לפני שבועיים החלטתי לעשות הפסקת עישון לשנה.
בלי סיגריות בלי ג'וינטים.
רק אוויר נקי,
וקצת עישון פסיבי של עשן מכוניות לפעמים....
הרומן שלי עם סיגריות ועישון התחיל אי-שם בתיכון,
שאכטה פה, סיגריה שם, במסיבות של השכבה.
אחר-כך ביוון, לפני הצבא, אני זוכר שישבתי לי על המרפסת בשקיעה,
ועישנתי את הסיגריה הראשונה שלי לבד.
וכך המשכתי לעשן בחו"ל - סיני, ואז לונדון עם הפאקט הראשון.
ולצבא כבר הגעתי מוכן.
מכור מן המניין.
12 שנה לקח לי להחליט להפסיק.
הלכתי לקבוצת תמיכה של קופת חולים,
לקחתי כדורים,
וגם התחלתי מין שיטת טיפול/העצמה שנקראת יעוץ הדדי.
בעקבות הפסקת העישון, והשינויים שעשיתי בחיי,
התחיל להשתחרר בתוכי משהו עמוק ורדום.
הרגשתי שהייתי כבוי במשך המון שנים,
והרבה רגשות ודמעות שהיו עצורים בתוכי,
קיבלו מקום לצאת החוצה.
מאז עברתי הרבה תהפוכות בחיי,
הצטרפתי למהפכה של אהבה,
יצאתי לחיי נדודים,
והתחלתי לכתוב את הבלוג הזה.
הרומן שלי עם העישון לא פסק.
המשכתי לעשן ג'וינטים,
וכתוצאה מכך גם המשכתי להשתוקק לטבק.
ההתמכרות לא נעלמה, היא רק פחתה והתמתנה.
ומאז זה מין משחק שכזה.
שבועות ללא עישון, ושבועות של עישון יומיומי.
פעם אחת, קיבלתי הזמנה לעבור ריפוי עם מרחיבי תודעה.
על היכולת של מרחיבי תודעה מן הטבע לרפא,
אני לא יודע הרבה, אבל מהקצת שקראתי והתנסיתי,
היכולות מופלאות והפוטנציאל מדהים.
ועם הכח הגדול הטמון יש גם להתנסות בזהירות ובאחריות.
השאלה ששאלתי את המדיצינה, שבמקרה הזה היתה פטריה,
היתה - למה אני מעשן?
התשובה שהגיעה במהלך המסע היתה
כי אתה לא יוצר....
פרעה הפנימי שלנו
הרבה פרשנויות שמעתי על סיפור יציאת מצרים,
ואחת מהן שאליה אני מתחבר היא שפרעה הוא בתוכנו.
מצליף בנו בכל פעם שאנו מנסים להרים את הראש ולפרוץ את הגבולות שלנו.
הוא מופיע בצורה של פחד וחרדה, דכאון ואדישות.
הוא מופיע בצורה של התמכרות - לעישון, אלכוהול, פורנו או פייסבוק.
ואנו נדרשים להאבק בו.
בכל פעם אנחנו חושבים שהבסנו אותו,
והוא רק מתחזק.
מתחזק כדי שנבין ש - "אני יהוה".
אני, כל אחד מאיתנו, הוא חלקיק אלוהי, שיכול ליצור עולמות, ולברוא ישויות.
בדמיוננו,
ואם נרצה גם במעשינו, במו ידינו, בעולם הזה, הגשמי.
לשם כך אנחנו נדרשים להביס את פרעה שוב ושוב.
ככל שאנו מתחזקים ומתגברים, כך גם פרעה,
מהווה עזר כנגדנו,
עד שנצא לחופשי, למדבר, אל הלא נודע.
הלא נודע של היצירה.
הלא נודע שנמצא מעבר לגבולות המוכרים שלנו, מעבר לאזור הנוחות.
פרנסיס, חברי לקהילת אקו-מי, הסביר זאת נפלא
במהלך שיעור היוגה שהעביר.
כדי ליצור שינוי עלינו לחוות אי-נוחות.
לא בהכרח כאב, אבל בהחלט אי-נוחות.
כמו לעשות מתיחות כדי להתגמש,
להשאר המתיחה ולנשום לתוכה.
אצלי, העישון, ההתמכרות מכבה משהו ביצירתיות.
אש היצירה הופכת למסך עשן שמערפל אותה.
עליי לחוות את חוסר הנוחות שבאי עישון,
כדי למצוא את האש היצירתית שבתוכי.
ועליי להמשיך וליצור כדי שלא לחזור לעשן.
לנתב את חוסר הנחת לכיוון של יצירה ועשייה.
המהפכה היצירתית
לאחרונה, בעקבות שהותי באקומי, והחיים המשותפים עם פלסטינים,
יוצא לי לחשוב ולקרוא הרבה על מהפכות לא אלימות.
יצא לי לראות תוכנית דוקומנטרית על תנועת זכויות האזרח בארצות הברית,
על מאבקי עובדים בפולין, ועל ההתנגדות הדנית לנאצים והצלת היהודים,
תחת מסווה של שיתוף פעולה.
אני גם רואה כיצד המהפכות הללו לעתים חוזרות על עצמן,
ואיך המערכת מוצאת דרכים לנטרל אותן,
כמו שתילת סוכנים מחרחרי ריב בקרב אנשים.
אני גם רואה שהמהפכות הללו דורשות הרבה הקרבה,
ומעין מוכנות לספוג הרבה מהלומות,
דבר שרוב הישראלים לא מוכנים אליו.
כשאני מנסה לדמיין מהפכה עממית,
אני רוצה לראות בה גם נשים וילדים,
אני רוצה לראות את כולם צועדים בסולידריות ושמחה,
ומצליחים לנטרל את האלימות של לובשי המדים,
ואת האלימות שבתוכנו,
באמצעות אהבה, ובאמצעות מוזיקה, ובאמצעות תזכורת,
של מה חיים האלו יכולים להיות, לו רק היינו חיים כאן יחדיו,
ומה היינו יכולים להיות, לו הפסקנו להתעסק במריבות ותככים,
היינו הופכים כולנו ליוצרים.
לשמחתי יצא לי בשנים האחרונות
להפגש עם כמה קבוצות של אומנים מהפכנים,
קולקטיבים יוצרים, שמשתמשים בכישוריהם,
ומשתפים פעולה כדי להפוך את החיים לקסומים.
בירושלים הסתובבתי במשך שבועיים עם חבורת בית ריק.
עוד קולקטיב ירושלמי שעוד לא יצא לי לפגוש הוא קולקטיב מוסללה,
שיצאו משכונת מוסררה.
בחיפה פגשתי לפני כמה חודשים את חלוצי התעשיה 109,
שכמוני מתעניינים בחללים אורבניים לא מנוצלים,
ומנסים להפוך אותם למרחב ליצירה.
לפני כמה חודשים עזרתי לאחותי ביצירת אומנות שהיתה חלק מתערוכה
של קולקטיב אונייה, בתחנה המרכזית החדשה.
בבאר-שבע שמעתי על חבורת עושים רחוב,
שלוקחים את הרחוב והופכים אותו למקום יפה יותר.
גם אני חלק מקולקטיב יוצר,
היריד האנושי הנודד,
שמגיע לכל מיני מקומות רדומים,
ומעיר בהם חיים
הקולקטיבים היוצרים עושים מהפכה שקטה,
מחכים לרגע הנכון כדי להתאחד.
גם אנחנו יכולים להיות יוצרים,
כל אחד מאיתנו,
ולהפוך לקולקטיב,
שמאפשר לכל אחד מאיתנו לבוא לידי ביטוי.
לשם כך עלינו להתגבר על פרעה הפנימי שלנו,
להפסיק את ההתמכרויות, ולהפנות את האנרגיה ליצירה,
לדמיין באיזה עולם אנחנו רוצים לחיות,
ולברוא אותו יחדיו...
אם נרצה....
פרנסיס, חברי לקהילת אקו-מי, הסביר זאת נפלא
במהלך שיעור היוגה שהעביר.
כדי ליצור שינוי עלינו לחוות אי-נוחות.
לא בהכרח כאב, אבל בהחלט אי-נוחות.
כמו לעשות מתיחות כדי להתגמש,
להשאר המתיחה ולנשום לתוכה.
אצלי, העישון, ההתמכרות מכבה משהו ביצירתיות.
אש היצירה הופכת למסך עשן שמערפל אותה.
עליי לחוות את חוסר הנוחות שבאי עישון,
כדי למצוא את האש היצירתית שבתוכי.
ועליי להמשיך וליצור כדי שלא לחזור לעשן.
לנתב את חוסר הנחת לכיוון של יצירה ועשייה.
 |
| אחת מאהבותיי - להפוך זבל לאומנות |
המהפכה היצירתית
לאחרונה, בעקבות שהותי באקומי, והחיים המשותפים עם פלסטינים,
יוצא לי לחשוב ולקרוא הרבה על מהפכות לא אלימות.
יצא לי לראות תוכנית דוקומנטרית על תנועת זכויות האזרח בארצות הברית,
על מאבקי עובדים בפולין, ועל ההתנגדות הדנית לנאצים והצלת היהודים,
תחת מסווה של שיתוף פעולה.
אני גם רואה כיצד המהפכות הללו לעתים חוזרות על עצמן,
ואיך המערכת מוצאת דרכים לנטרל אותן,
כמו שתילת סוכנים מחרחרי ריב בקרב אנשים.
אני גם רואה שהמהפכות הללו דורשות הרבה הקרבה,
ומעין מוכנות לספוג הרבה מהלומות,
דבר שרוב הישראלים לא מוכנים אליו.
כשאני מנסה לדמיין מהפכה עממית,
אני רוצה לראות בה גם נשים וילדים,
אני רוצה לראות את כולם צועדים בסולידריות ושמחה,
ומצליחים לנטרל את האלימות של לובשי המדים,
ואת האלימות שבתוכנו,
באמצעות אהבה, ובאמצעות מוזיקה, ובאמצעות תזכורת,
של מה חיים האלו יכולים להיות, לו רק היינו חיים כאן יחדיו,
ומה היינו יכולים להיות, לו הפסקנו להתעסק במריבות ותככים,
היינו הופכים כולנו ליוצרים.
לשמחתי יצא לי בשנים האחרונות
להפגש עם כמה קבוצות של אומנים מהפכנים,
קולקטיבים יוצרים, שמשתמשים בכישוריהם,
ומשתפים פעולה כדי להפוך את החיים לקסומים.
בירושלים הסתובבתי במשך שבועיים עם חבורת בית ריק.
עוד קולקטיב ירושלמי שעוד לא יצא לי לפגוש הוא קולקטיב מוסללה,
שיצאו משכונת מוסררה.
בחיפה פגשתי לפני כמה חודשים את חלוצי התעשיה 109,
שכמוני מתעניינים בחללים אורבניים לא מנוצלים,
ומנסים להפוך אותם למרחב ליצירה.
לפני כמה חודשים עזרתי לאחותי ביצירת אומנות שהיתה חלק מתערוכה
של קולקטיב אונייה, בתחנה המרכזית החדשה.
בבאר-שבע שמעתי על חבורת עושים רחוב,
שלוקחים את הרחוב והופכים אותו למקום יפה יותר.
גם אני חלק מקולקטיב יוצר,
היריד האנושי הנודד,
שמגיע לכל מיני מקומות רדומים,
ומעיר בהם חיים
הקולקטיבים היוצרים עושים מהפכה שקטה,
מחכים לרגע הנכון כדי להתאחד.
גם אנחנו יכולים להיות יוצרים,
כל אחד מאיתנו,
ולהפוך לקולקטיב,
שמאפשר לכל אחד מאיתנו לבוא לידי ביטוי.
לשם כך עלינו להתגבר על פרעה הפנימי שלנו,
להפסיק את ההתמכרויות, ולהפנות את האנרגיה ליצירה,
לדמיין באיזה עולם אנחנו רוצים לחיות,
ולברוא אותו יחדיו...
אם נרצה....
