתח בהרס הסביבה שלנו כיום.

ניכור מהאדם (זולתו) – לאור הניכור מהאנושיות ומהטבע, מרקס טוען כי מתקיים גם ניכור מהאדם שסביבנו, מהזולת. היחס הופך להיות מכאני וענייני. המין (סקס) הופך להיות אמצעי להמשך קיום בלבד. היחס שהאדם נותן לתוצר, לעבודה ולעצמו הוא גם היחס שהוא נותן לזולתו - האדם הופך את מהות קיומו (היצירה, יצירת חיים) לפעילות אמצעית למען קיומו בלבד (רבייה).



       



מרקס נחשב לאינטלקטואל מטריאליסטי,
כזה שמדבר על החומר, ועל כוחות פוליטיים וכלכליים שמניעים אותנו,
אני רואה בתיאור שלו את מושג הניכור,
כחיבור חזק בין הרוח לחומר,
ונגיעה במהות האנושית שמעבר לכלכלה ולמעמד,
אלא במהותנו כבני אדם - יוצרים.

ניכור והזרה הם מונחים קרובים,
ועבודה מנוכרת מתחברת לי לעבודה זרה.
המונח "עבודה זרה" עדייך לא ברור לי, אני חייב לציין,
ניסיתי לקרוא את המסכות בתלמוד ובמשנה,
אבל כנראה שאני זקוק למתרגם קצת יותר בקיא בדברים.

כל הנושא התחיל בשיחת וואטסאפ של קבוצת היריד האנושי הנודד,
שבה שלח לנו יקיר, אחראי חינוך שירה וההשראה, את הקטע הבא:

בעקבות הטקסט הזה התפתח דיון,
ואהבתי את תשובתו של חברי רועי הקרקסן:

עבודה זרה הוא כל מה שמנסה למצוא את התיקון בחוץ,
לנסות לשנות את העולם, את האחר,
במקום להסתכל פנימה לתוך עצמי.

המשפט הזה מאוד התחבר לשבוע הוויפאסאנה הטכנולוגית שלי.
במקום לכתוב עוד סטטוס בפייסבוק,
במקום להזין את עצמי בחדשות מהעולם החיצון,
להתרכז פנימה.

יצא לי להרגיש יותר נוכח,
יותר מודע לגוף שלי, למחשבות שעוברות דרכי,
לרגשות שצפים בי, ולפעמים לא מקבלות קשב
בגלל שצף המידע והגירוייים שמספקים המכשירים.

הניתוק הזה גם עשה פלאים לזוגיות שלי ושל טליה,
כי במקום להתעסק בחדשות העולם,
יש זמן להתמזמז ולהתכרבל, לקרוא ספרות ושירה,
ולהזכר כמה טוב שיש לנו זו את זה.

שמחתי מאוד שנשארנו בסופ"ש,  ולא נסענו לשום מקום,
כך זכינו גם להכיר יותר מקרוב את כל האנשים המקסימים,
שחברו יחדיו כדי ליצור מרחב של שלום ושל ביטוי עצמי,
בצומת אלמוג בואכה יריחו.

זכיתי גם לראות את הרי ירדן לבנים משלג,
ולעשות טיול אופניים אל נחל שוצף באמצע המדבר,
ולתרגל תקשורת מקרבת
ולבכות על מה שקשה לי
ולהיווכח כמה טוב יש סביבי,
כמה שפע, כמה יופי, כמה אהבה.

החזרה לתקשורת אלקטרונית
היא נהדרת וגם מפזרת.
היכולת הזו לשוטט במרחבים העצומים של מידע,
להיות בקשר עם עשרות חברים בו זמנית,
היא מופלאה והרסנית.
כיום אני רואה כיצד זה משתלט לנו על החיים
ואני בהחלט לוקח תזכורת לעצמי
לעשות יותר ימים ורגעים שקטים
בלי אלקטרוניקה, מסכים, הודעות וציוצים
רק כאלו של ציפורים
להיות עם עצמי ועם האנשים שמסביבי
להיות נוכח, להיות ברגע,
להיות

אם נרצה...


      

ההיפים צדקו

מה זה היפי?

שאלנו את עצמנו בשיחת בוקר באקומי,
בעקבות טענות של אחדים שהיפים לא רצויים במקום,
או לפחות היפים שהם גם עצלנים.

ובכן מה זה היפים?
אחרי כמה הגדרות מגוונות הגענו לתיאור -
אנשים עם הרבה שיער וריח של מדורה...

רגע...

אנחנו היפים....

מודים באשמה

זעקות שבר פרצו מפינו כשהבנו את התובנה העמוקה הזו.
אנחנו היפים...
מריחים מהמדורה של הערב, ולרובנו יש שיער ארוך,
וגם בנות שלא בהכרח מגלחות (שלא כמו בפרסומת של פוקס).
מלא שיער....
כנראה שזה בעקבות עליית המחזמר:


      



אבל יש גם היפים שהם לא בהכרח לבנים וצעירים ועונים לתדמית המיינסטרימית.
הנה עוד כמה היפים שאתם אולי מזהים:

לעשות אהבה במקום מלחמה 

אחד הדברים שהיפים מצטיינים בו זה ריח גוף בולט.

הרצון "לחזור אל הטבע", כאשר אנחנו חיים בסביבה "לא טבעית",

משחרר מאיתנו ריח שעלול להיות בלתי נעים לאף הבלתי מתורגל לריחות מסוג זה,

בעיקר באזורים דחוסים באנשים,

כמו משרד ממשלתי, דואר, בנק, מעלית בבניין משרדים.

המקומות האלו בפני עצמם הם סיבה להפוך להיפי, 

ולחיות במקומות שבהם אנשים פחות נוטים להדחס בהם,

לכן בתור היפי יש לי את האפשרות להריח בכל מיני ריחות,

אבל בלי להחניק את כל הסביבה שלי,

וזה בהחלט משחרר.

השליטה בריח שלנו היא אחד האמצעים שבהם אנו מאלפים עצמנו כחיות בנות תרבות,

אנו נדרשים להסתיר את ריח גופנו,

כמו ב"עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי,

שבו רוב האנשים איבדו את חוש הריח לחלוטין,

ובמקום הולכים למופעים של אורגן-ריחות שתמיד מצליח לרגש.

גם החברה המערבית הצליחה ליצור משטר ריחות חדש גמרי,

מוכתב על ידי תאגידי תעשיית היופי המשגשגת,

תעשייה שבעיקרה עושה את הונה על בסיס הרעיון שאת/ה לא מספיק יפה.

ובכן בוז לתעשיית היופי, כולנו יפים בדרכנו,

ולכולנו ריחות, חלקם לא הכי נעימים,

אבל בואש ששם דאודורנט או בושם הוא עדיין בואש,

אז זה לא באמת משנה....

אני אוהב ריח נעים,

ואני כן מתנסה בכל מיני תכשירים אלטרנטיביים 

להורדת עוצמת ריח הגוף והזיעה

אבל מה אני אגיד לכם,

עוד יש לי דרך כדי להיות היפי אמיתי.

     



מה זה היפי? שאלתי אשה חכמה...
ההיפים היו, היא סיפרה לי בנימה מלומדת,
צעירים שהתנגדו למלחמה, ומרדו במוסכמות,
של מעמד הבורגנות.
והיה להם לבוש חופשי ולא לוחץ , ושיער ארוך.

ההיפים צדקו, חשבתי לעצמי...
איך הפכנו את ההיפים לשם גנאי,
קצת כמו הביטוי "יפה-נפש" בישראלית מצויה...

אבל גם את זה אפשר לשנות,
קצת יחסי ציבור,
קצת פרסומות,
והרעיון של לעשות אהבה במקום מלחמה יתפוס כמו שדה קוצים....

אם נרצה...


        

לא לאבד את הראש

ארבע פעמים דפקתי את הראש בימים האחרונים.

בפעם הראשונה זה היה  במרכז אקומי כשניסיתי לדפוק בזנט גבוה יחד עם חבר פלסטיני בעזרת הלמניה בעודנו עומדים על סולם. החמצנו את הבזנט מעט וההלמניה קפצה אל תוך ראשי. בהתחלה עמדתי המום ולא זזתי, ואז התחילו קריאות פניקה כשראשי התחיל לדמם. ירדתי לאט מהסולם ואז קיבלתי טיפול מכל הנוכחים ובמיוחד מישמעאיל ששטף את ראשי וחבש אותו. הפצע לא לא היה חמור, אך בכל זאת נשכבתי לנוח ולקחתי את המשך היום להירגע.

הפעם השנייה היתה כשבדקתי שמן ומים באוטו בבוקר למחרת הפציעה הקודמת. למזלי לא פגעתי בפצע אלא במקום אחר.

הפעם השלישית היתה כשקמתי משירותי הקומפוסט, שמצויים בקרבת עץ ונתקעתי באחד הענפים.

הפעם האחרונה היתה לפני שעה קלה אחרי שירדתי בתחנת האוטובוסים שברכבת ארלוזורוב, התחלתי ללכת ונתקעתי במראה של אוטובוס.

מה קורה פה?
מה היקום מנסה להגיד לי?

      




הקשבה לא מגיבה

לשמחתי כל המכות האלו התקבלו בחיוך.
היה כאב שחלף, והיתה תמיהה על חוסר תשומת הלב שלי,
אבל לא היה כעס על זה שזה קרה לי.
יש פה איזה עניין, מעבר ללשים לב, שעוד לא פתרתי אותו, אבל אני מקווה שהתשובה תגיע.

השבוע מתקיימת באקומי סדנה ראשונה לעונה- סדנת יוגה לשינוי חברתי.
ארבעים ומשהו משתתפים, רובם ישראלים,
השאר פלסטינים ואמריקאים, וגם אריתראי ופרנסיס המורה הקנייתי,
ועוד 10 מתנדבים מכל העולם.

הסדנה נפתחה אחרי כמעט חודש של עבודה אינטנסיבית
בייפוי ובניית המקום.
כך הוא נראה כעת:

אחד הנושאים שהועלו בסדנה הוא הנושא של התנגדות.
כיצד התנגדות גוררת התנגדות, ואילו סוגים של התנגדות קיימים.
מכאן השיחה הגיעה נושא של הקשבה.
האם ההקשבה שלנו היא הקשבה תגובתית, או הקשבה נדיבה או מכילה?

רובנו מקשיבים בצורה תגובתית, במיוחד לנושאים שהם שנויים במחלוקת.
אנו לא מצליחים להקשיב לסיפור או לדעה של מישהו מבלי להכניס את דעתנו,
מבלי לשפוט או לבקר את הנאמר.

וכך תרגלנו הקשבה תגובתית וגם הקשבה מכילה או נדיבה.
איזה מין סוג הקשבה נכון יותר?
האם עליי להקשיב בנדיבות לכל מי שיש לו משהו להגיד?
האם יש מקום להגיב גם בהקשבה נדיבה או שעלינו רק להנהן ולשתוק?

עוד לא נכנסנו לעומק של הנושא,
אבל בהחלט אני רואה מקום לפתח הקשבה יותר נדיבה,
כלפי אנשים שאיתם אני מנהל שיח,
כלפי דעות מנוגדות לשלי,
כלפי עצמי.

הקשבה מאוד נדיבה

בית חדש

השבוע אני וטליה, יחד עם חברנו גל לוין בנינו את ביתנו לעונה הקרובה.
בית מקושת, עם חלון ווילון, עטוף בבד וקרטון וניילון.
בית קטן אבל מספיק ללינה,
וגבוה דיו כדי שלא אדפוק את הראש בכל פינה.

הבנייה היתה מהירה ודי חלקה.
את הדלת הביא חבר מיריחו שעובד בקפה קפה השכן בצומת אלמוג,
ואת הברזלים קנה עבורנו עוד חבר יקר גם הוא מיריחו.
והשאר השתמשנו במה שיש,
קרשים, ניילונים, קרטונים, בדים.

בסוף השבוע הגיעו ההורים המקסימים של טליה,
וחוץ משלל פינוקים למטבח המשותף וקישוטים וצבעים,
הביאו לנו גם סדינים ומחצלות ושטיחים.
ארז השכן בנה לנו שידה,
ומיקי הנווד הגיע במיוחד לסדר לנו תאורה.
התמלאנו אור מכל הטוב הזה שמסביבנו,
כל האנשים המוכשרים שבאים לעזרתנו.

ביום שת כשרציתי לנוח קצת בצהריים,
גיליתי שאמנם לבית נכנס הרבה אור,
אבל חם שם כמו בחממה,
ולכן שמנו על הבית את הציליה שבה גרנו בקיץ בחוף מעיין צבי,
וזה מה שיצא:

 

והנה חלק קטן מהבנייה בהילוך מהיר:


         




הראש חושב, הלב יודע

אז התחלתי עם הראש הדפוק שלי,
והמשכתי אל הבית הלבבי שלי,
ועכשיו אני רוצה לסיים במילות חכמה של אלכימאים,
על לב, ראש וקרביים:

"האלכימיה רואה בני אדם כמורכבים משלושה חלקים:
ראש, אזור בית החזה ש להלב וריאות, והקרביים.
הראש, מסומל על ידי כסף , הוא קריר, סטטי, ורעיוני;
הלב , מסומל על ידי זהב , חמים וקצבי ;
הקרביים , מסומלים על ידי גופרית , בוערים וטרנספורמטיבים .
בפילוסופיה זו , בסיס הידע קיים לא בראש, אלא בלב.
לב הוא לידיעה, הראש למחשבה.
כאשר פונקצית הראש פולשת לשאר הגוף ,
הסטטיות שלה באה לידי ביטוי כמו במחלות ותופעות כמו
טרשת, אבנים באיברים, סתימה של הלב והעורקים ,וגידולים בכל רחבי הגוף.
האם זה צירוף מקרים שהחפצים הטכנולוגיים של עידן התבונה הוא גם קשים בעיקרם?
אספלט, מבנים מבטון, מתכת ופלסטיק ,
כולם נועדו להתנגד למקצבים ולתהליכים המשתנים של הטבע.
במבט ממטוס ,הפרברים המתפתחים
נראים כמו גרורות של גידולים קורנים ממוקדים עירוניים.
הרכות של כדור הארץ הפכה קשה .
בתרבות של המדע וההגיון, הראש גזל את תפקידו של הלב
כאיבר שאחראי על הידיעה .
אנו מבינים זאת אינטואיטיבית כאשר אנחנו
משייכים לראש את האיכות האלכימית של קרירות.
"הגיון קר", אנחנו אומרים, או "קר-רוח".
הראש אמור לשקף, לשקול, לחקור,
אבל זה הלב שאמור לדעת,
לדעת במה לבחור ."

The ascent of humanity


אז כדי לדעת במה לבחור ולאן ללכת,
לא חייבים לאבד את הראש,
למרות שלפעמים נמשיך לדפוק אותו,
עד שנבין איך לפעול אחרת,
ואיך להקשיב ללב.

אם נרצה...


       

It is not normal to be normal

This time I will write in English,

because it is time this blog will go global.

 Blogal...

I wrote in english once before, about a year ago,

and I want to write more in this language since I think my story is universal.

It has been two and a half years since I left my house, my job, my cat,

 and started traveling around Israel and Palestine.

Now I Reside In a place called Eco-ME, 

a center with peace and ecology located next to Jericho.

Eco-ME is a project, that runs every year from December to June, and this is its fifth year.

It a community based project, and every year the community changes,

but the relations between the people keep on going.

I feel this is a very special place, unique, 

because it brings Israelis and Palestinians together,

to speak not only about a solution for the conflict,

or an end to the occupation,

but also and mostly, about what it means to be humans,

and to live in peace with each other and the land,

in a world that is immersed in war,

a world of violence, of ecological and human crises.

The last war on Gaza was one of the worst our country knew.

not merely because of the number of dead and human disaster it has deepened,

but mainly because of the despair it wrapped around the peace seekers,

both Israelis and Palestinians, 

and the racism and verbal violence it has legitimized.

In the light of the great despair many around me are experiencing,

I find great hope and motivation in creating a different reality,

in creating an alternative, 

that for sure is small and margin but non the less with great significance.

      

Ownership and Belonging

"We cannot solve our problems with the same thinking we used when we created them."

Albert Einstein

We had a discussion the other day, about the question of Palestinian refugees.

The Palestinian who spoke said there will be no end to the conflict until all the Palestinian refugees will come back to their homes and the all the Zionist Jews will leave.

Later on the discussion he might have changed his opinion due to new facts he discovered about the Israeli and Palestinian history. Facts that complicate the situation and the view of who is right and who is wrong.

The approach he expressed is not realistic nor human, because you can not solve one problem by creating another worse problem. The same I say to Israelis who say all the Palestinians should leave to Jordan or live in Israel as residents without rights. 

What i want to suggest is a new world view, regarding how to refer the land. The land of Israel and Palestine, and the land of all planet earth.

It is said by the Torah that the land of Israel belongs to the Jewish people.

It does not mean that we own it. 

In the same sense, the Earth is not owned by humans.

On the contrary, we belong to the earth. 

We belong to this land.

Can we live the sense of belonging without practicing ownership?

In a world almost completely commercialized,
a world of  institutionalized violence,
 a world of contracts and competition,

It is very difficult to see a different way, and it is more difficult to act in this sense.

But this what we are trying to do here in Eco-ME,

we try to build peace on a land that we do not own,

and still to feel we belong to, because we care about it.

This brings to question the whole of our economic system, 

our political institutions and our very sense of self.

If the land, home, money and all the things I inherited or accumulated,

sometime through hard work,

if all this things are not mine, then who's are they? and what do I get left with?

I started to question these questions some years ago,

and this is why I became a nomad.

If the world that I live in is consuming all the good of the earth,

and destroying lives and places in ongoing wars,

maybe it is time to stop worry about my own future,

and start taking care of our bigger home -

Planet Earth, with all its living beings.

funny ah...?

        

The Normalization

so some of you may think I am crazy.

some of you already know I am,

some try to normalize me, and I, like some Palestinians, oppose normalization

but not the normalization of relationship of Palestinians and Israelis,

as if the occupation does not exist,

but the normalization of trying to live a "normal" life,

in which everyone can grow up peacefully, go to study, have a job, a house. a family,

while we are consuming Earth's natural resource, enslave all the farm animals, and extinct all the rest.

I am not normal

It is not normal to pay taxes, while the money goes to finance wars.

It is not normal to worry about pension or life insurance,

while we destroy the future of our children,
by creating climate change and intoxicate the land and the oceans .

It is not normal to watch sports and entertainment on television,

while our world is being devoured by our growing egos and greed.

It is not normal to elect a person every few years and be dissapointed again and again,

and still believe that this is the most important thing to do as a citizen.

It is not normal to take a shit in drinking water, 

while third of the world does not have available and clean water.

It is not normal that there is only one place like Eco-ME,

and thousands of McDonald's branches.

Thank god I am not normal!!

hope we can lose our minds together in peace.

because we are never going to survive unless we get a little crazy.

If We Want...

      

כאשלים במדבר

איכש הפ האו פיאו !!
איכש אפ האו פיאו !!

זה אחד הדברים שלימד אותי אינדי

בהולנדית זה אומר - יש לי כל-כך הרבה, יש לי כל-כך הרבה!!
וככה הוא רץ אל אח שלו עם איזה כמה אבנים או אצטרובלים או משהו אחר שהוא מצא.

יש לנו כל-כך הרבה!!

ועדיין חסר, עדיין מעוקם, עדיין לא מושלם.

כי פשוט,
לפעמים צריך לבכות,
לפעמים צריך להגיד לא.
לפעמים צריך להפרד,
לפעמים צריך להכחד.
מה לעשות שאני עדיין מפחד
שיאכל אותי כריש בים
או שאני אשאר לבד בלי אף משפחה או חבר בעולם
מין מחשבה מוזרה שכזו
כי למה שדבר כזה יקרה?
אבל נגיד ש...

נגיד שאני עכשיו לבד,
ואין אף אחד שיבוא לעזרתי
האם אני באמת לבד?
האם אני יכול להתגבר על הבדידות?
האם בסופו של דבר לא אכמה לחזור אל האחווה, אל השייכות, אל האחדות?



    





בית התמורות הבוצי

הגענו לאשלים,
היו קצת עצבים,
בעקבות פרשת השחיתות באיילים
ועוד כל מיני דברים
ובהתחלה לא ידענו איפה נעשה ומה יהיה עם מזג האוויר
והיו משפחות שרצו לבוא, אבל איך נשמור על הילדים
כל-כך קר שם בחוץ, ואשלים זה לא קיבוץ

בבוקר יצאתי עם מיקי הסייר לסיבוב התמצאות.
גילינו מבנים גדולים שלא בשימוש,
ראינו את הקרוואנים הנהדרים שעמדו לרשותנו,
וגילינו בית בוץ קסום.
שעמד לו שומם ונראה קצת בודד,
מחכה שיכניסו בו קצת חיים וחמימות.

וכך היה...

מבחוץ

מלמעלה

מלמטה

מכל הלב

בית התמורות לקוח מתוך הסיפור שאינו נגמר.
זהו בית שגיבור הסיפור בסטיאן מגיע לשם,
ממש כשהוא על סף שכחה עצמית מוחלטת, שאינו יודע מי הוא, מה שמו ומאין בא.
וכך הוא שוהה בבית התמורות אשר משתנה ללא הרף, לפי מצב רוחו של בסטיאן,
והופך כל פעם למשהו אחר.
עד שיום אחד נפתחת דלת בצד האחורי של הבית,
ובסטיאן מבין שהגיע העת שלו לצעוד לתוך הדלת ולהמשיך הלאה.
אבל זה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת...

וכך הסיפור ממשיך,
בסטיאן ממשיך בתור הגיבור הנשכח בתוך הסיפור שהוא עצמו כותב.

האם גם אנחנו חיים בתוך סיפור כזה?
מה הסיפור שלך?

קשת מושלמת
אול דה ויי אקרוס דה סקיי

ממשיכים לכתוב את הסיפור שלנו

ונגיד שהסיפור של החיים הוא באמת הסיפור שאנחנו מספרים?

איזה סיפור הייתם ממציאים?
לאן הייתם לוקחים את המציאות שלנו?

את החיים שלכם?

מה המקום או הדבר שאנחנו בוחרים בו לגמרי והוא שם והוא אנחנו ואנחנו הוא

ואיך מגיעים לשם?

אולי אם פשוט עוצמים עיניים ונסחפים בטורנדו לעבר ארץ חדשה

או אולי זה פשוט להצליח לאזן אבן אחת על השנייה ולנשום ולהתבונן ולהבין

שאנחנו בונים את החיים, וגם שהחיים בסוף נופלים, ואז חוזרים ונבנים..

 

       

ילדות אבודה 

  "אתה תלך אחורה לשמור ואנחנו נביא את הסולם", שמעתי אותם מתלחשים מאחורי גבי.
חושבים שהם יכולים לעבוד עלי בכזו קלות....

כמה הם נהנו להמרות את פינו, ולשחק את המשחק.
אסור לעלות למעלה אמרנו להם - זה מסוכן.
כמובן שזה רק דירבן אותם לעלות יותר.
וכך שיחקנו משחק - הילדים מנסים לעלות על הגג,
ואנחנו מנסים לא להכנס לפניקה מהמחשבה שאחד מהם ייפול וישבור את הראש...

בסוף שחררנו,
כבר לא היה לנו כח להיות בייביסיטר, וגם אם כן לא נראה שזה היה עוזר ליותר מעשר דקות.

אבל לא ויתרנו כשראינו שזה הולך למכות.
בכל פעם שילדה ניסתה להפיל מישהו מהחישוק,
או שילדים התחילו לזרוק סלעים אחד על השני כאילו אנחנו חיים בבעל זבוב,
עצרנו את המשחק, או לפחות ניסינו לעצור.

למשל עם משחק שני דגלים, כמו של פעם.
שתי קבוצות, רצים הרבה,
מנסים ביחד לשמור על הדגל שלך וגם לקחת את של היריב.
איזה כיף זה היה, כאילו פעם ראשונה.
רגע בשבילם זה באמת היה פעם ראשונה...


ואחרי כמה דקות הקרבות חזרו.
אז יוני הלביא הארי ועומר חוטב העצים הטריפוליטאי
לקחו אותם נסיעה על טנדר סובארו, כמו חמולה בדווית מהסוג המעורבב

אבל בסוף זה חוזר למכות,
וחוזר לפחד, לחזור הביתה.

ילדים חמודים, חכמים, מצחיקים, מלאי חיים,
כלואים בתוך קופסאות בטון ומסכים באמצע המדבר
כל-כך שמחים לגלות לרגע בית נטוש, ולבוא לשחק יחדיו
פשוט כי מותר ואפשר וכיף להיות ביחד

TEAM אלף THE

הלוואי

לא רוצה להעיר את הוריי....
ישנים הם עכשיו, בחדר הסמוך,
ולכן אסיים לתקתק על המקלדת
עם מילות תפילה

הלוואי
וכל אהוביי ואוהביי יהיו איתי לנצח
שלא ארגיש לבד ולא אירא
כי הינך עמדי
בתוכי קולך אשמע
מן הכאב היא תרימני תמלא ליבי בהשראה
תמלא ליבי באהבה

אם נרצה...


     

בין מצוי לרצוי

אני מנהל עכשיו שיחה בפייסבוק עם חבר,
שכמוני תוהה האם להמשיך לשלם לביטוח לאומי, או פשוט להתעלם מהחוב שהם שולחים,
כמו דירק ג'נטלי, הבלש ההוליסטי, שמעדיף לא לפתוח את המקרר במשך כמה חודשים,
כדי לא לראות מה קורה שם ומה מצב הזוהמה, בתקווה שהוא פשוט ייעלם....

החבר הזה גם תוהה האם להמשיך לנדוד,
או לעצור לרגע כדי לפתח מיומנויות שעליהם הוא יוכל לסמוך במהלך החיים,
שיפרנסו אותו, שיהפכו אותו למועיל לאחרים,
ואני מוצא את עצמי מעודד אותו, מסביר לו שגם עשיית כלום היא מיומנות,
ושאפשר לפתח מיומנויות תוך כדי נדודים.

לפני כמה ימים הגעתי שוב למרכז אקו-מי לשלום וקיימות.
זו כבר השנה השלישית שאני מגיע למקום,
מתוך רצון להגיע ולתרום לפעילות של קירוב והכרות בין ישראלים ופלסטינים,
וגם מתוך רצון לברוח קצת מהקור,
וגם כדי למצוא בית חם לנווד כמוני , מקום שבו מתנויתיי יכולות להתקבל בזרועות פתוחות,
וגם להיות מתוגמלות בצורה שאני הכי אוהב - אוכל טעים ומזין.
וגם כי טליה אמרה שהיא רוצה. וזה כשלעצמו נפלא.

מיצוי יכולות

היום הרגשתי שיכולותיי קיבלו מיצוי מצוין,
גם פתרתי איזו בעיה לוגיסטית בצורה יצירתית ופשוטה,
גם נהגתי ועשיתי שירות העברה של  סובארו טנדר ממושב אביעזר לצומת אלמוג,
וגם תיקנתי את הגג של שירותי הקומפוסט בזק"י שלמצ"ליות יתרה.

למי שלא יודע מה זה זק"י שלמצ"ל, זה לא נורא,
לפני כמה ימים גיליתי שיש גם אנשים שלא יודעים מה זה פרקטל,
ובכלל רב הנסתר על הגלוי, ואינסוף לבורותו של האדם.

זק"י שלמצ"ל זה ראשי תיבות של -
זמן קצר יותר שצריך לייצר מה צריך לעבוד.
ביטוי שטבע חברי ומורי גל לוין הלא הוא גלסקי המהולל.

אז היום מצאתי את עצמי מייצר כל מיני פתרונות
ומשתמש בכל מיני כישורים שלא תמיד באים לידי ביטוי,
כמו עבודה בגובה תוך אחיזה במוטות רעועים וישיבה בתנוחות יוגיסטיות משונות,
או שימוש בכל מיני חלקים זרוקים  - צינורות, חוטי ברזל, מסמרים חלודים, חבלים קרועים.
ממש פרמקלצ'ר ברמה הגבוהה ביותר.

מצד שני קיבלתי כל מיני הערות מבנות המקום,
שאמרו שהיה עדיף לו התיקון היה נעשה בצורה אחרת,
או שהפתרון שלי הוא אמנם יעיל אך לא יפה,
והרגשתי קצת נרגז, על הביקורת שאני מקבל,
במקום מחמאות אין קץ ומסז' רגליים כהכרת תודה.

כמובן שהביקורת היא רק בראשי,
והטענות שנשמעו לא היו כלפי אלא למול המציאות.
וזה מה שהרגשתי באופן חזק מאז שאני כאן באקומי,
הפער בין הרצוי למצוי, בין המציאות לאידאל.

גם חתול קטן הוא באידאל אריה איתן

הרצון של חברותיי לאקו-מי  שהפרוייקט יהיה מושקע ויפה ורווחי,
לא עולות (לדעתי לפחות) בקנה אחד עם הציוד ההרוס והמטונף,
הזמן המועט, וחוסר התקציב העומד לרשותנו,
וכך אני חש תסכול מה, בין הרצון שלהן שהכל יהיה יפה,
לבין העבודה שלי שהיא יעילה אך לא יפה בעליל.

החברות (הן הרוב,יש גם חבר), הן חבורה מדהימה ומקסימה,
של נשים חזקות, אכפתיות, שמחות, מודעות, אקטיביסטיות
שהחליטו לקחת על עצמן להפעיל את אקו-מי השנה,
וזו השנה החמישית ברציפות שהמקום פועל, שזה סוג של נס.
בינתיים, מתוך חמישים ומשהו אנשים שרשמו שהם מגיעים לפעילות ההקמה,
שמתקיימת בשבועיים האלו, הגיעה אחת....

כאמור הפער בין הרצוי למצוי...

אז יש תסכול, ויש ביקורת, כלפי אחרים וכלפי עצמי,
ומנגד יש הסתכלות מפוכחת -
השלום לא משגשג במזרח התיכון,
פרוייקטים אקולוגים קהילתיים לא נמצאים בראש מעייניהם של אנשים,
ובחדשות מדברים בעיקר על הרוגים, ופצועים, וטרוריסטים, ופוליטיקאים,
אבל זה מה יש,
ובתוך כל זה, בתוך החושך הגדול, יש הרבה אור,
הרבה רגעים של צחוק ונחת,
הרבה רגעים של הודיה ושל שלווה
של נוכחות ושל הוויה.

בין ישראל לפלסטין,
בין ים המלח לירושלים,
בין תקווה ליאוש,
בין אצבעות הרגליים,
נמצאת אהבה,
נמצאת כוונה טובה

מקווה שנצליח לסיים להכין את אקומי לסדנת מורי היוגה שתתחיל בחודש הבא,
ושיגיעו עוד מתנדבים, ושיימצא המימון,
ולהנות מהרגע ומהאנשים המקסימים
ומאהובתי טליה שנמצאת איתי גם ברגעים קשים

אם נרצה....



       

ללכת עם הלב

אחרי הפוסט הקודם,
ובעקבות תגובות אוהדות ומודאגות,
אני רוצה להמשיך עם פוסט מעודד לרגל שנת 2015 הבאה עלינו לטובה.


קול האמת

ואתחיל עם נושא השחיתויות שצצות אצלנו כפטריות אחרי הגשם.
לכאורה זה לא חדש.
כבר ידוע מראש - כולם מושחתים.
אז למה אנחנו ממשיכים לעשות מה שהם אומרים? לשחק את המשחק שהם משחקים? משלמים להם מיסים? מפקידים בידיהם את ילדינו? מצפים שהם יביאו שלום בזמן שסוחרי הנשק יוצאי הצבא נהיים יותר ויותר שמנים?

ואיך בכלל אנחנו יודעים שכל השחיתויות האלו הן אמיתיות? איך יודעים מה אמיתי? ומי נגד מי?

אחד הדברים שאני עושה כדי לקבל תמונה יותר ברורה זה לשמוע קולות אחרים.
קולות של אנשים שאני לא בהכרח מסכים או מזדהה איתם. מתנחלים, ערבים, חרדים, בנקאים, חיילים, נשים. לכל אחד יש את האחר שלו. טוב לשמוע קולות אחרים. פה מימין יש רשימה של חברים ברשת, אתם מוזמנים להציץ בהם ובמה שיש להם להגיד.

בינתיים במקום לנסות להגיד מה האמת מבחינתי, אני מציע לצפות ולקרוא כמה סיכומים של השנה החולפת, שאולי לא שמתם לב אליהם: גרינפיס, אקטיבסטילס, אמנסטי, צדק חברתי, החזית לשחרור בעלי חיים, והעזר כנגדם - עולם הפרסום.

אני מקווה שנזכור השנה שהשחיתויות האלה לא הולכות להעלם הן רק הולכות להחמיר, כי מי שהולך נגד הזרם עלול לחטוף או להישאר בלי כלום, והפחד יניע עוד ועוד אנשים להכנס למשחק ה"תעלים עין" או שתישאר בצד, כמו שהיה בזמן השואה, שלמעשה עדיין קיימת, רק שהיא לא בהכרח רק של יהודים , היא מופנית כלפי אחרים אחרים - פלסטינים, בעלי-חיים, אריתראים ושאר מסכנים.

אז בפעם הבאה שאנחנו מקבלים טלפון מהבנק, או צו מהממשלה, או פנייה מההוצאה לפועל, או מקבלים הצעה למשרה, חשוב לזכור ולבדוק עבור מי ועבור מה אנחנו פועלים, והאם כדאי לנו לציית או להסכים בשתיקה או אולי לבדוק אם יש חלופה.

לפעמים יש הרבה חלופות. איך נדע באיזה חלופה לבחור?


לבחור בחירה שלמה

אחד הדברים ששמתי לבי אליו באורח החיים הנוודי,
הוא שהחופש עשוי ליצור בלבול.
כל האפשרויות פתוחות, וקשה לדעת במה לבחור.
העדר המסגרת מכריח אותנו לבחור כל יום מחדש,
ולהיזכר מה רצינו אתמול, ולמה בכלל התחלנו ללכת בדרך שהלכנו
ולאן ניסינו להגיע,
אפילו כשאנחנו עדיין לא שם,
והאופק קצת מטושטש ויש יום מעונן.


     


אז מה עושים עם הבלבול הזה?
איך ממשיכים בדרך גם כשהכל נראה לא ברור, כשאין וודאות?

אני משתדל להיזכר במטרה הגדולה -
חופש אמיתי ושלום עלי אדמות.

נראה גדול, ורחוק? מעולה, זה אומר שיש זמן ואפשר להיות רגועים.
אנחנו בדרך.

ומה בכל זאת? לאן לפנות? מה להחליט? מה לעשות?
אני משתדל לחזור אל המצפן,
 זה שמרוב ששכחנו שהוא קיים התחלנו להמציא כל מיני חוקים ומסגרות ואילוצים.
אני כמובן מדבר על הלב.
הלב היודע, הלב הנבון.

בספר "סיפור שאינו נגמר",
 שקראתי השנה לראשונה יחד עם אהובתי טליה
(ממליץ בחום לקרוא סיפורים ביחד עם אנשים אהובים, זה מחבר ומקרב)
הופיע הסמל של אורין - שני נחשים שאוכלים זה את זנבו של זה,
וביניהם מופיע הכיתוב:
"עשה מה שלבך חפץ".

כריכת הספר "הסיפור שאינו נגמר" בעברית

וכך בכל פעם שאני תוהה מה יהיה, והאם אני בדרך הנכונה או סתם תועה,
ומה יהיה עם הפנסיה, ואיך נשיג דירה, או נגדל ילדים,
ומה יהיה עם דעאש והפלסטינים והפשיסטים והטילים,
אני נזכר במשפט - "עשה מה שלבך חפץ".


העידן שלנו

העידן שלנו הוא עידן מיוחד וייחודי.
עידן של אינטרנט וקישוריות טרנס-עולמית
ויחד עם זאת עידן של רבים יותר ויותר שחיים מלחמת השרדות.
עידן של שפע שיוצר עוד מחסור.
עידן של מודרנה ושל רצון לחזור,
לחיים של פעם, לשקט לשלווה
ועם זאת רצון להתחדש ולהתרגש בתלת מימד בלחיצת כפתור.

העידן שלנו הוא עידן מהפכני,
ואנחנו נמצאים בתחילתה של המהפכה (תלוי ממתי מחשיבים)
וכל מה שנעשה שהוא אנושי ולא אנוכי,
כל מה שהוא מותר במקום אסור
כל מה שהוא משחרר שליטה על אחרים
כל דבר כזה יכול להיות מעשה גבורה, מעשה של אהבה.

בעידן שבו מסממים ילדים כי הם לא יושבים ומקשיבים,
לתת לילד לרוץ חופשי זה מעשה מהפכני.

בעידן שבו ללכת ברחוב בלילה זה דבר מפחיד,
אז אפשר ללכת בלילה ברחוב ולהרגיש אמיץ.

בעידן שבו יותר ויותר אנשים דבוקים למסכים,
לצאת מהמסכים ולפגוש אנשים זה דבר אנושי.

בעידן שבו כולם רודפים אחרי כסף ואחרי "בטחון כלכלי",
להאמין בתלות ההדדית שלנו, ולתת אמון באחרים זה דבר חתרני.

אני רואה מסביבי את כולם הולכים בתלם במידה כזו או אחרת,
אוכלים בשר, צורכים שטויות, משקיעים בבתים, ומצייתים לפחד,
ואני ממשיך ללכת בדרכי למרות הכל.

אבל אני רואה גם את השינוי שמתחולל סביבי:
את השיח הצמחוני-טבעוני שמתחיל לחלחל,
את השיח הבטחוני-לאומני שמתחיל להתערער,
ויותר ויותר אנשים שיוצאים לנדוד,
שהולכים אחרי ליבם,
שמוכנים לפגוש את האחר.

הדרך עוד ארוכה ומפותלת,
עוד ניפול ועוד נקום.

ברכות ואיחולים לשנת 2015

ושתתעצם הזוגיות ותצמח ותתרחב, ושאהיה חלק מקהילה אוהבת ותומכת,
שאפגוש חברים חדשים, ואחזק קשרים עם חברים ישנים,
שאזכה לראות תהפוכות ומרידות במוסכמות ובמוסדות החברתיים,
שאראה ילדים גדלים שמחים, ומבוגרים שמהם לומדים,
שאתפתח ואלמד עוד מלא דברים חדשים,

שאשתפר בערבית ואוכל לשוחח עם אחינו הפלסטינים,
שאסיים לקרוא לראשונה את התורה, בלי מתווכים, ואולי אעבור לנביאים,
שאתנסה בעוד חוויות רוחניות, מיניות, פסיכדליות,
ושאראה מסביבי עוד ועוד אנשים מתעוררים לחיים.

או במילים אחרות -
שנעשה מה שליבנו חפץ

אם נרצה...

ולסיום תוכנית של סטודנטיות ממכללת ספיר שרואיינתי אליה
שבודקת כיצד מושג ה"עבודה" משתנה יחד עם המציאות והסביבה.
אני מופיע בחלק האחרון של התוכנית, אבל כולה מעניינת מאוד לדעתי