לחלום בגדול ולהיות מוכנים להסתכן

"מגיע שלב שבו להישאר הדוק בתור ניצן, הופך למכאיב יותר מאשר הסיכון לפרוח" - אנאיס נין.

הגענו לשלב הזה שהשיח של מחאה כבר אינו מדבר על מה שאנחנו רוצים. הבעיות בחברה שלנו, הנסיון להתמקד במאבקים שונים ונפרדים, אינו יכול ליצור את השינוי שאנחנו כה מייחלים לו. כדי ליצור שינוי אמיתי עלינו להבין שהכל קשור ועלינו לחלום בגדול.

מה זה אומר הכל קשור? איך הכל קשור ואיך זה עוזר לנו לפתור את זה. ובכן יש סרטון שנקרא התנועה הגדולה בעולם. בסרטון מתוארת תנועה עצומה של יוזמות וארגונים מכל העולם שפועלים למען צדק חברתי וסביבתי, למען חינוך ורווחה, זכויות אדם ובעלי חיים. מדובר על מאות אלפי ארגונים ויוזמות בעולם שביחד יוצרים את התנועה הגדולה בעולם.

כיום התנועה הזו, הרשת הזו של ארגונים עוד לא הבינה שהיא רשת. אבל זה כבר די ברור לנו שכמו בטבע, שבו לכל מין וזן יש תפקיד במערכת האקולוגית, כך גם לכל ארגון ויוזמה יש תפקיד חשוב, ולכל אחד ואחד מאיתנו.

הכל קשור.
לא יכול להיות צדק חברתי בלי שלום - צדק חברתי לקבוצה אחת של אנשים הוא לא צדק חברתי, הוא אשליה.
לא יכול להיות שלום בלי שיהיו זכויות אדם לכולם - שלום שבו אנשים חסרי חופש תנועה וחופש ביטוי הוא אשליה.
לא יהיו זכויות אדם כל עוד אין צדק סביבתי - זכויות אדם כאשר האוויר המים והאדמה מזוהמים זו אשליה.
לא יהיה צדק סביבתי כל עוד אין זכויות לבעלי החיים - התחשבות בסביבה בלי התייחסות להתאכזרות לבע"ח זו אשליה.
לא יהיו זכויות לבע"ח כל עוד אין צדק חברתי - חברה שמטפלת בבעלי החיים אבל לא דואגת לאנשים - זו אשליה.
הכל קשור.

רובנו מבינים שהכל קשור, אבל חושבים שכדי ליצור שינוי עלינו להתמקד בנושא אחד ולשנות אותו, כי אחרת אנחנו מפספסים. אני טוען את ההפך, ברגע שאנחנו מבינים שהכל קשור, שהבעיות שזורות זו בזו, אז גם הפתרון חייב להיות הוליסטי. הפתרון חייב להתעסק בשורש - בערכים שלנו, בתודעה שלנו.

כיום כל המערכות שיצרנו מבוססות על ערכים של אנוכיות, תחרות, פחד, חשדנות. הממשל והכלכלה, החינוך והרווחה, הבטחון והתקשורת. הכל מבוסס על ערכים של הצלחה אישית, השגיות, אינטרסים אישיים או קבוצתיים על חשבון האחר.
השינוי חייב להיות ערכי קודם כל. להבין שעלינו לשנות את דרכינו ולהתחיל לפעול אחד למען האחר, מתוך אכפתיות, ערבות, שותפות.

איך עושים את זה? לשם כך דרושה מהפכה.  המהפכה הזו לא מתרחשת בחוץ, היא בתוך כל אחד מאיתנו. המהפכה הזו היא ההבנה שכדי ליצור עולם טוב יותר, קודם כל צריך להעיז לחלום בגדול, להאמין שאפשר לשנות את הכל, שיש לנו את הכח ליצור את השינוי הזה -  ביחד.

באיסלנד האנשים התאספו יחדיו, הפילו את הממשל ואת השיטה הכלכלית ויצרו חוקה חדשה - אינטרנטית ומשתפת.
אבל איסלנד לא יכולה לשרוד כאי של שפיות בתוך העולם שלנו. האוויר שהם נושמים, הכלכלה שלהם, תלויים בעולם הגדול, ואם תאגידים ימשיכו לחרב משאבים טבעיים וליצור שינויי אקלים, הם ייפגעו באותה מידה.

ולכן לחלום בגדול מדבר לחלום לא רק על ארץ חדשה, כמו ששר לנו בשנה שעברה שלמה ארצי, אלא ממש לחלום על עולם חדש. להעיז לחלום על עולם חדש, עולם שפועל לפי הערכים שציינתי, זה נראה לאנשים רחוק ובלתי מציאותי, כאשר כל מה שכתוב בעיתון זה המלחמה הקרבה עם איראן, והקיצוצים הקרבים בתקציב המדינה. אבל דווקא המשבר הנוכחי הוא הזדמנות בשביל אנשים להתעורר מהאשליה שככה אפשר להמשיך, ולהיות מוכנים להעיז ולחלום, וגם לפעול וליצור.

וכדי ליצור צריך להיות מוכנים להסתכן. המערכת שיצרנו, הן הפנימית-הערכית, והן החיצונית-החברתית, לא רוצה להשתנות. נוח לה. עם כל הסבל והמשברים, היא לא רוצה להשתנות. זה כמו אדם מכור שרוצה להפסיק לעשן, אבל משכנע את עצמו שהעישון טוב לו. הוא יודע שהוא הורג את עצמו, שהוא הופך את עצמו לחלש ולתלותי, אבל הוא לא מוכן לעשות את הצעד המתבקש ופשוט להפסיק.

דרושים אומץ ונחישות כדי לצאת מאזור הנוחות. לעצור את הסיסטם פירושו לעצור את כל מה שאנחנו עושים, כיחידים וכחברה שממשיך להזין את האנוכיות של עצמנו ושל החברה. ברמה האישית זה יכול להתבטא למשל בהפחתה של אכילת בשר. אכילת בשר, מעבר לדיון המוסרי שיש סביבה, היא אחד הגורמים המשמעותיים בהרס האקולוגי ושינויי אקלים, וגם אחת הדרכים הלא יעילות לגידול וצריכת מזון, שיוצרת ומטפחת רעב עולמי (כמות החלבון הצמחי שהיה הולך לתזונה של אנשים, קטן פי 10-20 ברגע שמומר להזנת פרות). אם מבינים את זה אז נותרת השאלה מה אני מוכן לעשות עבור זה. אם אני אמשיך לאכול בשר כאוות נפשי, כי "זה עושה לי טוב" או האם אני מוכן להשתנות ובכך גם לשנות?

אכילת בשר זו דוגמא אחת, אבל כמעט כל מה שאנחנו עושים מזין את הסיסטם שיצרנו -
עבודה במשהו שאנחנו לא אוהבים רק כדי שתהיה לי משכורת טובה ונוחה.
צריכה של מוצרים שאני לא יודע מהיכן הגיעו, מי נוצל כדי לייצר אותם, ואיזה נזק סביבתי היה כרוך בכך.
צריכה מרשתות גדולות כדי לחסוך כמה שקלים למרות שהן שייכות לטייקונים ומנצלות את העובדים.
נסיעה בכלי רכב חדש וגדול ונוח, אך גם זולל דלק ומזהם.

הדוגמאות הן רבות, וחשוב להבין שאנחנו הסיסטם. אנחנו המערכת. ויש לנו את האפשרות לשנות את זה. אם נהיה מוכנים להשתנות. ברגע שנכריז ביחד, שאנחנו רוצים ליצור פה חברה אוהבת יותר, שאנחנו מעיזים לחלום על השינוי, בלי שיבטיחו לנו משכורת טובה יותר או חופשות בחו"ל, להפך, להבין שאנחנו יכולים לוותר על הרבה דברים, למען חלום גדול יותר, למען מציאות טובה יותר, עבור כולם, אז באמת יתחיל לקרות פה שינוי. אז יעלו הפתרונות לכל אותם בעיות פרטניות שאנחנו מתעסקים בהן  - חינוך וממשל וכלכלה וסביבה.

הפוסט הזה הוא לא תיאורטי הוא קורא לפעולה.
ב-21.9 אלפי אנשים בארץ, ועוד עשרות אלפי אנשים בעולם עומדים לצאת ביחד לרחובות, אבל עם קריאה שונה ממה שקראנו בעבר. אנחנו נצא בקריאה לשינוי אמיתי:
ככה אי אפשר להמשיך, אנחנו דורסים אחד את השני, ואנחנו רוצים שינוי, ואנחנו מוכנים להשתנות.
אנחנו מוכנים להפסיק להזין את המערכת, אנחנו מוכנים להתאחד, להושיט יד אל האחר, לוותר.
אנחנו מעיזים לחלום בגדול, על עולם טוב יותר. ביחד אנחנו יכולים ליצור פה שינוי, וזה תלוי רק בנו.
האם ליבך שומע את הקריאה?

                

גמילה ממילה

בגרמניה נחקק חוק לפני שבועות מספר האוסר על ביצוע ברית מילה בתינוקות, בטענה שזו פגיעה גופנית בתינוק.
כעת עומד החוק למבחן. רב שהחליט לבצע ברית מילה נתבע לדין.
חקיקת החוק עוררה סערה בעולם היהודי והמוסלמי. כמובן שמיד נקראו קריאות של אנטישמיות, במיוחד לאור עברה הידוע לשמצה של המדינה שבה נחקק החוק. הנשיא פרס נחלץ להגנת החוק. רבים האנשים שאינם מוכנים לשמוע על שינוי של מסורת בת אלפי שנים שיש לה סמליות ומשמעות עמוקה בעם היהודי (וכאמור גם במוסלמי).

בעבר גם אני תמכתי בהליך זה. יותר נכון לא התנגדתי אליו. אבל מזה מספר שנים חשיבתי השתנתה. אחת מכתובות הגרפיטי המוצלחות ביותר שהיו בתל- אביב לאחרונה היתה זו:

הגרפיטי מדבר בשם התינוקות שמוחים - "תעשו ברית מילה לזה!!  חופש בחירה לנולדים" בליווי האצבע השלישית.
 כי אף אחד לא שואל את התינוקות האם הם רוצים שיחתכו להם את הזין בשם המסורת. אף אחד לא שואל אותם אם הם רוצים להיות יהודים או מוסלמים.

אחד הקומיקאים המוצלחים - רודי סעדה מתאר זאת מעולה :


        


בספר בראשית נאמר: " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם: 'וְאַתָּה אֶת-בְּרִיתִי תִשְׁמֹר -- אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, לְדֹרֹתָם. זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין זַרְעֲךָ, אַחֲרֶיךָ: הִמּוֹל לָכֶם, כָּל-זָכָר. וּנְמַלְתֶּם, אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם; וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. וּבֶן-שְׁמֹנַת יָמִים, יִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר -- לְדֹרֹתֵיכֶם: יְלִיד בָּיִת -- וּמִקְנַת-כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן-נֵכָר, אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ, וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ; וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם, לִבְרִית עוֹלָם. וְעָרֵל זָכָר, אֲשֶׁר לֹא-יִמּוֹל אֶת-בְּשַׂר עָרְלָתוֹ -- וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ: אֶת-בְּרִיתִי, הֵפַר. "

האם בידינו הרשות להפר את צו אלהים? 

מדוע ישנו הציווי לעשות זאת בגיל שמונה ימים?

מדוע שלא כל בן יבחר לעצמו את דתו ואת מחויבותו למסורת ויכרות בעצמו את הברית אם יבחר בכך?

האם אין בכך דיכוי עמוק של הצעירים, כפייה פיזית ודתית ?

בעיני הגיע העת לשנות את המסורת.

העם היהודי כבר אינו זקוק למסורת הזו כדי להבדיל את עצמו, כדי לזהות את עצמו.

ראוי שלנולדים תהיה אפשרות בחירה האם הם רוצים לחתוך חלק מבשרם בשם האמונה באל.

זה שמסורת נשמרה במשך אלפי שנים ושכתוב במפורש בתנ"ך שזהו ציווי אדוני, לא אומר שעלינו לציית באופן עיוור. 

ידוע לי שהדברים שאני אומר אינם מקובלים על הרוב, ואיני אומר אותם כפרובוקציה, אני אומר אותם בעקבות האירועים האחרונים בגרמניה ומשום שאני חושב שנושא זה ראוי לדיון.

הצגתי פה עמדה שאינה מקובלת על רוב העם היהודי למיטב ידיעתי. ישנם טיעונים בעד ברית מילה.  על כך שברית מילה נעשית היום עם הרדמה.

במהלך הדורות נתנו פרשנויות רבות למה הברית מילה היא חשובה -

נטען שזה עוזר בשליטה על היצר המיני, 

וכן שלמעשה זהו צעד שהופך את גוף האדם לשלם - שאלוהים זיכה את עם ישראל לעשות בעצמם.

אלו טענות מעניינות, אותי מעניין לדעת מה היו אומרים התינוקות?

מה אתם אומרים? להמשיך עם ברית מילה כמו שהיא או לשנות את המסורת ולאפשר לכל אחד לעשות את הבחירה בעצמו?

האנשים השקופים

בבית שגרתי בו ביפו לפני שיצאתי למסעי , ישנו אדם מיוחד שגר מעבר לקיר. לצורך הפוסט נקרא לו נג'יר.
הבית הוא בית מקסים, בשכונת עג'מי. בית ישן של משפחה ערבית, שנקנה על ידי משפחה יהודית במטרה לבנות במקומו בניין חדש ומהודר. על הבית מצוירים ציורים מקסימים של ילדי השכנים (איזה כיף זה לקשקש על דברים שמיועדים להריסה), ובחצר שלו יש עצי דקל, תאנה ומנגו. בריזה נושבת מהים, ואת השקט המופתי מפריעים לעתים צלילי חראקות ובסים של מכוניות חולפות.
כאמור, אל הבית נכנסתי בידיעה שיש לי שכן. חצי מהבית בנוי למחצה - ללא טיח ותשתיות. בחצי הבית הזה חי נג'יר. נג'יר הוא אדם מבוגר, כבן 50, שנראה שעבר עליו הרבה בחיים. עם הזמן גיליתי שהוא מכור בגמילה (אפילו שלא קשה לנחש), שהוא מתפרנס מאיסוף מתכות ועבודות מזדמנות, ושהוא חי בתוך הקיר. ממש כך.
לא מזמן נפרצה הדלת שמובילה לתוך החלק של הבית שבו הוא גר, אך לפני כן הוא היה נכנס ויוצא מחור בקיר בתוך החצר שחלקנו יחדיו.
פעמים מספר היו חיכוכים עם נג'יר, היתה בקשה ממנו שיעזוב, מכיוון שטיפוסים מפוקפקים היו מגיעים, ומכיוון שהוא עשה שימוש במים ובחשמל של הבית. אך בכל פעם הוא טען שבקרוב הוא עוזב, שיש לו משפחה, או מרכז גמילה שאליו הוא מתכוון לעבור, אך זה מעולם לא קרה.

נג'יר בחר להיות האיש שבקיר.


              


תמיד תהיתי מה התפקיד של נג'יר. מדוע בחרתי לגור בבית עם איש שחי בתוך הקיר?
אני מאמין שלכל אחד מאיתנו יש תפקיד בקיום הזה. לזקן שבפינת הרחוב, ולאשה שמאכילה את החתולים, לעבריין שיושב ושומר על הבית שלו, ולפוליטיקאי בחליפה שמסתובב ומחלק חיוכים, לחתולה שמתפנקת בשמש, וגם ליתוש שמזמזם באמצע הלילה.

כולם פה מסיבה מסוימת. אבל מה היא? מה התפקיד של כל אחד? את זה אני עדיין מנסה להבין.

ישנם כל כך הרבה אנשים שקופים שחיים מסביבנו. הפועלים האפריקאים, והזקנה שלא יוצאת מהדירה שלה, המזכירה השקטה במשרד. פעמים רבות מתעלמים מהם, הם חיים בעולם ללא התייחסות כמעט, אין להם שם.

כחברה הפכנו לזרים. אם אין לנו תועלת ממישהו אין סיבה שנתייחס אליו, שנגיד שלום.
כמובן שיש כאלו שחושבים אחרת. אחד הפרויקטים של ה'חבורה' נקרא "שאלה במתנה" . בפרויקט הזה אנחנו ניגשים בזוגות לאנשים ברחוב ומציעים להם שאלה במתנה. האנשים מופתעים בדרך-כלל, חושבים שאנחנו מנסים למכור להם משהו. אבל לרוב אחרי שאנחנו מציגים את עצמנו ומספרים מעט אז יש התרככות ואפילו שמחה על זה שלא הרשנו לאדם שמולנו להיות שקוף.
השאלות הם שאלות התבוננות כמו - מה מרגש אותי ומעורר בי השראה? על מה אני מודה בחיים? על מה הגיע הזמן לסלוח? שאלות שאנחנו לא שואלים את עצמנו מספיק ביום-יום. מי שרוצה משתף אותנו בתשובה ומי שלא, משאיר אצלו את הכרטיס ומוזמן להרהר בשאלה וגם להעביר אותה הלאה. זו דרך מצוינת לתרגל תקשורת מקרבת עם אנשים זרים, או כמו שאומרת ידידתי ערבה - זרים הם חברים שעדיין לא הכירו.


                      


השיר הזה - אלינור ריגבי של הביטלס הוא אחד השירים העצובים ביותר,הוא תמיד נוגע לליבי. "כל האנשים הבודדים, מאין הם כולם באים?" . הם באים להזכיר לנו את הבדידות שבתוכנו, הם באים להזכיר לנו שעדיין יש לנו דרך לעבור ביחד.

כמובן שיש בדידות שהיא מבחירה - התבודדות, מתוך חיפוש אחר שקט ושלווה. אך יש כל-כך הרבה בדידות בעולם היום. נג'יר גם הוא בודד. זה בודד לחיות בתוך קיר.
רובנו חיים בתוך קירות. בתוך חומות שבנינו לעצמנו בחוץ ובפנים.
חומות הפרדה מאנשים, מזרים, מאחרים.
חומות בשטחים ומול מצרים, חומת ברלין, החומה הסינית הגדולה.
חומות של ציניות וזלזול. חומות של ניכור ואנוכיות.

אחד הדברים שאני הכי אוהב זה להפיל חומות. חומות של בחוץ אבל בעיקר חומות של בפנים.
לראות את הבן-אדם שמולי משתנה בן רגע, שזה אומר שאני הצלחתי להשתנות, שאני הצלחתי לצאת מעצמי ולגעת בו.

אני מקווה שבקרוב נפיל את כל החומות. נבין שהן אלו שכולאות אותנו ולא באמת מגנות עלינו. שבגללן יש בדידות, ובגללן אנשים חיים בתוך קירות. בגללן אנשים הופכים לשקופים, ומאבדים את הצבע של החיים. בגלל זה נג'יר חי בקיר.

בקרוב זה יקרה, החומות יפלו ואנחנו נלמד לאהוב את האחר.  כך אני מאמין.

אם נרצה...


               

מכתב מחברה יקרה, מסר של תקווה

רציתי להודות לכם – הדור המופלא.

תודה שהסכמתם להיוולד בשנות השמונים, זמן של שפל כלכלי ואי וודאות .

תודה שהבאתם איתכם את כל מיני הפרעות הקשב והריכוז, אותנו זה חייב לעשות בדק בית, ואתם בעצם הבנתם שזה כל כך משעמם, שמצאתם לכם דרכים חלופיות.

תודה על כל השאלות הרבות ששאלתם, עד שלא היה לנו מענה, והיינו חייבים להמציא את גוגל. אינפורמציה זמינה ומהירה בכל רגע.

תודה על הכעס וחסר ההרמוניה שנוצר בכם, מתוך הפער ודיס אינפורמציה בין מה שהמבוגרים הבטיחו ולימדו אתכם, לבין מעשיהם והתוצאות המיוחלות.

תודה שזנחתם את העיסוק בעצמי, ורק אני ואני ואני, עצרתם! התבוננתם!והבנתם שכולנו אחד! ובחרתם להתעגל .

תודה שלא הסתפקתם בהתמכרות לסבל ולכאב, ולא הלכתם שבי אחר נוכחות בחדר כושר, כדורים פסיכיאטרים, אתרי היכרויות , בוטוקס למיניהם ועוד....

תודה שאתם מעיזים לדבר בקול רם : צדק חברתי, שוויון בנטל, מדינת רווחה, אנחנו לא מתייאשים, המדינה היא של העם ועוד.....

רובינו בני הארבעים פלוס, הבנו מזמן שהשיטה לא עובדת נכון, משהו השתבש לגמרי, לרובינו אין סיכוי בתוך הכאוס הקיים, דיברנו עם עצמינו, שיתפנו מכרים בסביבתנו, התגבר הכעס והתסכול, והשיחה הסתיימה במשפטים הקבועים: אין מה לעשות, ככה זה. מה אני יכול כבר לשנות?   ואכן המצב הלך והחמיר. הפכנו לעכברי הניסוי בתוך מאורת המכשולים הבלתי אפשרית, שבכל דקה מקשה עם מכשול משוכלל ומפחיד, אך ורק על מנת להכניס אותנו לסחרור של אימה, כדי שלא נעצור לרגע, ננשום, ונמצא דרך מילוט אחרת.

אתם עצרתם! זה לא משנה האם העצירה התחילה בהודו, נפאל, בדרום אמריקה, או בעישון גראס. העיקר הבנתם שאת מרוץ המכשולים הזה, חייבים לעצור!!! ברגע שעצרתם והתחלתם לנשום, ראיתם סביבכם כל כך הרבה כמוכם, והדבר הפשוט ביותר היה להתאחד ולהתעגל על מנת ליצור עולם טוב יותר.

בזכות האינטליגנציה המופלאה והיצירתית, יצרו עבורכם את כל הפלטפורמות האפשריות כדי להזיז את העולם, הרשתות החברתיות מהוות את כר ההפצה האולטימטיבי, ומאחד אנשים מכל קצוות תבל, כולנו מבינים ביחד שכל ההפרדה, השנאה, והתחרות החזירית הם המצאה של מנהיגים, המנוהלים מעצם צבירת כוח שהוא. מתוך התעלמות מוחלטת מטובת כדור הארץ והיושבים בו. כל פעולה ומחשבה שמופצת בכל רחבי הגלובוס באותה העת, יוצרת שינוי מידיי. הרבה יותר מהר מאשר ועידה של מנהיגים.

לנו יש את הכלים והכוח לשנות עולם, ליצור חיים סובלניים שאינם פוגעניים. ואתם נבחרתם להניע את התנועה המופלאה. ועל כך אני רוצה להודות לכם מאד, ולהביע את אהבתי והתרגשותי מכל המתרחש.

הכותבת הינה פעילה חברתית מעל 20 שנה, מעורבת בתהליכי שינוי, אופטימית מלידה, מחוברת מאד לבני  ה 20. .

חופש מגיע עם אחריות

"החופש לא נכשל, עכשיו יש לנו חופש ואחריות. אלו זמנים מאוד מגניבים".
כך אומר אביר האור אוסטין פאוורס לדוקטור איוול הרשע והחמוד. וכל-כך צודק.

אחד הדברים שאני שומע רבות הוא: במה שונה מה שאתה וחבריך למהפכה של אהבה מציעים ממה שההיפים דיברו עליו. זה נכשל בשנות השישים, למה שעכשיו זה יצליח?
הם מדברים כמו דוקטור איוול, וזה לא כי הם מרושעים. הם פשוט ספקנים.
הספק הוא - הוא דוקטור איוול, לא אדם כזה או אחר שאומר לנו לוותר על החלום שלנו.
אבל אנחנו חולמים. חולמים בגדול. ואנחנו גם מגשימים.

החופש לא נכשל. מהפכת הסיקסטיז של PEACE AND LOVE עודנה מתרחשת.
עולם חדש והרמוני בו כל בני האדם והיצורים החיים חופשיים הוא לא בגדר בלתי אפשרי.
פשוט היינו צריכים להתבגר כדי להגשים אותו.
ההיפים של הסיקסטיז היו החלוצים. אבל לצרוך סמים מרחיבי תודעה, להתנסות באהבה חופשית, וליצור מוסיקה הם רק צד מסוים של מהפכה תודעתית שמתרחשת.
החלק הנוסף היתה ההבנה שכדי לעשות פריצת דרך, עלינו לשתף ולשחרר את כל הידע שקיים, ולשם כך המציאו את האינטרנט. כן אותם היפים הזויים הביאו לנו גם את מהפכת המידע.
אך חשוב מכך היה השינוי הערכי והתודעתי,  ההבנה שאנחנו אחראים למצב הקיים, אנו אלה שיוצרים את המציאות הקיימת. ושחופש אמיתי כרוך באחריות אישית.

זה אומר שהממשלה המושחתת - אנחנו יצרנו אותה.
מערכת כלכלית תחרותית ואנוכית - אנחנו יצרנו אותה.
תלות בנפט ויצירת זיהום - אנחנו יצרנו אותם.
מיליוני אנשים שחיים ללא חופש תנועה וביטוי - אנחנו יצרנו זאת.

וזה גם אומר שאנחנו יכולים לשנות הכל. וזה דורש מאיתנו לגלות אחריות.

אפשר לעלות ולצעוק מגג הבנין בקולי קולות, כדי להרגיש שאני חופשי, כי אנחנו באמת חופשיים.
אבל אם זה מפריע לשכנים שלי אז זה לא אחראי. ואולי אני יכול לעשות זאת תוך התחשבות ואחריות - ללכת למקום מבודד שבו אני יכול לצעוק כאוות נפשי, או בשעה שגם כך היא רועשת וקולי ייבלע בשאר הרעשים.

כמה להתחשב באחר, וכמה להרשות לעצמי לשחרר כל עול? זה כבר עניין של  מידתיות, של הקשבה ללב.

אפשר לקחת כדוגמא את אומנות הרחוב, המכונה -  'גרפיטי' .
השבוע נוצר דיון בין כמה מחברי החבורה, האם גרפיטי הוא מעשה אוהב ואחראי, או שמא הוא פוגעני ומסב נזק תדמיתי.

אומן הרחוב המפורסם בנקסי אמר על כך:

“Imagine a city where graffiti wasn't illegal, a city where everybody draw whatever they liked. Where every street was awash with a million colours and little phrases. Where standing at a bus stop was never boring. A city that felt like a party where everyone was invited, not just the estate agents and barons of big business. Imagine a city like that and stop leaning against the wall - it's wet. ” 

המסר שלו הוא שהשטח הציבורי נלקח מאיתנו ועלינו לקחת אותו חזרה. הוא מתאר אנרכיה של צבעים ודימויים, שבה אין לנו שליטה על איך ייראה המרחב הציבורי, אלא סוג של יצירה משותפת חסרת בעלות וחסרת שליטה.
זו צורת הסתכלות אחת על המצב.

נשאלות השאלות -

האם זה שאדם רוצה שהבניין שלו או הרחוב שלו יהיה צבוע בצורה מסוימת, לא אומר שעלינו לכבד את רצונו. האם החופש שלנו לצייר לא פוגע בחופש של האחר לשמור על מראה קיים וקבוע?

האם זה שהמרחב הציבורי מעוצב על ידי ממון, אומר שעלינו להפר אותו בכל מחיר כדי לשבור את שליטת המסרים המסחריים?
האם חוסר הסכמה אסתטית היא עילה מספקת כדי לאסור את חופש הביטוי במרחב הציבורי, ולהגדיר את אומנות הרחוב להשחתה לא חוקית?

וכאן אני רוצה להציף נקודה מאוד חשובה של חוקים.
אחד הדברים שמקדשים בדמוקרטיה המודרנית הוא  - שלטון החוק. קודם כל להקשיב לחוקים, גם אם לא מסכימים, כי אחרת אף אחד לא יקשיב לחוקים ותהיה אנרכיה.
הבעיה היא שהחוקים שנחקקים שוללים מאיתנו פעמים רבות את אפשרות הבחירה. הם הופכים אותנו לאוטומטים, להיות מונעים מפחד מענישה במקום מבחירה חופשית אמיתית.
וזו הנקודה, שחופש אמיתי מבחינתי הוא החופש לבחור. החופש להחליט בעצמי מה ראוי ומה לא ראוי. איך עושים את זה ללא חוקים שלטוניים כאלה ואחרים? על ידי הקשבה ללב.

השאמאן דון חואן, מספרו של קרלוס קסטנדה מספר:
"כל הנתיבים זהים: הם מובילים לשום מקום. ... האם לשביל הזה יש לב? אם כן, הנתיב הוא טוב, ואם לא, אז אין בו טעם. שני השבילים אינם מובילים לשום מקום, אבל לאחד יש לב, ולשני לא. אחד מוביל למסע מלא שמחה, כל עוד אתה מבין את זה, אתה אחד עם זה. השני יגרום לך לקלל את חייך. אחד הופך אותך לחזק, השני מחליש אותך."

כל כך פשוט. כל כך שכחנו להקשיב ללב שלנו שהמצאנו חוקים וכללים ותקנות,  ומרוב חוקים ותקנות שכחנו להקשיב ללב.
וזו גם האחריות האמיתית שלנו. כאשר אנחנו מצייתים לחוקים אנחנו לא מקשיבים ללב, אנחנו לא בוחרים. אנחנו מצייתים. אבל הבחירה תמיד קיימת, עלינו לשאול את עצמנו, האם הציות לחוק תואם את מה שהלב שלי אומר לי ?

בספרד אנשים החליטו להיכנס לסופרמרקט ולקחת אוכל עבור אלו שאין להם, אפילו לא עבור עצמם.
על פי חוק, הם עבריינים. אבל הלב שלהם אמר להם לעשות זאת. לסכן את עצמם ואת החופש האישי שלהם,לעבור על החוק,  כדי לעזור לאנשים רעבים.
ברק כהן, עורך-דין ופעיל חברתי, התראיין לאולפן שישי בשבוע שאחרי המעצרים האלימים של פעילי המחאה. כאשר נשאל מה הוא אומר לעצמו כאשר הוא מסתכל במראה ורואה את הפציעה באף, הוא ענה בגאווה - חירות.
כך הוא אמר לעיתונות אחרי המעצר: ""באנו לפה כדי להבהיר למשטרה שהחירות היא שלנו ולא שלהם. הם יכולים מקסימום להשתמש באמצעי כוח. בנפש שלנו, שהיא ספוגה בחירות, הם לא יוכלו לגעת בחיים" .

החופש שלנו מגיע עם אחריות. אחריות לכל אלה שאין להם חופש היום. כי עד שלא כולם יהיו חופשיים, אנחנו לא באמת נהיה חופשיים, אלא רק באשליה של חופש.

נסיים בשיר של ג'ניס, אבירת האור מהסיקסטיז, אחת מאותם אלו שדיברו איתנו על חופש - "חופש הוא רק מילה אחרת לאין שום דבר להפסיד".  גם לנו אין מה להפסיד, רק להיות חופשיים ולקחת אחריות. אם נרצה....

                     

חוויות מהחתונה המוסלמית הראשונה שלי

פוסט שפורסם לפני שנה בפייסבוק.

לרגל הרמדאן ברצוני לפרסם אותו שוב.

רמדאן כרים :)

אתמול הלכתי לחתונה של שכני סולימאן בנצרת. זו היתה הפעם הראשונה שהלכתי לחתונה מוסלמית. 

סולימאן הוא איש יקר. איש אשכולות - עורך דין, סו-שף במסעדה מצליחה, וגם צייר מוכשר ביותר, דובר לפחות 4 שפות וחביב של הרבה מאוד נשים. אך גם אותו החברה הצליחה לביית. שידוך מוצלח לבחורה צעירה ומדהימה גרם לו להפסיק לשתות אלכוהול כנהוג באיסלאם, ולהחליט להקים משפחה כולל טקס חתונה מסורתי- חילוני.

לא ידעתי למה לצפות מהחתונה. ידעתי שיהיה שמח, שיהיו ריקודים. אפילו קיוויתי שיהיה קלצ'ניקוב ושיתנו לי לירות בו באוויר. אבל מעבר לזה, לא היה לי מושג איך נראה הטקס, מה ללבוש, וגם לא כמה כסף להביא (תמיד הנחתי שאנחנו האשכנזים מביאים מעט יחסית, בכל זאת צריך לשמור כדי שנוכל יום אחד לקנות בית).

הגענו לחתונה ארבעה שכנים מיפו. שני בנים, שתי בנות. כולנו רווקים וסקרנים. הגענו פחות או יותר בזמן שהיה רשום אחרי שאבדנו קצת באזורי התעשיה של נצרת. האולם שהיה ממוקם מעל חנות רהיטים ומואר באור ניאון חזק מאוד, מוקף במסכי פלזמה, עמד כמעט ריק. הכסאות המכוסים בקטיפה שחורה ,שהיו עטופים סרט קטיפה כסוף, כדי לחמם אותם במזג האוויר הסגרירי שנפל עלינו פתאום, עמדו רובם ריקים וממתינים. משפחות ספורות ישבו ושתו קולה. הרגשנו זרים. עלינו לגג לעשן לג'וינט.

כשחזרנו למטה, כבר היה יותר שמח. סולימאן בחליפה נראה מרשים ומהודר מתמיד. הפנים הקפואות העידו על ההתרגשות הרבה שהיה שרוי בה, שכן בדרך כלל הוא נראה מאוד משוחרר ושליו. סג'ידה, כלתו, שעמדה בתוך תפאורה כלתית סופר-מושקעת  נראתה גם היא שמחה אך לחוצה מאוד. חמודים.... חיבקנו את סולימאן, ולחצנו את ידה של סג'ידה, כלתו. לא ידענו אם מותר לנשק אותה, ואם לא יידבק אלינו חצי קילו מייק-אפ על הדרך. האמת שגם בחתונות יהודיות אני לא יודע מה לעשות במצב כזה. 

אחר-כך הושבנו לשולחן עם עוד חברים יהודים של סולימאן. קצת הצטערתי על כך. קיוויתי להתערבב עם  המקומיים, לתרגל את הערבית שלי. אבל היהודים היו חבר'ה נחמדים, ומסתבר ששלושה משכנינו  גם היו להקה  גרוזינית מטורפת שבהמשך עלו להופיע. האוכל - כמו במסעדה ערבית מצוינת. סלטים בלי הפסקה - טבולה, חצילים, חומוס, טחינה, ירקות, חריף, חמוץ, כרוב, פטריות, ועוד ועוד ועוד ועוד. 

כל כמה דקות עובר אחיו הגדול של סולימאן, כמו שייח סעודי גמדי, מוחא כפיים מברך את כולם לשלום ומבקש שיגידו לו אם צריך משהו.

בינתיים מגיע  שלב הריקוד המסורתי. מסתבר שאצל המוסלמים אין חופה. יש ריקוד. בלי שלי שלך למוות תחת חופה כתובה אלוהים ירושלים בריאות חולי מוות וכל זה. אהבתי.

ופה מתחילה השמחה האמיתית. כאמור אין אלכוהול, אבל יש מלא מרץ. הגברים הם המנוע. מניעים את הכתפיים, מוחאים כפיים בעוצמה שעושה שטפי דם, קופצים, מניעים את הראש, והכי מוזר מתגופפים. לא עם הנשים - אלא בינם לבין עצמם. הנשים, מעט בצד, רוקדות גם כן. פחות מנסות לעשות רוח, יותר מעודנות עם תנועות ידיים מעגליות. בשלב הזה אני בעיקר מצלם. נהנה לראות להתרשם, עדיין לא להשתתף. חלק מהרוקדים נכנסים לאקסטזה של ממש. הראש נהיה אדום, הזיעה מתחילה לרדת מהמצח, הקפיצות נעשות יותר ויותר משוגעות, יותר דחיפות יותר נגיעות. משהו שבין מזרחית לפוגו לטראנס. טירוף אמיתי. וכל זה בלי אלכוהול.

ואז חוזרים לאכול. בינתיים הספקתי להבחין בכמה חמודות שמסתובבות בחתונה. אחת מהן אפילו עשתה לי עיניים. נבהלתי. מה זה ככה עיניים. מה אם יראו אותנו? מה אם אחים שלה, או השידוך המיועד שלה יראו אותי ולא יאהבו מה שהם רואים? לא נעים בכלל... אבל איזה עיניים, וואו, איזה עיניים. התנחמתי בקובה בשר. ואז אמפנדה גבינה קטנה. ופרגיות. וקבב. ועוד סלטים. ומלא לימונדה. ובלי אלכוהול.

שכנינו הגרוזינים עלו להופיע. נתנו שלושה שירים, ישר הקהל לקח את הזמר על הכתפיים. שני המתופפים, תופפו בטירוף בעזרת שיפודי עץ שקיבלו מהמטבח, והקהל בעננים. ואנחנו עדיין מתעדים, לא לגמרי משתתפים.ירדנו לעוד ג'וינט עם החברים האיטלקים של סולימאן, ועלינו חזרה לסיבוב אחרון של ריקודים.

הפעם החלטנו - בלי צילומים, בלי דיבורים, רוקדים. בהתחלה הכתפיים מאובנות, התנועות לא מוכרות, והמבטים והקרבה של הגברים מאיימים. אם לא הייתי יודע שזה חתונה של ערבים, הייתי בטוח שכולם מנסים להתחיל איתי. רוקדים קרוב, מבטים חודרים בעיניים, לפעמים אפילו מגע, חולצות סגולות וורודות. מוזר, מאוד מוזר. אבל גם שמח, ומשחרר.

לאט לאט הגוף משתחרר, המוזיקה חודרת לנשמה, הידיים מתחילות להסתלסל, ואז גם פותחים את העיניים ורואים שגם הבחורות מתחילות לחייך. בכלל, כולם מחייכים, מסתכלים, שמחים, מתחברים, ובעיקר - מודעים. בלי אלכוהול. מדהים. 

חזרנו עייפים מלאים ומרוצים. בדרך עומר רצה לעצור לשתות קצת אלכוהול. שכנענו אותו לנסות להעביר את הערב בלי. לא נראה לי שהוא הצליח. אבל את החתונה המוסלמית הראשונה שלנו עברנו בלי אלכוהול, ועם הרבה שמחה. כן יירבו.

בלי כל זה

בלי בוסים, בלי גנבים, בלי נשק, בלי גזענים,

בלי חשש, בלי פחד, בלי שלי שלך - כולם ביחד

בלי התנשאות, בלי זיהום, בלי קנאה- רק עם תודה

בלי תביעות, ובלי בירוקרטיה, בלי פקודות, רק קצת אמפטיה...

להבין את האחר, לסלוח, לקבל,

לחמול, להתוכח, לדעת להתנצל

לדבור אמת, לצאת פראייר, לצאת צדיק

לוותר על האגו, לוותר על כבוד

בערום, חשוף, מול העוול לעמוד

זה העולם שאני רוצה לחיות בו

זה העולם שכולם רוצים, אבל שותקים

כי יש לנו קניות, וגאדג'טים ובידור בכמויות

אז מה אם מעבר לגדר אנשים מתים מפיזור הפגנות

עם קצת אכפתיות וקצת הבנה,

 נוכל להביס את כל הציניות, ואת מילות השנאה

אהלן וסהלן, מבסוט, חומוס פול

על בטן מלאה, כולנו יענו, חברים לטיול

כי לסמים קלים אין באמת מחיר כבד

וספר התנ"ך הוא רק ספר עם חכמה, אך מה שקדוש הינם החיים

ואם המבוגרים יתרכזו  גם בללמוד ולא רק בללמד

הם יבינו מה שילדים מזמן הבינו, שכולנו דומים

שכולנו כואבים וכולנו שמחים, בלי קשר לדת ולשואה ולטקסים

וכולנו רוצים את אותו הדבר, וכולנו רוצים לראות את מחר

ולהיות נאהבים, ולהיות אמיצים

ולגעת ולדעת, ולצחוק ולבכות

היציאה מגן-עדן נעשתה מרצון,

מתוך חיפוש אחרי הארץ המובטחת הלא היא ציון

ובסליחה לעצמנו, על שאיננו מושלמים,

אנו מאפשרים לעצמנו לקבל אחרים,

ומצליחים לראות שהשונים הם גם דומים

השנה למדתי לאהוב את האח הגדול,

ולשמוח למול האויב הנורא מכל, הלא הוא השכול,

כי זה עזר לי להבין שלכולנו יש את אותו החלום,

אז בואו נעשה את מיס יוניברס שמחה ונביא את השלום!!!

ט"ו באב - אהבה סקס ומשפחה

ט"ו באב - חג האהבה.
יש מי שרואים בחג כהזדמנות לחזק את האהבה עם בת-הזוג, לקנות מתנה, לצאת למסיבה.
זו פרשנות אחת לחג האהבה. כך גם הפרשנות ל - מה זאת אהבה?
יש כמובן אהבה בין בני זוג, אהבה רומנטית. זה פן אחד של אהבה.  האהבה היא עצומה ופנים רבות לה.
יש כמה הגדרות לאהבה שאני אוהב (לא במובן הרומנטי...). אחת מהן היא  - הרחבת העצמי כך שאוכל להכיל את האחר.
הגדרה נוספת היא הכוח שמחבר בינינו. הכח שמחזיק את חלקיקי האטום קשורים זה לזה. הכח שמאפשר ליקום להתקיים.
שתי ההגדרות הללו אינן מדברות על בן/בת-זוג, אינן מדברות אפילו על יחסים בין בני-אדם, אלא על משהו מעבר. כזו היא האהבה שאנו מדברים עליה ב"חבורה" של מהפכה של אהבה.

אתמול קיימנו מסיבת חג האהבה. רבים תהו איפה האהבה?  איפה כל אותם זוגות שמתגופפים ומתנשקים?
אורחת יקרה היטיבה לתאר זאת. היא ישבה איתי בסוף המסיבה, והסבירה לי מה היא רואה.
"אני רואה קבוצה של אנשים פתוחים ונוגעים. כל הערב עוברים מאחד לשני, מתחבקים ומתנשקים, נוגעים ורוקדים. זה לא ממש משנה אם זה גבר עם גבר, או אישה עם אישה, יש מגע ויש קירבה וזה יפה ומקסים ומוזר בו זמנית. אבל אחרי כל הערב הזה, שאנחנו יושבים פה בחצר ואנשים יושבים ומדברים ומנגנים, אני תוהה לעצמי - זה לא אמור להיגמר באורגיה?"

הצחיק אותי. כבר שמעתי את התאוריה הזו. שאנחנו חבורה של אורגיות.
גם יצא לי פעמים רבות שהייתי עם ידידה מה"חבורה" , ועל שום המגע והקרבה בינינו שאלו אותנו אם אנחנו זוג.
אמרתי לה שלא, זה לא נגמר באורגיה, לפחות בינתיים. אני עוד מחכה שזה יקרה... :)
וזה מתקשר למה שהתחלתי איתו, של איך רואים ומגדירים אהבה.
זה גם מתקשר לאיך שרואים את הקשר בין אהבה ומיניות ומגע וקירבה.

מיניות זה דבר מורכב. אנחנו מדוכאים מינית, כמעט כולנו.
הדת מדכאת את המיניות שלנו באמצעות חוקים של שמירת נגיעה, ואיסור על קיום יחסים שאינו למצוות פרו ורבו.
החברה המערבית מדכאת את המיניות שלנו על ידי זילות של המין והפיכתו למצרך, למוצר, לסיפוק שיש לרדוף אותו.
רבים מצאו את הדיכוי של המיניות כאמצעי מרכזי שדרכו המשטר שולט על האוכלוסיה.
מישל פוקו כותב בספרו "תולדות המיניות - הרצון לדעת" כיצד נוצר המושג הומוסקסואל כדי להבחין ולהפריד את  אלו העושים פעילות מינית "לא-נורמלית". עד לפני זמן מה, הומוסקסואליות נחשבה כמחלה פתולוגית. לקח שנים רבות עד שבחברות מסוימות התחילו להכיר במיניות הזו כמקובלת. ועדיין הומואים ברחבי ישראל והעולם מנודים, מגונים, משוללי זכויות ונרדפים. גברים נמנעים ממגע עם גברים אחרים פן יחשבו שהם הומואים.

לטענת גורואים דוגמת אושו הדיכוי שלנו הוא לא רק לגבי נטיותנו המיניות, הוא בכלל לגבי הבנת המהות של המין. אושו מדבר על המין כעל שער להארה. הוא מדבר על המין גם כעל מחסום שעלינו לעבור דרכו. כל עוד אנחנו מקיימים מין לשם סיפוק, כל עוד אנחנו מקיימים מין לשם רבייה, אנחנו מחטיאים את המטרה הגדולה של המין, שהוא הגעה לרמת מודעות חדשה. לחוות אחדות, ולהיות אחד עם השותף שלי למעשה המיני.

כאמור, אנחנו מדוכאים מינית. איננו מחונכים להבין מין, לחקור את המין. הפגנה של מיניות בפומבי היא דבר מגונה. זה מנוגד לחוק לקיים יחסי מין בפומבי. על מצבתו של לאונרד מטלוביץ' נכתב:" זכה למדליה ועיטור כבוד על הריגת שני גברים, ושוחרר מהצבא אל אהבתו לגבר אחד". התודעה הציבורית מקדשת הרג והקרבה למען החברה והמדינה, ומגנה גילויים מסוימים של אהבה.

זה מחזיר אותי לשיחתי עם האורחת היקרה א' (שבזכות האהבה כבר הפכה לידידה) ולשאלה שלה לגבי אורגיה. אני מניח שאם זה היה מקובל בחברה, ואם לא היינו מדוכאים בצורה כזו קשה, באמת ערב כזה היה יכול להיגמר באורגיה, כביטוי של אהבה של אנשים רבים זה לזה, בלי הרגשת אשמה, ובלי גינוי של מי שאינו מרגיש בנוח לקחת חלק. מתוך רצון להעניק ולהתקרב, מתוך פתיחות, מתוך רצון להגיע להתעלות פיזית ורוחנית. הנה קטע מתוך הסרט "הבושם". קטע קסום שבו האנשים שוכחים את עצמם, מאבדים את דעתם בגלל פיסת בד עם ריח פלא, ומתמסרים למיניות בלי קשר למי נמצא מולם:


      

 לעת עתה יתכן ועדיף שהמצב לא כך. בשביל זה עושים מהפכה. הסברתי לה שאני אישית לא מרגיש חרמן מזה שחיבקתי ונגעתי בהרבה אנשים הערב. אולי זה קשור לעובדה שגם אני מדוכא, אבל האהבה שחוויתי בערב הזה יותר דומה לאהבה שתיארתי בהתחלה, אהבה שהיא הכלה של האחר, אהבה שהיא כוח שמחבר ומקרב בין פרטים נפרדים.
כחבורה, אנחנו לומדים להתקרב, להתעגל, להיות אחד. אבל אנחנו גם באים לעשות מהפכה. להפיץ מסר של אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה שהיא לא אנוכית. כיום, עם כל הדיכוי המיני שעברנו, להכניס מין לתוך התמונה עלול לעשות טלטלות קשות במערכת, וכרגע אנחנו עוד לא מוכנים לכך.

באופן אישי אני מגדיר את עצמי כפוליאמורי. אני אוהב הרבה, אני רוצה לאהוב את כולם. עדיין לא למדתי איך לקיים יחסים פתוחים אך יציבים עם  בנות זוג, אך אני לומד. אני מאפשר לעצמי לטעות, ולחוות, בלי ציפיה לקשר מסוג מסוים, בלי מחשבה על העתיד ועל ילדים. פשוט להתנסות. זה לא פשוט, זה מבלבל, זה בטוח לא עבור כל אחד. אבל זה גם לא משעמם...

אל תחשבו שאני כל היום משתגל. מספר הבחורות שקיימתי איתן יחסי מין בשנה האחרונה אפשר לספור על יד אחת . אבל היו הרבה אנשים שלמדתי לאהוב בשנה הזו. בין אם נשארתי בקשר, ובין אם הוא התמסמס בגלל הרצון שלי לאהוב את כולם, אני מעריך ומוקיר כל אחד ואחת שנוצר בינינו קשר אינטימי בשנה האחרונה. וזה בעיני עוד אספקט של  מהפכה של אהבה....

איך נכנסת משפחה לכל הסיפור הזה?
גם פה יש עניין של דיכוי. דימויים שהכניסו לנו לראש לאיך צריכה להראות משפחה. לכך שהמשפחה הגרעינית הפכה לקהילה, ליחידה הכלכלית הבסיסית שממנה בנויה החברה. כמובן שזה לא חייב להיות כך. לא סתם אחוז הגירושים בעולם המערבי הוא גבוה. לא סתם הורים רבים לא רואים את ילדיהם, משתעבדים לעבודה כדי לפרנס, "בוגדים" או נכנסים לדכאון ממערכת היחסים. יש פה משהו קלוקל ביצירת האשליה שיש דבר כזה משפחה נורמטיבית. במציאות קיימים סוגים שונים ורבים של משפחות. חד-הוריות ורב-הוריות, חמולות ושבטים, משפחות חד-מיניות, וגם משפחות זוגיות.

אני  מתרשם מאוד מהפעילות של אוהד ודון אזרחי , שחוקרים את נושא המיניות בנוסף להתעסקות ביהדות ובקבלה. גם מהקהילה האקולוגית בתמרה שבפורטוגל שחוקרת את הנושא. פגשנו חברים משם שסיפרו לנו על משפחות שחיות עם מספר אבות ומספר אמהות. אמנם יש אמא ביולוגית ויש לה תפקיד וקשר מיוחד אם הצאצא, אך אין ההורים הביולוגיים האחראיים הבלעדיים לפרנסתו, חינוכו וטיפוחו של הילד. להפך, רצוי שיהיו כמה דמויות שמהם יוכל הילד ללמוד ולבחור מי ומה  להיות.
 יש כאלו שיגידו שזה מבלבל, שזה לא אפשרי בחברה של היום. כמובן שהכל נכון, וזה לא לכל אחד, אבל אני מאוד שמח שהאלטרנטיבה כבר קיימת. שיש משפחה אחרת. שיש סקס אחר. שיש אהבה אחרת. אהבה שאינה תלויה בדבר.

מקווה שהצלחתי לרענן קצת את המושגים של אהבה ומיניות ומשפחה. זה כבר נידון מזה זמן  בשיח הציבורי, בתקשורת , ויש לזה גם ייצוג בקולנוע ובספרות. אבל הכי מגניב לדעתי זה לחיות את זה. למי שזה מתאים. היום זה בעייתי, יש דיכוי מיני וחברתי וכלכלי, אבל עם קצת אמונה אפשר להפוך את דרכי החיים האלטרנטיביות הללו לדרכי חיים אפשריות ומקובלות.

אם נרצה...